בית מאיר ש"ס נא

דף לג בתוס' ד"ה הא ר"י. העלה ר"ת דנשים מברכות על מ"ע וק"ק הא מוכח ריש סוכה בעובד' דהילני המלכה שלא הי' מנהגם לברך דא"כ מפני מה לא אמרו לה דבר כשהיתה יושבת בסוכה פסולה דנהי דמצד מה שבירכה ברכה שא"צ ליכא איסור לשיטתו הא ודאי לברך על סוכה פסולה פשיטא דיש איסור אלא משמע דבלא זה לא הי' מנהג הנשים לברך על מ"ע ואולי יש לדחוק דסברו רבנן דהחכמים לא חשדוה באינה יודעת אלא שהיתה יודעת שהיא פסולה ולהכי פשיטא להו שלא היתה מברכת נמי וק"ל:

תו יש להקשות לשיטת ר"ת שאנו נוהגים דאף נשים מברכות על מ"ע שהזמן גרמא ממה דאיתא סוכה דף מ"ב מקבלת אשה וכו' ומקשה הגמ' פשיטא ומשני מהו דתימא הואיל ואשה לאו בת חיובא הוא אימא לא תקבל ופרש"י משום דלגבה איכא איסור טילטול קמ"ל כיון דראוי לנטילת אנשים תורת כלי עליו ומותר בטלטול לכל. ואלו להנ"ל קשה מה"ת דלא ליהוי חשוב אף לגבי נשים תורת כלי עליו מכח הקצת מצוה דעבדו בי' מה שמברכין עליו. אמנם בל"ז יש להקשות לשיטת התוס' מנחות צ"ז ד"ה לא סדור הקנים שמסקו שהאיסור אינה אלא משום טלטול ופירש"י מס' סוכה מ"ב ע"ב ד"ה טלטול דאע"ג דחזי למצוה שייך בי' איסור טילטול מאחר דאינו עשוי כלי. א"כ הא צ"ע מדוע יהא שרי הכא לטלטלו להחזירו למים ומה בכך דראוי לנטילת לולב הא מ"מ אין תורת כלי עליו. וע"כ לומר דהכא שני הואיל וכבר אידחי האיסור טילטול לגבי' ע"י נטילתו למצותו. תו לא נאסר הטלטול לגבי' ואכתי קשה דא"כ עכ"פ מה מקשה פשיטא. וע"כ לומר דזה גופא פשיטא לי' דכל שאידחי האיסור טילטול פעם משום מצוותו. שוב אין שייך לאוסרו משום מוקצה וא"כ שפיר תירץ מהו דתימא הואיל ואשה לאו בת חיובא הוא אימא לא תקבל כלומר בשלמא אנשים דהמצוה דידהו דאורייתא וכבר הודחה לגבייהו האיסור טלטול משום מצוותו שפיר דפשיטא דאפילו בתר מצוותו מותר לטלטלו. אבל נשים סד"א כיון דלא נצטווה בעיקר המצוה לא הודחה כלל האיסור טלטול לגבייהו. קמ"ל דמ"מ כיון דכתבו עלי' אף לגבי דידהו הודחה האיסור טלטול ושרי. ועדיין צ"ע שוב הראוני שבהגה"ה הרא"ש מבואר הראי' לפרש"י כדכתבתי והוא במקומו במס' סוכה. וכתב שר"ת פי' בענין אחר ואולי כוונתי לדעתו ת"ל:

מסכת יומא דף ו ע"א תניא ר"י בן בתירה אומר וכו' אבל בחד אחר מודו. מזה יש להקשות על פי' המרדכי בנדה על הברייתא הרואה מחמת תשמיש וכו' ואם יש לה וסת תולה בוסתה שפי' דאם יש לה וסת ושמשה בין וסת לוסת תולה בוסתה שע"כ דם מכה הוא וטהורה א"כ לפירושו לא משכחת דין אשה הרואה מחמת תשמיש אלא או באשה שאין לה וסת או בששמשה סמוך לוסתה שאז אף דאין לה דין רואה מחמת תשמיש מ"מ הדם טמא וא"כ קשה הא סתם מתני' ר"מ ולר"מ אשה שאין לה וסת הא אסורה לשמש ואטו ברשיעי עסקינן. א"ו דיש לה וסת ולמה ניחוש אם שישמש סמוך לוסתה אטו ברשיעי עסקינן. ואם בין וסת לוסת הא הדם גופא טהור כיון שהוא מחמת תשמיש בין וסת לוסת. וצ"ע לפום רהיטא ואם נאמר דלא נאמרו דברי הבריית' לפי' הנ"ל אלא דוקא ברואה ג' פעמים מ"ת ולא בפעם הראשון כדכתב בס' ס"ט שפיר אבל כמדומה לי שאין לשון המרדכי מורה להכי וצ"ע:

ע"ב אמר רב תחליפא וכו' זאת אומרת טומאה הותרה. וצ"ע אכתי הא יש עליו עבודת אילו דכיון דקרבן יחיד הוא מהדרינן. וכן יש עליו עבודת שעיר החיצון שנאכל לערב והרי שירי' נאכלין דלכ"ע מהדרינן. וע"כ לבא לדברי התוס' דף ח' ד"ה אי סבר ר' יוסי ע"ש שכתבו דלס"ד היתר הוא אין להחמיר בכיוצא באלו אלא בודאי ולא מן הספק ושפיר. אך צ"ע מדוע נטרו בקושיתם עד שם ולא העירו הכא:

דף יד ע"א ומי גזר ר' יהודא שמא יאכל וכו'. המ"א סי' תרי"ב דחק עצמו מאוד דמה קושיא הא כל י"כ שייך גזירה זו והאמת שקושייתו אינה כ"א לפרש"י ז"ל בד"ה איטרודי משא"כ לפי' התוס' דר"ל מחמת טירדא ישכח ויאכל בי"כ הכל ניחא. ובלא זה נמי מוכרח פי' דאל"ה יש להקשות מה מדמה הגמ' ליגזור ביה"כ כמו בכל השנה הא מסיק הגמ' פסחים דף י"א דר"י בשבת לא גזר משום דחומרא דשבת מיבדל בדיל וה"ה די"ל משום חומרא דיה"כ משא"כ לפי' התוס' הכל ניחא. אך עדיין צ"ע מנ"ל להקשות מטעם דלומד בדעתי' דר' יהודא משום הטירדא ישכח באיסור אכילות קדשים באנינות אשר מכח זה מקשה דה"ה דיש לגזור דמשום הטירדא ישכח ויאכל בי"ה דילמא טעמי' דר"י פשוט כמו דגזר גבי חמץ בפסחים דף הנ"ל הואיל ולא בדיל מיני' אבל ז"א דהמקשה הכריח עצמו דאל"כ קשיא דרבנן אדרבנן מדוע לא גזרו הכא וגזרו גבי חדש אלא ש"מ דאינו דומה כלל דשם שייך פלוגתתם במה שעוסק בידים דבשעה שעוסק ישכח ויאכל משא"כ הכא אטו הכהן בשעה שעובד הבשר או האימורין ראוי לאכילה ול לא גזר כלל הת"ק אלא דר"י גזר על העבודה כדי שלא יהא מצוי במקדש כלל כל היום מחשש אולי יבא לאכול ממה ששאר הכהנים יאכלו וגזירה זו לא מצינן בכל האיסורין אלא ש"מ דהכא טעמא דר"י מחשש הטירדא ישכח ויאכל אפילו בעידן דלא עסיק בי' ולכן שפיר אזלה הסוגיא כהוגן לפי' התוס' ודוק היטב:

דף יט ע"ב תוס' ד"ה מי ולי נראה. עיין היטב כי לענ"ד תי' זה אינו עולה מדאיתא בנדרים דף ל"ו ע"א אי אמרת שלוחא דידן הוי אמאי פיגולן פיגול לימא לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ולפירושם מה בכך הא מ"מ עיקר השליחות הוא דרחמנא ומצד זה יכול לפגל כמו אף אם מוחה לכהן המשמר שאין בידו לעכב מפני שעיקר השליחות הוא דרחמנא וה"נ אף אם אדעתא דעיוותי לא עבדו לשליח מ"מ שפיר הקריב ושפיר פיגל מצד שלוחא דרחמנא לכן לענ"ד יפה עשה הר"ן בנדרים שלא פי' אלא כתי' הראשון:

דף כר ע"ב אל מבית לפרוכת הוא דעבודה תמה ולא עבודת סילוק דהיינו הוצאת כף ומחתה. קשה לי לפ"ר ת"ל דזה חייב מיתה על הוצאה מדנכנס לפני ולפנים. וע"כ למעוטי היכי דאינו חייב על הכניסה כגון מאחוריו או דרך משופ':

דף כו ע"ב אמר רב אשי אף אנן נמי תנינא ולמנסך וכו' ופרש"י ד"ה באתרוגיהן כו' ע"ש. לפום רהיטא יש להקשות הלא במס' קדושין דף ע"ג ע"א איתא נמי כההוא לישנא ורגמוהו כולי עלמא באתרוגיהם ושם מה איכא למימר דאתא לאשמועינן. אבל לק"מ דשם בקדושין לישנא דרגמו' לאו דוקא אלא כלומר שזרקו בו מה דהוי בידייהו לצעור' שפיר אשמעינן דזרקו אותו באתרוגים דלאו מידי דאמוד למיתה הוא להורות דלישנא דרגמו' לאו דוקא משא"כ בסוכה דקתני במתני' ורגמוה ודאי דוקא הוא דהמיתוהו ממש דהא אשתכח צדוקי ומסתמא עיקר המיתה ע"י אבנים הי' וע"כ האתרוגים דנקיט אך להורות על הזמן קאתא דנהי דאפשר האמת תחלת הרגימה בהאתרוגים שהי' בידם הי' מ"מ סוף המיתה מסתמא ע"י דבר אחר הוא ויהי' איך שיהי' אף אם המיתה ממש הי' מ"מ אי לאו להורות על הזמן קאתא דבר שפתים אך למותר הוא וק"ל:

דף כז לא ס"ד דאמר מר והקריב וכו' הולכת עצים לא בעי כהונה הא סדור ב' גזירי בעי כהונה והקשה לי המופלא מו"ה מרדכי ליסר חר"ל צורף דילמא לעולם סידור