בית מאיר ש"ס מח

לעיל סוגי' דהשוכר דחצר ובית שוים. וקושיותיו מעיקרא ליתא וחדא בחברתה מיתרצה דמה דר' יוחנן נקיט נפשי' לחלוק על ר"א ור"י היינו מדמסייע לי' רב יהודא שהעיד שהלל לעצמו אוסר וכל בני דורו החכמים חלקו עליו. ולכך נקיט נמי לאפוקי מהלל כדי להביא דברי ר' יהודא שממנו הוציא הלכה שלו וק"ל:

תו הביא היש"ש שם גירסא בשם הרמב"ם איפכא ר"א אומר לא יגמור ור"י אומר יגמור והתמי' עליו מכח סוגי' דהכא כבר הביא התוי"ט שם דאף הרמב"ם הדר בי'. ומ"ש היש"ש ואף מהר"ש דזרעים משמע נמי דס"ל כגירסת הרמב"ם בזה ודאי לא דק דזה לשון הר"ש בריש דבריו שם ר"א אומר יגמור דאין שבת וחצר קובעים אלא בדבר שנגמר' מלאכתו הרי להדיא שגורס כגירסת רש"י. ואולם מה דקשיא ליש"ש על קושית הר"ש דמקשה על ר' יוחנן מר"א וההלכתא כר"י. ולכך דחק עצמו דסובר לגירסת רש"י דר"נ מפרש דלא פליגו ר"א ור"י. ומר אמר יגמור למוצאי שבת ומר אמר לא וגמור בשבת מה שאין הדעת סובל. ושוב הקשה על פי' זה ומ"מ קשה מנ"ל דלא פליגו. והניח הר"ש בקושי'. ונלענ"ד ליישב דברי הר"ש בפשוט משום דבפרק ד' ממעשר הביא נמי הר"ש בשם הירושלמי שהקשו על ר' יוחנן שהביא דס"ל אפילו לא לקטום לאכילת שבת נמי שבת טובלת אותם שמיד שקידש עליהם היום אסורים לאכול מהם ארעי אפילו במוצאי שבת מהא מתני' דתינוקת דמשמע דוקא טמנום לאכילת שבת דהיינו מעשה. ומשני אליבא דר' יוחנן דהמתני' לאו דוקא טמנום. דה"ה בקידש עליהם היום בלא יחדום לשבת נמי אסורים עולמית דשבת טובל אלא דנקיט המתני' טמנום לרבותא לאשמועינן דאפ"ה בחול קודם שבת שרי. ולכך קשיא להר"ש. נמצא לר"י לא אתי' המתני' דתינוקת כר"א. דהא ליכא למימר יחוד שאני דהא איהו מוכרח לבאר המתני' דטמנום לאו דוקא וא"כ המתני' עכ"פ דלא כר"א וזה לא ניחא להר"ש כמו הכא לרש"י מדתנא סתמא בלא מחלוקת ודוק. אך אי קשיא הא קשיא לי על הר"ש שם במסקנא דהטעם הואיל והתחיל בהיתר לכך יגמור במוצאי שבת א"כ מה מקשה הגמ' הכא דילמא זה נמי טעמי' אפילו אי ס"ל יגמור בשבת. לכן לענ"ד מחוורתא כדתירץ רש"י ותוס' הכא דשאני בין קביעות שבת לדבר שנגמרה מלאכתן טרם ראיית פני הבית לקביעותו לדבר שלא נגמרה מלאכתו וק"ל:

דף לו ע"א שתי חלות מוקצו' הן. יש להקשות הא מסיק הגמ' דף ו' ע"ב דאפילו לר' יהודא מוכן לכלבים הוי מוכן לאדם. וי"ל דדוקא מידי דלא חזיא לאדם ממילא ומוכן לכלבים. הוא דאמרינן הכי משא"כ מה דדחי ואקצה בידים לכלבים ועשאו מוכן לכלבים זה לא גרע ממוקצה דעומד לסחורה דהוי לר"י מוקצה. ותו מצאתי בחידושי רשב"א חולין דף ט"ו ע"ב ד"ה הא דאמר רבא כתב שם על פי' ר"ת דבדלעת תלוש איירי זה לשונו. י"ל שאני דלעת דכיון שעומדת לאכילת אדם ואינה עכשיו ראוי' לאדם אע"ג דחזיא לבהמה מוקצה הוא ומוקצה קרית להו עכ"ל. וכן איתא בתוס' התם:

שם במאי אוקימתא כר"י אימא סיפא וכו'. צ"ע דהא איתא סוף הסוגי' דדבורים הוי אין במינן ניצד וידוע דבר שאין במינן ניצוד אף כי מכוין לא הוי אלא פטור אבל אסור כמבואר סי' שי"ו בטור א"ח. ואיתא בכתובות דף ה' ע"ב ד"ה אם תמצא לומר ומיהו הכא כיון דאיכא תרתי מותר לכתחילה והכי מסקו שם לתי' א"נ. הרי מבואר דבמידי דפטור אבל אסור מודה ר"י דבהצטרף אינו מתכוין מותר אפילו לכתחילה ואפילו לתירוצם קמא דבעינן נמי מצוה מ"מ קשיא דהא הכא איכא נמי הפסד ממון. דמש"ה פורס המחצלת וידוע דדין הפסד ממון חדא הוא עם עסק מצוה וא"כ מה קשיא להגמ' לר' יהודא. והאמת שלדברי הב"י בסי' שי"ו הנ"ל שכתב דדבורים הוי במינן ניצוד שפיר. וכן באמת עינינו רואות דדרכם לצוד. אלא שהאחרונים השיגו עליו ממסקנת הש"ס. ואפשר לדחוק לשיטתו דהכי פי' הגמ' מהו דתימא אין במינו ניצוד שרי ודבורים נמי הוי אין במינן ניצוד קמ"ל דהן במינן ניצוד וצ"ע. וגם עיין במ"א סי' שי"ד ס"ק ה' וסי' שי"ו ס"ק ודוק:

דף לז ע"א ולא מגביהין תרומות כו' פשיטא ר"ל דהא כבר תנא ולא מקדישין וזה נמי בכללי'. וכן מבואר ברמב"ם בפרק כ"ג מהל' שבת הל' י"ד שכתב ואין מגביהין שזה דומה למקדיש. ועוד דמחזי כמתקן. ומקושי' הגמ' למדו וק"ל:

דף לט ע"א ברש"י ד"ה כרגלי הממלא. וכ"ת א"כ הוי לי' למימר הרי הן כרגלי כל אדם וכו'. קסבר יש ברירה לחומרא. ותימא לי הא במסקנא מסקינן דאף לר"נ בירא דהפקירא הוא וא"כ אף אליבי' מוכח דיש ברירא לחומרא ואף מדרבנן. והרי ר"נ ס"ל לגבי מעשר בהמה שהוא אפילו בדאורייתא קולא ע"י אין ברירה ואפילו חלקו גדיים נגד גדיים וחזרו ונשתתפו פטורים ממעשר ונחשבים כלוקחים בשותפות ולא חזר תפיסת הבית למקומו. והאמת שאני כותב זה לפום רהיטא בלא עיון כלל הצורך בפוסקים כי כמדומה באמת חולקים על פרש"י ז"ל וצ"ע. (שוב ראיתי שכבר הרגיש המהרש"א] וזה אין לומר למה דס"ד דר"נ בירא דשותפי הוא הרי מוכח מזה דיש ברירה לקולא בדרבנן. דאל"ה איך אפשר לומר כרגלי מי שהוא מידי דהוי אחביות שבדף ל"ז ע"ב. וא"כ מדוע לא הקשה בפשוט עלי' דר"נ מזה עלי' מה דסבר לגבי אחים שחלקו א"ב די"ל דאף דקסבר אפילו קולות ע"י אין ברירה מ"מ בדרבנן סומך לקולו על ברירה. ולהכי מקשה עלי' מנדרים שהוא דאורייתא. אבל הכל צ"ע ודוק. מה דמשני הסוגיא לרחוץ בבור הה"נ לפום רהיטא צ"ע כי נראה סתור עם הסוגי' דב"ק דף נ"א שם מבואר דאף האיסור ליכנוס לחצר נמי בברירה תלי' ודוק:

דף מ ע"א תנן ואם ערב הוא וכו'. עיין מהרש"א ומור"ם לובלין. ודבריהם דחוקים. ולענ"ד אפשר לומר דאלו מרישא י"ל דעד כאן לא אמר רב דהם כרגלי מי שהפקידו לו. היינו שהנפקד יוכל להוליכם בכל מקום שהוא הולך בחזקתו ובשמירתו. אבל להביאם להמפקיד בשבת שאז בשבת נתברר שמעיקרא כשקידש היום כבר היו ברשותו ואמרינן יש ברירה לחומרא לכן אסור משא"כ בסיפא דסתמא קתני ואם ערב הוא פירותיו כמוהו דמשמע כל אדם יוכל להוליכם במקום שהמפקיד יוכל לילך ואפילו לא להחזירם להמפקיד בשבת כ"א אפילו ברשות הנפקד ובשמירתו נמי שרי שפיר מקשה ודוק. כי רש"י ז"ל פי' הסיפא נמי על דרך רישא לכן צ"ע:

מסכת חגיגה דף ב ע"ב תוס' ד"ה לא תוהו בראה. ולאו מילתא הוא דאמר בירושלמי. כבר הרגיש המהרש"א לנכון דבגיטין פ' השולח אדרבא דקו מדברי ירושלמי אלו להיפוך וכוונתם הכא פשוט מדלא הזכיר כ"א מה דאמר רשב"א צ"ל שהוא מצווה על פרי' ורבי'. שמע מינה דפשיט מהכא דאף עבד מצווה על פריה ורביה. אבל בהשולח דקו יותר וכתבו דמשמע קצת דאינו מצוה כ"א על שבת והיינו כיון דמיבעי' לי' בעבד. ש"מ דס"ל בפשוט דאינו מצווה על פרי' ורבי'. וגם אי נימא דמיבעי' לי' אי מצווה או לא. היכי פשיט דילמא הקפידה דהכא היינו מפני צד החירות דמצווה אלא ש"מ דבאמת פשיטא לי' דאינו מצווה ולהכי מיבעי' לי' אלא דפשיט לי' מלישנא דאמר רשב"א כל שהוא וכו' ור"ל אפילו מי שאינו מצווה כ"א משום שבת לחוד נמי אסור וק"ל. ולענ"ד דברים דהכא יותר פשוטים כדכתבו הכא משמע דאתרווייהו קאי ר"ל בין על צד חירות ובין על צד