בית מאיר ש"ס מו

זה מתני' בחבילות איירי שפיר איירי מתני' אפילו בשאין סמוך לכותל. וא"כ פשיטא שיפה עשה הטור ז"ל שהעתיק הברייתא ע"פ פי' רב מנשי' בחבילות דוקא. והשמיט בשלא כיון להעבותה. דבחבילות שרי אפילו בכיון להעבותה ואפילו בלא תנאי ולית בהו משום איסור מוקצה. וזה מדויק מאוד בלישנא דרב מנשיא. מדלא קאמר אפילו תימא וכו'. והבמ"ע בחבילות ומאי לשון כי תניא ההוא א"ו כנ"ל ודוק. ובזה מתורץ נמי הדקדוק שדקדקתי בתי' הגמ' בסוכה רעועה עסקינן דמכח קושי' הגמ' על ר"ש והא קסבר אהלא מוכרח הגמ' לומר דודאי ת"ק דברייתא דהיינו ר"י איירי נמי בסוכה נופלת ורעועה. ומשום דודאי הברייתא הואיל וסתמא קתני בודאי דאיירי אפילו בעצים הסמוכים ולא בחבילות. כדפי' רב מנשי'. ובשכיון להעבותה נמי איירי דאל"ה פשיטא וכר"י ודאי אתי'. דהא ר"ש פליג עלי'. ובתנאי נמי לא מצי איירי דהא מוקמינן בתר הכי ואם התנה עלי' דרישא ש"מ דהרישא בלא תנאי איירי. וא"כ קשיא מה דקשיא להירושלמי ת"ל דליתסרו משום מוקצה. א"ו דהת"ק נמי איירי ברעועה ונופלת דנהי דלר"י למוקצה מחמת איסור לא מהני דעתי' עלי'. אבל למוקצה הפשוט פשיטא דמהני דעתי' עלי'. [כמו לר"ש במוקצה פשיט לא בעי דליהוי דעתי' עלי' כדמוכח ריש ביצה דמקשה ודלמא ב"ש ל"ל מוקצה] דמה"ת לומר דפליג בזה על ר"ש ומ"מ כיון דלדינא אין כאן שום פלוגתא נהי דהגמ' משני הברייתא דנוטלין עצים מן הסמוך לה דלא ע"פ פי' רב מנשיא כ"א בסוכה רעועה. מ"מ יפה עשה הטור שהעתיק הדין בסוכה בריאה ובלא תנאי ע"פ פי' רב מנשיא בחבילה. ואפילו בכיון להעבותה וכפי' רש"י במס' שבת. ומשום דאל"ה פשיטא וכתלמודא דידן ודו"ק:

דף לא ע"ב ברש"י ד"ה ונוטל ולא אמרינן מוקצין הן וכו'. וכה"ג נתחבטו כל הראשונים והתוס' והרא"ש בקושי' זו ועיין ב"י. ובעניותי א"י מה קשיא, להו. דהא מבואר בגמ' דלרבנן יש סתירה בקרקע אפילו בבנין ארעי ולכך לא מפקיע ולא חותך. ועיין א"ח סי' שי"ד. דא"כ כ"ש דמפתח של עץ או מתכות דאסור לשוברו לרבנן. וא"כ מה קשיא הא בודאי כשהכניסו הפירות לבית זה היה לו פתח עם פותח' דהיינו מסגרת. ומשם נתמלא הבית עם הפירות. וא"כ י"ל דאיירי דב"ה עדיין הי' להם הפותחות העשוי להתיר. והי' הפירות מוכנים ובשבת נאבד המפתח ונסתר הבית. ושפיר שרי כמבואר בא"ח סי' ש"י. ומוקצה מחמת איסור לא שייך כ"א ע"י בין השמשות ע"ש ודו"ק. וצ"ע. ועל רש"י ותוס' ל"ק כי י"ל דדחקו עצמם לפרש המתני' בגוונא דלא ליפשט מינה דאין מוקצה לחצי שבת מה דאיבעי' דלא איפשטא מס' ביצה דף כ"ו ע"ב. אבל על מפרשי הרי"ף והרמב"ם קשיא מה דוחקייהו הא אפשר דאיירי בכה"ג וצ"ע:

דף ד"ג ע"א בא"ד התוס' ובפי' רש"י דלר"ש דבר שאין מתכוין מותר. מה דקשיא ת"ל דמודה ר"ש בפסיק רישא. עיין בס' תוספת שבת סי' שט"ו סק"ט שם ד"ה וחכמים אומרים. לכן נראה לי וכו' דברי' תמוהים שכתב וכן מסיק נמי בגמרא. ואדרבא בגמ' ע"ב מבואר להיפך דלר"א איכא למיגזר ולא לרבנן. והעיקר כפי' רש"י ז"ל וכן מבואר להדיא במס' שבת בתוס' כפי' רש"י. ולכן נראה לענ"ד [דמה] שהקשו בדבור הקודם לזה על פי' רש"י ממס' שבת נמי ניחא שהרי מבואר בשבת שהקושי' הוא מדרבנן ולא כתבו הכי כ"א לפום רהיטא שהי' נראה להם שטעם החכמים משום גזירה דשמא יקטום. והי' סוברים לפ"ז דע"כ שם הקושיא מדר"א דאלו מדרבנן ל"ק דשאני הכא דאיכא גזירה דחששא דאורייתא שמא יקטום. אבל להאמת הכל ניחא כי קושי' הגמ' שם מרבנן. ולעולם לר"א מלפניו לא דוקא וק"ל אלא דשם חילקו אף לפרש"י דמלפניו דוקא ומטעם אחר ע"ש:

שם ת"ר אין סומכין כו'. משום שלא נתנו עצים אלא להסקה. ופרש"י במתני' לפיכך מוקצין הם אצל כל תשמיש. בעניותי צריך לי עיון וכי מה בין זה למה שמבואר להלכה דמסיקין בכלים. והא כלים לא נתנו ודאי להסקה. ופרש"י ז"ל שם דף ל"ב ע"א דבני טלטול נינהו ומטלטלן נמי להסקה. א"כ נימא הכא איפכא כיון דעומדים להסקה ובני טלטול הן להסקה בי"ט יהא שרי לטלטלן נמי לשאר ענינים ואין לומר דגריעותן בזה משום דאין כלל תורת כלי עליהן דהא מצינן נמי באפר כירה שהוסק בי"ט דאף דלא הוי דעתי' עלי' מאתמול אם ראוי לצלות בו ביצה מותר לכסות בו עיין דף ח' ביאר שם רש"י ז"ל טעמו דמאתמול בעודם עצים הי' מוכנים להיסק ועודנו בתשמישו זה ואיידי דחזי להפוכי בי' מידי לצלויי ביצה שקיל לי' ומנח לי' על הדם. וה"נ נימא גבי הבקעת. ואפשר משום זה דחק רש"י ז"ל עצמו ע"ב בדברי חכמים שאמרו לא יטול אלא מן האבוס. פרש"י ז"ל דדבר הראוי לאכילה מוכן לכל צורך. אבל עצים הואיל ודרך לדבר האסור כגון לעשות כלים לא התירו לטלטלן אלא להסקה. וקשה מה צריך לזה לימא פשוט דקסבר לא נתנו עצים אלא להסקה ואינם מוכנים לשאר ענינים. אלא ש"מ דדחקו כנ"ל. אך א"כ צ"ע דהי' לו לפרש הכי במתני' וצ"ע. שוב עיינתי בהר"ן וראיתי שהרגיש בקושייתי הראשונה מן מסיקין בכלים ודחה אותה כנ"ל. אבל מאפר כירה לא הוקשה לו וצ"ע. ואפשר אפר כירה הואיל ומוכן לכסות כל דבר הוי דומיא דכלים. אבל לענ"ד רש"י ז"ל כיון למה שכתבתי:

דל"ד מתני' ועוד אמר ר"א. רש"י פי' הפלוגתא בדין ברירה וכה"ג מבואר בתוס' דף ל"ה ע"א ד"ה ת"ש. והיש"ש תמה ממה דקי"ל בדרבנן יש ברירה. וכתב דהא לעיל גבי קן וכו' ומייתי נמי מה שכתבו התוס' בשם הירושלמי ד"ה ואומר. ולכן גזר אומר אלא נראה דלאו דוקא בברירה פליגי. והנה מה דקשיא לי' על פי' רש"י ותוס' ממה דקי"ל בדרבנן יש ברירה. הי' אפשר לומר דטעמי' דרבנן כיון דסברו בדאורייתא אין ברירה נהי דבדרבנן יש ברירה היינו דומיא דהנהו מילי דחשיב היש"ש מס' ב"ק פרק ה' בדיני ברירה שלו פ"ג מסימניו כ"א עד כ"ז דשם מוכרח לסמוך על דין ברירה. אבל הכא רבנן תקנתא אתי לאשמועינן לכתחילה שלא לסמוך על הברירה יען דס"ל דבדאורייתא אין ברירה. משא"כ ר"א סובר אפילו בדאורייתא יש ברירה. אך אפשר לישנא דרבנן דחקו דקתני עד שירשום דמשמע לי' אפילו בדיעבד אם לא עשה כדברים כ"א הכנה דר"א אוסרים ולכן גזר כנ"ל דלא כרש"י ותוס'. וגם באסיפת דיני ברירה שלו השמיט דינא דמתני' זו ולשיטתי' אזיל. ואני אומר אעפ"כ לא הי' מוכרח לזה כי י"ל דיני מוקצה שאני דמחמרינן ביה כעין דאורייתא (כי לענ"ד הכרעה זו שמכריע סוגי' הש"ס סוף ביצה כר' אושעי' דבדרבנן יש ברירה אפשר לומר דמטעם ספק נפקא הכרעה זו. דנסתפקו להם ההלכה בדין ברירה וזה ודאי ספק גמור מקרי ומשום ס"ד ולקולא) הכריעו כן. משא"כ במוקצה דהוי דשיל"מ שפיר ראוי לנו לפסוק הלכה כרבנן [הג"ה. זה ליתא דא"כ אף תחומין דבר שיל"מ מקרי כדאיתא דף ל"ט. אך עיין תוס' עירובין דף מ"ה ע"ב ולק"מ ואין צורך להגיה דברי] ואפילו נימא דהכרעה זו לא מטעם ספק כ"א בודאי יש ברירה בדרבנן. מ"מ י"ל דמוקצה כמו דאנו מחמרינן בספק מוכן לשיטת הרבה פוסקים והרשב"א מכללם זולת הטעם דיש לו מתירין אלא מטעם מוקצה הוא כעין דאורייתא. וכדברי התוס' ישנים ביצה דף ג'. כן י"ל נמי בזה דמחמרינן בי' לומר אין ברירה מטעם כעין דאורייתא ועיין בדיני ברירה של היש"ש פ"א סי' י"ב. ואולם זה אמת וברור שהירושלמי אית לי' שטה אחרת, ואינו סובר דבדין ברירה פליגו. והראי' שמקשה הירושלמי מדרבנן דהכא על דברי ב"ה. ואעתיק לך לשון הירושלמי שלפנינו אות באות. כי כבר עמד המהר"ם שי"ף בספרו לתמוה על דברי התוס' שהעתיקו הירושלמי בלשונם. ומסיים ואם הירושלמי כתב זה