בית מאיר ש"ס נ

על בת ישראל הולד ישראל גמור. ונראה לי מן הגמ' דפליג הכא על המדרש בזה דאל"כ לא הי' מקשה מידי עד שהוצרך לשנות מלך כשר הי' דת"ל דישראל גמור הוא אלא ש"מ דפליג. ולכן הוצרך לפרש מטעם דבני נח מוזהרין וק"ל:

דף ו ע"א תוס' ד"ה יקריב אותו וא"ת כו' ואי לאחר שעבר אפילו חטאות ואשמות נמי. קצת צריך לי עיון ואך לפום רהיטא דהא איתא מס' יומא דף פ"ה ע"ב חטאת ואשם ודאי מכפרין ופרש"י ומסתמא תשובה איכא שאם לא הי' מתחרט לא הי' מביא קרבן וא"כ מה מועיל למשכוני' הא לא שב. אך כמדומה לי שם פ' האומר משקלי עלי מרגישין תוס' עצמם בסברא זו וע"ש כי אין עתה הזמן גרמא אצלי:

דף טו ע"ב ולימא לי' כי אמינא לך אנא מעשר חרובין דרבנן ואת אמרת לי שביעית דאוריית' רש"י ז"ל גילה דעתו בד"ה אם קבלה דלא דוקא חרובין אלא ה"ה כל פירות האילן הוי דרבנן מעשר דידהו ובשטה זו הולך הראב"ד פ"א מהלכות מ"ש הלכה ג' ומשיג שם על הרמב"ם שלמד מסוגי' לחלק בין חרובין צלמונה שביאר דבהכי איירי הסוגי' כדי לחלק לשיטתו שפוסק ריש ה' תרומות שכל פירות האילן הם דאורייתא ואני תמה מאוד על פי' רש"י והראב"ד ז"ל דנהי דלדינא יש להם ראיות ברורות דפירות אילן דרבנן כמבואר בכ"מ מ"מ בזה ודאי מוכרח פי' רמב"ם ז"ל לחלק בין חרובין לשאר פירות אילן בדעת ר' יוחנן עצמו שהרי מבואר בדברי ר' יוחנן עכ"פ בעמוד זה דס"ל פירות אילן דאורייתא שהרי איתא למעלה מזה כי אתא רבין אר"י אתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית אפילו כזית ונעשית ככר חייבין עליו משום טבל וההוא לישנא דחייבין הלא ודאי משמע שהוא דאורייתא כי דוחק גדול לפרש חייבין מכות מרדות דרבנן שאין לשון זה רגיל לתפוס כ"א באיסורי דאורייתא אך עיין מס' ביצה דף ל"ו ע"ב שם מצינן לישנא דחייבין על עניני דרבנן וצ"ל מכות מרדות. וכן בשבת דף ט' בסוגי' דכוורת פרש"י חייב נמי ע"ד זה:

דף כא ע"ב ברש"י ד"ה על ניסן. בא"ד אבל בניסן וכו' דברים אלו אינם עולין לפסק הלכה דאמר ר' יהודא אמר שמואל דף כ"ד ע"א ע"ש. והרמב"ם ז"ל נשמר מזה ופי' למתני' אך בדרך חשיבות שיש לב' חדשים אלו שנשתנו בזה משאר חדשים אם נתראה הלבנה ביום כ"ט סמוך ללילה אשר בלי ספק יקדשוה הב"ד ביום ל' אז בשארי החדשים יוצאים מבערב ליל ל'. ובניסן ותשרי עד שישמעו ביום ל' אבל ביום ל"א אף בניסן יוכל לילך מבערב ובאמת אין זה סבה כלל לחלול השבת ע"ש ודוק. ומה שקשה מפסק הלכה דלקמן על דף זה ע"א בעובדא דלוי. כבר תמה הרשב"א ז"ל בחידושיו ע"ש מה שדחק עצמו:

דף כב ריש פ' אם אינן מכירין תוס' ד"ה וחד עיין בדבריהם נשמע מהם דאף להעיד על עד שכשר להעיד יוכל אחד לחלל שבת מספק אולי יש שם עוד אחד המכירן. וכן פסק הרמב"ם להדיא פ"ג מהלכות ק"ה הלכה ג' והקשה שם הלח"מ דא"כ מה מקשה הגמ' מר' נהוראי שהלך לבדו הא שרי למיזל מספק אולי יהי' שם עוד אחד המכיר. וגם רב אשי מדמשני סהדא אחרינא הוי באושא ואלו כפסק הנ"ל ת"ל דבלא"ה שרי מספק אולי יהי' שם עוד אחד המכיר וע"ש שהאריך. ונלענ"ד דלק"מ אחרי דקדוק הלשון שהלך ר' נהוראי אצל העד ולא נאמר אצל עד ש"מ שמורה הלשון אצל העד הידוע שהי' אותו העד אחד מבני עיר של ר' נהוראי והי' כל אנשי העיר מכירין בו. ולהכי אמר אצל העד הידוע וניכר לכל שהוא כשר אלא שבמקום הב"ד לא הי' מכירין בו. והלך ר' נהוראי לבדו להעיד עליו ובודאי כיון שיש בעירו מכירין הרבה פשיטא דלא שרי למיזל מספק יחידי אולי יש שם מכיר אם לא שחד נמי נאמן ושפיר מקשה. וגם רב אשי שפיר מוכרח לשנויי דסהדא אחרינא הי'. באושא כלומר אחד מבני העיר הי' שם. דאל"ה פשיטא דהי' מוכרח לילך עוד אחד ולא ליזיל על הספק דאולי יש שם אחד. ומ"מ קצת חידוש הוא מן הספק דילמא המכיר אינו בביתו אבל אינו כדאי מחמת ספק זה שיחלל עוד אחד שבת אבל היכי דאין מכיר כ"א אחד לבדו סוברים תוס' ורמב"ם דדין אחד היא עד המכיר עם עד החודש דאפילו מפני הספק אולי יש שם עוד אחד המכיר נמי מחלל שבת ודוק:

דף כח אמר רב יהודא בשופר של עולה וכו'. הדר אמר רבא וכו' מצות לאו ליהנות נתנו. כתב בספר יום תרועה והרמב"ם כתב בפ"א דשופר וכן שופר של עולה לא יתקע בו ואם תקע יצא שאין בקול דין מעילה. ואם תאמר והלא נהנה בשמיעת קול מצות לאו ליהנות ניתנו. וקשה היכי קאמר דאין בקול מעילה והלא רב יהודא אמר תקע בשופר של עולה יצא מ"ט עולה בת מעילה הוא כיון דמעל בה נפקה לחולין ורבה נמי דאתקיף לי' לא קאמר אלא אימת מעל לבתר דתקע משמע דכולהו מודו אי הוי אמינא מצות ליהנות ניתנו יש בקול דין מעילה. ונ"ל דרמב"ם הוכרח לומר דאין בקול דין מעילה דהכי קי"ל פ' כ"ש וכו' ודייקינן התם מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא ומשום דאיכא איסורא הוצרך הרמב"ם לומר וא"ת והלא נהנה וכי תקע באיסורא תקע לזה השיב מצות לאו ליהנות ניתנו באופן שהסוגי' מתחלפות וכו' וההוא סוגי' עיקר נקט הרמב"ם לדינא כסוגי' דפ' כ"ש דהוא עיקר. וקרוב לזה כתב בלח"מ. ואמת שכן כתב נמי הלח"מ. אבל דוק היטב כי כל דבריהן אין נ"ל אלא העיקר לענ"ד דודאי ל"ק כלל להרמב"ם אחרי דקי"ל קול אין בו משום מעילה מעילה הוא דליכא הא איסור' איכא דמש"ה לא יהא נפיק בי' שהרי לפני זה נתן נמי הרמב"ם טעם דיוצא בשופר הגזול משום שאין בו דין גזל וע"ש אף דודאי נמי לכתחילה אסור לגוזלו ולתקוע בו. א"ו דזה אינו מספיק אלא דלכתחילה לא יתקע בו. וה"נ בשל עולה באמת לכתחילה לא יתקע בו אבל בדיעבד יצא הואיל ואין בו מעילה אלא דהוצרך לשני הטעמים יען שהקשה נמי היום תרועה לפני זה על חזרת רבא מטעם מצות לאו ליהנות ניתנו. וכתב קשה הרי התוס' דף כ"ו וגבי שופר מתנאה נמי בקול תקיעתו. ודחק בתירוץ שג"כ אין נוח לי אבל אמינא דלקושיא זו ודאי שפיר מספיק מה דקי"ל קול אין בו משום מעילה משום דהנאת קול אין בו ממש. אמנם ר"י ורבא בתחילה שהי' סבורים מצות ליהנות ניתנו פשיטא שאין זה ענין לקול של רשות דאינה אלא הנאה שאין בה ממש ולהכי אין בו מעילה אבל הנאה יציאת ידי חובת מצוה סברו דודאי הנאה חשובה הוא ויש בה מעילה משא"כ לבתר חזרת רבא דמצות לאו ליהנות ניתנו ולא נשאר אלא הנאה שמתנאה בקול. לזה ודאי מספיק מה שאין בה ממש ואין בה מעילה והיינו דנתן הרמב"ם טעם דקול אין בו מעילה לתרץ קושיתו ממה שמתנאה בו. ושוב כתב וא"ת הרי נהנה בשמיעת הקול דהיינו המצוה שחשובה הוא ותי' מה דהדר רבא מצות לאו ליהנות ניתנו וזה ברור לענ"ד:

ע"ב תוס' ד"ה אבל נתכוין שומע כו' לא הוי מצי למימר דבריהם נראין תמוהים דמה בכך לו הוי מצי למימר הכי הא המקשה הבין מדאמר רבא התוקע לשיר יצא ה"ה השומע מן התוקע לשיר כדמקשה וא"כ מכ"ש השומע מן התוקע להשמיע לעצמו ולא להוציא השומע ואכתי פשיטא שמקשה לרבא וע"כ הכי פירושם דודאי התוס' סוברים דזה אפשר דאף התוקע לשיר יצא מ"מ השומע מן המשמיע שאינו מתכוין להוציא חבירו לא יצא דא"א לצאת שלא מרצון חבירו. וקושית המקשן הכי אזלה לפי מסקנת תירוצם דמשמיע דומיא דשומע. דא"כ ע"כ לא נתכוין משמיע היינו תוקע לשיר וא"כ נמי שומע דומיא דמשמיע ולא נתכוין שומע לא היינו כסבור חמור אלא לא נתכוין לצאת כ"א לשמוע קול שיר ואפ"ה לא יצא וקשיא שפיר לרבא ודוק:

דף כט וקתני לא יצא. לענ"ד הוא ט"ס וצ"ל וקתני יצא והיינו ממה דקתני עד שיתכוין שומע ומשמיע ומשמיע דומיא דשומע וק"ל: