בית מאיר ש"ס מט

עבדות. ואולם תו כתבו התוס' הכא. ועוד פרו ורבו וכו' והניח המהרש"א בצ"ע ממה דקי"ל בני נח אינם מצווים על פ"ו והשבות יעקב חלק ב' סי' קל"ד כתב שהאיר ד' עיניו לפרש דבריהם לנכון במה שפי' דברי' אליבא דר' () דס"ל סירוס אסור, לב"נ ודימה דין דהכא לסירוס ע"ש. כי לענ"ד במחילת כבודו דברי שטות העלה בדעת התוס'. ויותר נח לי להעמיד דבריהם בתימא ממה שנפרש כוונתם על דרך זה שיהא ענין זה שאינו עושה מאומה חשיב סירוס. וגם התוס' רצו להוכיח דעבד גמור מצווה על פ"ו ודיברו על ענין פי' זה של חצי' דלהכי נקיט הגמ' על תרווייהו והלא לא נברא העולם אלא לפ"ו הכלל כד ניים ושכיב אמר להא מילתא. ומה שלענ"ד הפשוט היינו משום דמ"ד דעבד אינו מצווה על פ"ו. אך היינו טעמו משום דאמרינן הי' לו בנים בעבדות' וכו' ור"ל כיון דאין לו חייס להכי אינו מצווה אבל לא רצו לומר כיון דאינו מצווה כ"א במצות שאשה חייבת בהן ואשה הלא פשוט שם דאינה מצווה על פ"ו כמבואר ביבמות. והיינו משום דאשה לא נפקא דאינו מצווה כ"א מדכתיב וכבשוה ואשה אין דרכה לכבוש משא"כ עבד דדרכו לכבוש וא"כ מ"ד עבד אינו מצווה. אך טעמו משום דאין לו חייס וע"ז סתרו הענין מדפרו ורבו קודם מתן תורה בזמן שהי' נאמר לב"נ אף על כנען שהי' עבד אז נמי נאמר אף שגם משעה שנתקלקל עבד עבדים תהי' כבר לא הי' לו חייס אלא ש"מ דזה אין סברא כלל. וזה פשוט לענ"ד וק"ל. ואפשר עוד משום דקאי הכא על מי שחצי' ב"ח. ועיין דף ד' ולהכי נקיט טעמא בסוף לפטור עבד מן פ"ו מצד שאין לו חייס שיהא חייס אפילו בחצי' ב"ח ודוק]:

דף יד ע"ב תוס' ד"ה בתולה ושמא כאן דאף היא בכלל האיסור כו' מה מאוד תמוהים לי דברים אלו דאטו באיסור זונה או חללה לכהן לאו היא והוא שוים באיסור ובמלקות כמבואר ברמב"ם פי"ז מהל' א"ב הלכה ה' והוא מגמ' מבוארת דאין חולק על זה וצ"ע:

דף כג תוס' ד"ה שפופרת עיין בדבריהם שא"י ליישבם דלתרוצם מה עסק הפלוגתא של שפופרת זו שלא נצרכה כלל למעשיה תוך ז' הימים לענין סיכרא של צדוקי' אם לטמאותן שוב שנית או שרי בטבילה זו כיון שאינו בא כלל למעשה פרה. ואלו גם כל מעשה פרה אפילו להזות הי' צריך טומאה וטבילה להוציא מלבן של צדוקים. אבל א"כ קשה גם הי' ראוי להיות כל מעשי' בכלי גללים למעלה וצ"ע. אבל נראה דדוקא תוך ז' הימים שקודם שחיטת הפרה מפני הזלזול הכהן העוסק בה לטמאו הוצרכו מעלה זו שיהי' כל מעשי' בכללי גללים. משא"כ מיד אחר שריפתה אף שמ"מ כל מעשי' עבדו בטבולי יום להוציא מלבן של צדוקים מ"מ כל הכלים כשרים בה [ואדרבה להכי הוצרך להיות כל הכלים כשרים בה. דאי בכלים דלא מקבלי טומאה במה יהי' היכרא לצדוקים דטבולי יום כשרים בה] אבל ודאי אחר שכילה מעשי' דשעת שריפה פשיטא דבשעת הזאה שכל יחיד קידש והיזה אז לא הי' צריך היכרא לצדוקים וכן יותר משמע לי התוס' נדה מ"ט ד"ה בשר. ועיין נמי ריש מס' יומא תוס' ד"ה שכל ובמס' סוכה דף ל"ז. ועיין בהרמב"ם סוף פ"א מהל' פ"א תראה ברור הכי שהרי לא כתב אלא החותך להניח בה אפר דהיינו לאחר השריפה מיד ואינו מזכיר מי חטאת כדהזכיר הברטנורא כי מה ענין מים לשעה זו. ובפ"ו דאיירי מקידש יחיד אינו מזכיר מזה דבר:

דף כד תוס' ד"ה בחיבורין ויש ליישבו דה"ק הא נטמאה וכו' לפ"ר ט"ס וצ"ל תרומה נטמאה ידו אחת חברתה. טהורה ובקידש בתחילתו הוצרכו חכמים להטביל שתיהן שמא נטמאו שתיהן. ור"ל שזה חומר בקודש שאם נטמא אחת צריך לכתחילה טבילה לשתיהן. אבל בדיעבד אם נגעה השני' בקודש שלא בחבורן אינה פוסלת ובלבד שאין הלשון שבמתני' מתוקן מטבילין שתיהן שהיד מטמא חבירתה דמה ענין זה לנתינת טעם להצרכת טבילת שתיהן שהיא מחשש שמא נטמאו שתיהם. אבל גם א"כ היא זו מעלה בפני עצמה שאם נטמאו אחת יטביל שתיהן והוי מעלה יותר מאחד עשרה. וע"כ ה"ק בקודש יטביל שתיהן בתחילה שמא נטמא שתיהן ע"י שנגעה בחברתה. ואף שבדיעבד אף כי נגעה בחברת' וחברתה נגעה בקודש שלא בחבורן לא נטמא הקדש. מ"מ לכתחילה צריך לטבול שתיהן וא"כ שפיר המשך המתני'. ואף מה דלא חשבה בעולה אפשר דל"ק. ומ"מ צ"ע:

מסכת מועד קטן דף ז התם כדקתני טעמא מפני הסכנה. קשה מה בכך דמותר לסתור מפני הסכנה מה טעם יש על ההיתר לבנות אם לא מטעמא דרב חסדא מחשש גנבא אלא דהכא י"ל בדוחק דר"ל כדלקמן דא"כ ממנעו ולא סתר אלא בלשון האיכא דאמרי צ"ע רב. דמה מקשה התם נמי ליסתור ולא ליבני הא כיון דהותר הסתירה מפני הסכנה פשיטא דמותר נמי לבנות לר"ח מטעמו דחשש גנבי ומה תו קשיא לי' וצ"ע:

דף ח ואביי ההוא מיבעי' לי' למעוטי סומא באחת מעיניו עיין בחידושי לח"מ סי' ז'. שם הקשיתי מזה קושי' על הרי"ף הובא בסמ"ע דלהכי סומא באחת מעיניו כשר אפילו לתחלת דין משום דחזי עפי מדחזי כ"ע בלילה וקשיא לי על סברה זו דאם איתא א"כ מה קאמר הגמ' הכא ואביי ההיא מיבעי' לי' למעוטי סומא באחד מעיניו ורבא נמי מיבעי' לי' להכי אלא וכו' ות"ל כיון דממועט מלכל מראה עיני סומא באחד מעיניו ממילא אימעט מכ"ש כ"ע בלילה דהא איהו חזי טפי וצ"ע:

דף יד ע"ב מצורע מהו שינהיג צרעתו ברגל לפום רהיטא קשיא לי מה מיבעי' לי' דאלו נדחה הצרעת מפני הרגל אין מקום לפלוגתא דר"מ ור' יוסי בדף ו' ע"ש ע"ב משמע דכל עסק פלוגתא משום צער דאתיליד לי' מכח צרעתו ברגל וצ"ע:

דף יז ע"ב תנא דידן סבר לה כרבנן דאמרו לא אמרינן מקצת. היום ככולו ואכתי לא שלים אבלות דשבעה פי' רש"י ז"ל ולא היי אונס דאפילו לא הוי שבת לא מצי לגלח להכי אינו מגלח במועד לשונו ק"ק לי דמה בכך דאפילו לא הוי שבת לא מצי מגלח הא מ"מ אנוס הוא שלא הי' יכול לגלח לפני המועד מפני האבילות. וע"כ עיקר טעמייהו כיון דאכתי לא שלים אבילות דשבעה לא התחיל בגזירות ל' לפני המועד ולהכי אינו יכול לגלח במועד מפני גזירות למ"ד שהי"ט עולה למנין וצ"ע:

דף יח ע"ב לא מיבעי' קאמר לא מבעי' לארס דלא קעביד מצוה וקשה הא תנינן האיש מקדש בו ובשלוחו להורות שמצוה בו יותר מבשלוחו. הרי מבואר דנמי עביד מצוה ועיין תשובת הר"ן סי' ל"ב וע"כ לדחוק ע"פ מה שכתבתי בספרי צלעות הבית סי' ו' דנשמע מהרא"ש פ"ק דכתובות דקדושין אינו אלא התחלת מצוה בלא גמר ואפשר נמי שלא תבא לידי גמר משא"כ נשואין וק"ל:

מסכת ר"ה. דף ג ע"ב בתוס' ד"ה שנת דהוא דריוש בן אסתר כן פי' רש"י בנחמי' בשם המדרש. ולענ"ד רש"י ז"ל הכא דף ד' ד"ה כלבתא לא ס"ל הכי דא"כ לא הי' צריך לומר ובני נח מוזהרין דת"ל דישראל גמור הוא דקי"ל כותי הבא