בית מאיר ש"ס נה

ואלו תמיד לא נימא לבוד אלא בסמוך איך אפשר למעלה ולמטה וגם במה נמצא הדופן גבוה י'. א"ו דלקולא אמרינן נמי לבוד ע"י נשאר מופרד וסתום. אך לחומרא כתבו דלא אמרינן לבוד כזה שיחשב כמופרד וסתום. ובזה מחלקים נמי בעירובין דף ק"ב בד"ה לא אמרן דאף דשם מבואר דאמרינן לבוד נשאר מופרד וסתום ע"י הלבוד גבי כיפי דארבא שאין בהן טפח דחשיבו אהל ע"י הלבוד ואלו ע"י הסמיכות לחוד מה בכך הא אין בהן יחד טפח ומ"מ כתבו שם אבל לא מסתביר וכו' והיינו משום ההבדל בין החומרא לקולא והוכיחו סברא זו מדין הכילה שרושמין עליו ודוק. ובזה יפה הקשה המ"א בסי' תק"ב על דברי התוס' עירובין דף י' ע"ב ד"ה עור העסלא דלא צריך לבא שם דבטומאה הלכתא גמירי לה דלא אמרינן לבוד דת"ל דלחומרא לא אמרינן לבוד נשאר מופרד וסתום וע"כ דהכי קאמרו ואין לחשוב האויר כסתום מטעם לבוד והיינו לבוד כסמוכים ולקולא דלא יהא באמת אהל טפח לזה כתבו דבטומאה הלכתא גמירי לה ולהכי לא הקשה המ"א כ"א על יתר דבריהם שכתבו ולהכי נמי קאמר בסמוך וכו' שזה למותר עיין ודוק. ותירוץ המ"א שם לפום רהיטא לא הבנתי אותו כלל ובפרט לדברי הנ"ל ודוק. פה כתבתי על דעת המ"א אבל עיין בספרי דרך חיים סי' תק"ב שם יבואר שאין דבריו עיקר:

בסוגיא הנ"ל דף י"ד ודף י"ז יש להקשות מה מקשה הגמ' לרב מה מצטרפין דילמא איירי בהיפכן על הצד ולא הכניס כ"א פחות מד' וע"י צירוף הוי ד' ובזה נחלקו וכדמוכח מפי' רש"י דף י"ד ע"ב ד"ה לאו וד"ה דאנחה דבאופן זה עכ"פ צירוף בעי וצריכנא לדחוקי דבעי לתרץ נמי לאידך מ"ד אף שלא אליבא דהלכתא. וק"ל:

דף כ' ע"א תוס' ד"ה של שיפה ושל גמי. עיין במהרש"א מסיים בלישניה ועוד נראה לקמן מתוך שמעתין דגבי גמי ושיפה ליכא לפלוגי בין אית ליה גדנפא ללית ליה דהא בתר דמפלגינן בין אית ליה ללית ליה פרכינן למ"ד מחצלת ממש למאי חזי. ועיין ברש"י פריש אלא למ"ד מחצלת ממש שהן פצומין ור"ל דגבי גמי ושיפה אין דרך ושייכות לעשות גדנפי:

שם בגמ' של קנים גדולה מסככין כו'. ארוגה אין מסככין רש"י ותוס' וראב"ד מפרשים דקאי על קטנה דאין מסככין בארוגה ומתני' דמסקינן דקטנה אין מסככין היינו בארוגה וכת"ק דברייתא ור' דוסא דמכשיר אף בארוגה אין שום מחצלת שאין ראוי לסיכוך. ומקשה הגמ' שפיר על ר"ל דמפרש חוצלות מחצלאות ממה דר' דוסא מכשיר כל המחצלאות לסיכוך ש"מ דאין מקבלין טומאה והרי קתני כל החוצלת מטמאין טמא מה דברי ר' דוסא משא"כ להרי"ף ודעמיה דמפרש ארונה אין מסככין אפילו בגדולה ור' דוסא מכשיר בגדולה אפילו ארוגה אבל בקטנה מודה דאין מסככין והיינו הסתם מתני' וא"כ א"י מה קשיא ליה על דתנא כל החוצלת מטמאין טמא מת דילמא היינו בקטנה דסתמא לאו לסיכוך אלא לכל וכיון דקשה הוא לאו לשכיבה ולפיכך טמא מת. וגם מה מוקים ליה בשנוי דוקא באית ליה גדנפא הוא דטמא הרי מידה דבקטנה אפילו בלא גדנפא דאין מסככין וע"כ דמקבל טומאה ולדעתי זה שדחק לרש"י ותוס' וצ"ע על שיטת הרי"ף וש"ע. הגם שאפשר לידחק לשיטת הרי"ף דלהכי אינו רוצה למוקים כל החוצלת מטמא טמא מת בקטנה משום דלשיטתיה הסתם מתני' היינו ר' יוסי והמתני' משמעותה מר' אליעזר כדמסיק ר"פ דבקטנה כ"ע ל"פ דסתמא לאו לשכיבה ומטמא אף מדרס ולהכי הוכיח דכל החוצלת אך בגדולה איירי ושפיר מקשה מ"מ קשה אליביה לפ"ז אכתי מה משני הא דאית ליה גדנפא וכו' מ"מ קשה איך סתם כל החוצלת אינם מטמאין אלא טומאת מת הא איכא קטנות דמודה דסתמא לשכיבה ואפילו בלא גדנפא טמא מדרס משא"כ לשיטת תוס' ניחא דכלל וסתם כל החוצלת אך טמאין טומאת מת ולא מדרס ולאפוקי מחכמים דפליגי ואמרו אף מדרס וטומאת מת נמי אינה אלא בדאית להו גדנפא ובהפלוגתא דסיכוך לא איירי אלא בלא גדנפא. ודוק כי צ"ע על שיטת הרי"ף:

דף כ"ח ע"ב סד"א הואיל ומיעט רחמנא לתוספית עינוי מעונש ואזהרה מזה נראה מבואר דגירס' ספרים דידן במס' ר"ה עיקר ולא כגירסא שהביא הלח"מ פ"א מה' שביתת עישור לתרץ בה הרמב"ם ע"ש ודוק. ותו תמי' לי מזה על שיטת הרמב"ם שם וכדתירצו הה"מ שם דסובר תוס' יה"כ אינו אלא לענוי ולא למלאכה. ולכן לא הביא בה' שבת דין תוס' מחול על הקדש דביה"כ עצמו אינו אלא לענין ענוי. וקשה דהרי הביא פ"א הנ"ל הלכה ז' נשים שאוכלת והוא מימרא דרבא שהוא דאורייתא וכמבואר בהה"מ שם וקשיא תיפוק ליה שאינה אלא מ"ע שהזמן גרמא והנשים פטורות וע"כ שסומך עצמו על סוגיא דנתרבה מן ה' דהאזרח והרי פסוק זה נאמר בפסוק פ' אחרי מות תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו האזרח והאיך אפשר לחלק דכל עיקר תוס' יה"כ לא יהא נאמר על מלאכה כיון דהרבוי דאזרח ודאי עלי' קאי דהא לכ"ע יותר מקרא נדרש לפניו מלפני פניו ואפשר דלק"מ דהיכי דאפשר ודאי קאי יותר אשלפניו אבל הכא לשיטתיה כיון דעל מלאכה לא נאמר האי () ע"כ לא קאי אלא על שלפני פניו]. וא"כ ממ"נ אי סובר דרשה דהאזרח לרבוי נשים הלכה הוא ע"כ דאף למלאכה נאמר תוס' יה"כ ואי סובר דאינה הלכה כדנראה לפום רהיטא מדלא העתיקוהו א"כ נשים מנ"ל דמחויבת בתוס' ענוי. וצ"ע:

דף ל"א ע"א ובלולב לא בעי הדר והתנן וכו' עיין בספר כ"ת הרגיש דקושיא זו לא בדרבא תליא ונראה ליישב דבריש הפרק כתבו התוס' דמשום זה אלי ואנוהו אלא לכתחלה ע"ש. והנה מה דמשמע מדבריהם דאבל משום הדר פסול בדיעבד קשיא הא בכמה דוכתי אשכחן בגמ' על כיוצא בזה אשכחן למצוה לעכובא מנ"ל. וה"נ איתא מנחות דף נ"ג והכא ל"ק כיון דזה אלי וכו' כלל בכל המצות ממילא הדר דכתיב גבי אתרוג הוי כמו שינה עליו הכתוב לעכב. אך דמזה מוכח דאין לך דבר מסודר שיכנס בגדר הדר ממה שנכנס בגדר זה אלי וכו' דאל"ה אלא דהדר כולל מהודר יותר הדרא הקושיא לדוכתא לעכובא מנ"ל. והנה התוס' דה ל"א הנ"ל ד"ה ור"י סבר לא מקשינן מסקי דמש"ה לא מקיש ר"י דקסבר לא שייך לשון הדר אלא בפירי. והשתא ניחא דבשלמא אי נימא דאף באתרוג לא בעי ר"י הדר ל"ק מדר"י למה קאמר יאגדנו דאיכא למימר יאגדנו לכתחילה משום זה אלי אבל השתא דמסיק רבא אליבא דר"י לא מקיש ובאתרוג בעי הדר וע"כ היינו משום דקסבר לא שייך הדר אלא בפירות וא"כ אף זה אלי נמי לא שייך אלא בפירי דהא שניהם בגדר אחד הם דאל"ה מנ"ל ליפסל בדיעבד משום הדר גבי אתרוג וכנ"ל ושפיר מקשה מדר"י גבי לולב ובל"ז ע"כ לבא לדברי דאל"כ קשה דילמא ר"י אך לכתחילה מצריך לאגדו משום זה אלי וכו'. וק"ל:

דף ל"ה ע"א תוס' ד"ה לפי וכו' ויש לומר. עיין במהרש"א ותירוצו אינו מובן לפום רהיטא ולענ"ד נראה דנהי שהתוס' בקושייתם סברו דתרומה טמאה כיון דמצוותה בשריפה חשיב כתותי מ"מ בתירוצם לא חשו לקושיא זו לתרצה ומשום דלאו סברא מוכרחת הוא די"ל דדוקא מה דאסור ליהנות ממנה בשעת ביעורו דזה ודאי מצוה לשורפו מיד ובפעם אחד ובמדורה גדולה חשוב כתותי משא"כ תרומה טמאה דיוכל ליהנות ממנה בשעת ביעורו ומותר לו להמשיך בביעורו כדי ליהנות ממנו. וגם להשהותו עד שיצטרך להנאת ביעורו אפשר דלא מקרי כתותי. וק"ל:

דף ל"ה ע"ב תוס' ד"ה לפי שאין וכו' בסופו והוי מצי למימר נמי וכו' עיין הפי' במהרש"ל ומהרש"א. ויש לעמוד על קישור הדברים עם הקודם. תו יש לתמוה דלפ"ז מוכח כדכתבו המפרשים הנ"ל דמ"ש בגבולין מקרי היתר אכילה מדאפשר לאוכלו ע"י פדיון או בירושלים