בית מאיר ש"ס מז

אפשר שהי' שטתו באופן אחר מסוגי' דילן ולא הו"ל להביאו עכ"ל וע"ש ויפה כיון. כי זה לשון הירושלמי פ"א ופ"ד. ב"ש אומרים לא יטול אא"כ נענע מחלפין שיטתין דב"ש דתנינן תמן ועוד אמר ר"א עומד אדם על המוקצה ע"ש בשביעית ואומר מיכן אני אוכל למחר. ור"א לאו שמותי הוא חומר הוא בדבר שיש בו רוח חיים. ב"ה אומרים עומד ואומר זה וזה אני נוטל. מחלפין שיטתן דרבנו דתנינן תמן וחכמים אומרים עד שירשום ויאמר מיכן מיכן ועד כאן. והכא אינן אומרין הכן. עוד אינן אית להון חומר הוא בדבר שיש בו רוח חיים עכ"ל. והנה פשיטא אם היה סובר פלוגתא דרבנן דהכא בדין ברירה. מה קשיא לי' מדרבנן על ב"ה. דהא בגמ' דילן מבואר דבדאומר זה וזה אני נוטל כבר הוברר אלא ש"מ ברור דאית לי' שטה אחרת והראי' שהשמיט פ"ק מימרא דרב חנן בר אמי מחלוקת וכו'. הרי דמסתים סתים ולב"ש אפילו בבריכה שני' מצריך ניענוע דוקא. ומאי טעמיה הא באומר זה וזה כבר הוברר אלא ש"מ דסובר פשוט דבחיזוק הכנה קמפלגו דב"ש מצרכו דוקא מעשה וב"ה באמיר' [ואיתא כה"ג פלוגתא במס' שבת דף קכ"ה גבי הכנה דאבנים] סגי להו. ובזה מקשה שפיר מן הסברו' הפוכות דסובר הכא טעמייהו דרבנן נמי דהרושם חשוב מעשה. וגם הכא מחמירו רבנן והתם ב"ה מקיל. משא"כ גמרא דילן דחתר רבה למצוא מקום לטעמו דב"ש ומוקי לי' מש"ה דוקא בבריכה ראשונה ש"מ שסובר דבבריכה שני' ליכא למ"ד דלא ליסגי בזה וזה. כיון שכבר הוברר. ואדרבא על ב"ה הוא דחקרו למה לי כולי האי עד דמסיק הגמ' לאוקימתא דרבה דטעמייהו דב"ה נמי מטעם ברירה. ורבא המציא טעם אחר וכנראה משטת רש"י ותוס' דלא סברו כדברי המ"א ששייך נמי בפי' סברא דרבא ופשיטא שמוכרח טעמייהו דרבנן מטעם ברירה. דאל"כ קשיא עלייהו מה דאקשה הגמ' על ב"ה למה לי זה וזה לימא מכאן אני נוטל. וברור טעמייהו אך משום ברירה ובזה מיושב קצת מה שהתמי' המור"ם שי"ף למה הביאו כלל הירושלמי כיון דלפום גמרא דידן לא מחלפי שיטתייהו כלל, מ"מ הביאו דבריו כי נפקא מינה ליישב מה דקשיא על ר"א דאית לי' ברירה והרי באוקימתת רב חנין בר אמי לא נחלקו ב"ש כ"א בבריכה ראשונה משמע אבל בבריכה שני' מודים ב"ש לב"ה ואין ביניהם מחלוקת כלל. וצריך לומר זה וזה וש"מ דאין ברירה לכ"ע. ומתורץ בדברי הירושלמי דשאני התם דמוקצה דב"ה חמיר טפי והוי כעין דאורייתא. ולא אמרינו ברירה משא"כ במוקצה דהכא אף דר"א מתלמידי שמאי דל"ל ברירה בטומאה לאוקמתא דכולהו אמוראי דלעיל משמע קצת דלב"ש ל"ל ברירה שאני הכא דהוי בדאורייתא. ומ"מ לשון הירושלמי כאשר העתיקו התוס' והיש"ש ודאי א"א להולמו. כמבואר במור"ם שי"ף וגם המפרש אצל הירושלמי לענ"ד לא כיון יפה במה שפי' הפלוגתא בדין ברירה וכנ"ל. וזאת לדעת דלאוקימתא דרבא לעיל. דב"ה אית להו ברירה אפילו בדאורייתא. ודאי אי נימא כפי' רש"י דטעמייהו דרבנן הכא דאין ברירה לשיטת הירושלמי דרבנו דהכא מדפליגו עם ר"א תלמיד שמאי מסתמא הם ב"ה. ודאי קשיא הרי ב"ה אית להו ברירה אפילו בדאורייתא. אבל לענ"ד אין זה קושיא שכבר פליגי כמה תנאים בדין ברירה וסברו אין ברירה. וי"ל דהיינו חכמים דהכא. אבל בהא נחתא דפי' רש"י ז"ל לפום גמרא דידן מוכרח דבדין ברירה פליגו ודו"ק:

שוב עיינתי במ"א סי' תצ"ה. וראיתי שהביא ראי' לסברתו דגבי פירות שייך נמי חששא דרבא דאמר גבי גוזלת דלמא מטלטל ושביק. מדברי הכל בו שהביא בסי' תקי"ח ואני עיינתי שם. ואדרבא מבואר להיפך דלא דימה לגוזלת כ"א תרנגולת העומדת לגדל בצים. אבל פירות דומה לעצים דליכא למיגזר כי ההוא. ואם כמשמעות המ"א בדעתו דדוקא במוקצה פירות של אוצר הוא דליכא לאפלוגי ולגזור בהם. אבל בפירות גרוגרות וצמוקים דאחזו ולא איזו איכא למיגזר קשיא עליו דליפלוג בדידי' בפירות גופים:

וגם הפר"ח שם אחז דרכו של המ"א וכתב. וכן נראה מהירושלמי שהבאתי דהחכמים דהכא קיימו כב"ה דאית להו ברירה וכו'. וזה נמי ראיית המ"א. ואין יודע מאין פשיטא להו דב"ה אית להו ברירה. דהא אדרבא ר' אושעי' מוקים להו במכאן ולהבא והכי קיי"ל בדאורייתא אין ברירה וכן הרמב"ם בהל' טומאות אהל לא פסק כב"ה. כ"א בכלים דמכאן ולהבא. תו כתב שם הפר"ח ואעפ"כ בעי שירשום ויאמר מכאן ועד כאן. משים דהכא נמי שייכי טעמא דאיתנהו ביונים וזה נמי סברת המ"א. והרי מפירושו מקודם בפי'. התוס' מוכח דל"ל ההיא סברא ע"ש ודוק תמצא כדברי. ותו קשיא דאם זה טעמייהו דחכמים. קשיא על ר"א מה טעמו דהא לפום גמרא דידן לא פליגי ב"ש וב"ה בגוזלו' בבריכה שני' ומודו לב"ה דצריך שיאמר זה וזה אני נוטל. וא"כ ר"א תלמיד שמאי דלא כמאן וזה דוחק גדול לפרש פלוגתתם בזה אם פירות הם דומיא דגוזלות בחששא זו אם לאו. לכן העיקר לענ"ד כפרש"י ור"ן אלא שכתב שם ותדע וכו'. וא"כ למה לי ברירה וקושייתו לפום רהיטא נכונה אלא שתירוצו לפי דרכו. אף הכי אינו מובן לי שכתב זה לשונו אלא הכא מיירי בסתם מוקצה כגרוגרות וצמוקים ואין כולו () דיש ממהרין להתבשל ויש מאחרין אי הכא מיירי במוקצה כה"ג. ולפיכך אם אנו אומרים וכו' וע"ש. ואיני יודע מה שח דכונתו הראשונה שכתב דהכא מיירי בסתם וכו' אם ר"ל דלא אחזו בה כלל. א"כ מה פעל דיש ממהרין ויש מתאחרין. הא כיון דב"ה לא הוי איחזו ולא איחזו כ"א לא אחזו כלל. א"כ קושי' הגמ' במקומה אי אזמין להו מה הוי ואם לכך הדר בי' וכתב או הכא מיירי במוקצה כה"ג. ור"ל דאחזו ולא אחזו:

א"כ לא ידענא לפרש דבריו במה שפי' טעמייהו דרבנו מחששא דגוזלות מה בכך ומה פעל בזה הא אפע"כ קשיא קושייתו שכיון שגלה דעתו דהוא מאינשי דאכלו להו הרי כולם שוים לטובה אצלו. ולא בעי זימן יותר. ומה בכך שיטלטל חדא ויראה שעדיין לא נגמר כל בישולו ויחזירנה ויקח אחרת הא מ"מ היא גופה נמי חזיא לי' כיון שכבר גילה דעתו שהוא מאינשי דאכלו להו והוא נמי כבר הי' ב"ה אחזי ולא אחזו לכן לענ"ד העיקר כפרש"י ור"ן. ואי משום קושייתי נלענ"ד לדחוק וליישב דאף דהגמ' נקטה בלשונה אזמן גלי דעתיה. אין ר"ל דבגלוי דעתו לחוד סגי. אלא ר"ל אזמן בהכנה כדינה גלי דעתי' על מה שהזמו וההזמנה מועלת לו. ולא הי' כאזמין עצים ואבנים. אבל ודאי הזמנה כדינה צריכה. ובזה צדקו אף פי' רש"י ור"ן. ותו ראיתי שם מה שפי' הפר"ח הירושלמי. ולענ"ד דרך רחוק הוא מאוד והעיקר כדפרשתי. ופלגתת רבינו ירוחם ורמ"א עם פסק הרמב"ם כבר מבוארת לענ"ד. דהרמב"ם פוסק כרבנן ומטעם אין ברירה כמו בדאורייתא וכנ"ל. ורבינו ירוחם אפקעוהו מהלכתא מפני שבדרבנן יש ברירה ואין מן התימא מ"ש המ"א דהא ר"א שמותי היא דפלוגתא זו של ברירה לאו איהו לחוד הוא דהמציא אותה. וכיון שאנן פסקינן בדרבנן יש ברירה ממילא ממילא הלכתא כוותי' בזה. ואין זה ענין למה שהביא שם בשם התוס' דר"א שמיתי הוא וק"ל:

דף לה ע"א ורמינהו הי' אוכל באשכול פרש"י ז"ל וסתם אשכול לא נגמר מלאכתה וכן מבואר בתוס' ד"ה ר"א. והיש"ש משיג על רש"י ז"ל ועל הר"ש שפי' נמי הכי מכח קושייתו חדא האיך יחליק ר' יוחנן על ר"א ור"י ותו מדוע לא אמר לאפוקי מדר"א ור"י וקאמר לאפוקי מדהלל ולכן כתב ע"כ נראה דהאי דאשכול בנגמרה מלאכתו איירי וגמ' דפריך מכח כ"ש היא דפריך דאלמא שמעינן לר"א דאפי' דבר שנגמרה שבת אינה קובעת ע"כ. ואני תמה עליו איך מלאו לבו לחלוק על פי' כל הראשונים רבותינו אשר מימיהן אנו שותים כל יום בצמא את דבריהן ופירושו ודאי תמוה. דא"כ האיך ס"ד דמקשה לומר דר"א ס"ל שבת אינו קובע אפילו בדבר שנגמר מלאכתו. תינח שבת חצר מה איכא למימר אם בדבר שנגמר מלאכתו לא יקבע אלא מה יקבע. הא כבר הביא רש"י ז"ל