בית מאיר ש"ס מה

על הפסד ממונו בי"ט. משא"כ בכבוי דה"א כדי לפקח צערו של הפסד ממונו בי"ט שרי לי'. וכמבואר סברא זו בתשובת רש"ל סי' מ"ו ע"ש וק"ל:

שם ע"ב תוס' ד"ה אורח ארעא קמ"ל ע"ש. קושייתם היא תמוה. ועל תירוצם עמד היש"ש וכתב שאינם נוחים לו ותירץ בענין אחר. ולענ"ד תירוצו יותר אין נוח לי ע"ש תמצא כדברי לכן במחילת כבודם נלענ"ד לבאר בפשוט ע"פ דברי הס' שטה מקובצת שכתב זה לשונו נשחטה בחזקת היתר עומדת פי' ואפילו בריאה שמצוי בה טריפות לא מחזיקינן איסורא מסתמא. והא דאמרינן בא זאב ונטל בני מעים והחזירן כשהן מנוקבים דתלינן בזאב אפילו בריאה מיירי ורמב"ח אתא לאשמועינן דחיישינן לריאה שמצוי בה טריפו' אבל לשאר טריפות כ"ע מודו דלא חיישינן וכדמוכח התם להדיא ובהא נמי אסיקנא הכא דלא פליגו אדרב הונא. ורבנן הוא דאצריך בדיקה לריאה משום קדושה וזריזות שמא תמצא טריפה. והכא משום הפסד ממונו אוקמוה אדאורייתא ומשערינן כדי אכילת כזית בלא בדיקה עכ"ל אות באות. [וככל דבריו מבואר נמי בח"ר חולין דף ט' ע"ש ודוק] ודבריו מוכרחים מלבד הוכחתו שכתב כדמוכח התם להדיא. ור"ל דשם נאמר דכ"ע אית להו דאזלינן בתר רובא כל כמה דלא אישתכח ריעותא ומרישא של עולה גופא נשמע דבאמת לא חיישינן לשמא ניקב קרום של מוח. אף גם מסוגיא דהכא מוכח הכי מדמשני הגמ' לא ממקום שטובחת אכילתה. ואלו נאמר דלרמי אף מכל ח"י טריפות בעינן למבדק ואסור מקודם למה נפקא מיני' נקיט ר"ע מבית טביחתה הא אף מבני מעים אסור לו לאכול עד שיפשיטנה כולה ויבדוק כל ח"י טריפות. ומ"ש דקיל לו לאכול אז מבני מעי' משאר בשר אלא ש"מ כדעתו. ואזי משני הגמ' שפיר דלא מבית טביחתה קאמר ר"ע דהיינו מן הצוואר בעוד הבהמה כולה שלימה אף הבטן ולא נבדקה כלל אף הריאה כ"א ממקום שטובחת דהיינו בני מעים. ור"ל שמהם יוכל לאכול אחר בדיקת הריאה טרם שנפשט עורה ויוכשר שאר הבשר לאכול. כי אין מדרך העולם לאכול משאר הבשר טרם שנפשט עורה. ומקשה הגמ' על פי' זה דמבית טביחתה ממש דעת ר"ע. והוכרח מזה דרמי מודה דאפילו קודם בדיקת הריאה הוא עכ"פ בחזקת היתר. כי אם דרמי אורח ארעא קמ"ל. ובודאי אם רמי לא איירי שלא לאכול טרם שנפתח הבטן. דזה לאו אורח ארעא לחוד הוי כ"א איסור גמור כמבואר בי"ד ל"ט דכל אנפא שוין דעכ"פ מדרבנן אסור בלא בדיקת הריאה. אלא שרמי דיבר מהפשט וניתוח שלאחר בדיקת הריאה דאז איסורא לא הוי כמבואר בי"ד שם כ"א אורח ארעא. ומה דאמר רמי בתר הכי נטיעה מקצץ רגליהן דקצבי ומפרש רש"י ז"ל שממהרין לאכול בלי הפשט וניתוח. ר"ל בלי הפשט וניתוח כלל דהיינו פתיחת הבטן וכס"ד דגמ' בה"א דרמי איסורא קאמר דקרי לפתיחת הבטן לבדוק הריאה הפשט וניתוח. ובזה ניחא מה דפסקינן בי"ד סי' הנ"ל להדיא דא"צ בדיקה לשאר טריפות חוץ מריאה ולא חיישינן לדברי רמי שאמר הכא נטיעה וכו' משום דהכא לא איירי כ"א טרם שנבדק מריאה. ודוק כי לענ"ד דברים ברורים הם:

דף כ"ח ע"ב הלכה ואין מורין כן. זה לשון הרשב"א מגילה דף ז' ע"ב. ואע"ג דקי"ל נמי לכם ולא לגוים אפשר דלר"י ממילא שמעת מיני' לכם לכל צרכיכם. וממילא לכל צרכיכם הא לצורך אחרים לא עכ"ל:

דף ל' ע"א איתא בהר"ן ז"ל. וז"ל דאכלו ושתו עד שחשיכה וכו' ע"ש מסיים וזה על דעת מי שסובר ס"ד ד"ת להחמיר. ור"ל דלאפוקי מסברת הרמב"ם והראב"ד שהביא במס' קדושין דסוברים שהוא דרבנן. אכן תמוהים הדברים. דניהו דאיהו לא רצה לומר שיהא תלוי בפלוגתת התנאים. אי בעינן גבי אשם תלוי חתיכה מב' חתיכות. מ"מ הא ודאי ברור דכ"ע מודים דהיכי דחייב אשם תלוי ודאי ד"ת אסור. ובספק ב"ה הרי מבואר בדבריו פ' ב"מ דחייב עליו אשם תלוי. וכדמוכח מן הגמ' דהעושה בשני בה' חייב חטאת. מוכח מזה דאיקבע איסורא הוי דומיא דב' חתיכות. ופשיטא דכ"ע מודים דהוי ד"ת וצ"ע כי אפשר לדחוק וליישבו ודו"ק. ועיין בפר"ח י"ד סי' ק"י בכללי:

שם ע"ב אין נוטלין וכו' עיין הסוגי' עד סיפא אתאן כו'. ועיין בטור והב"י הקשה על הטור מדוע פסק בסמוך לדפנות לא שרי כ"א בחבילות. הא בגמ' מבואר דזה אך בסכך ובדפנות בכל ענין שרי. והיש"ש רצה לתרץ ולא עלתה בידו כמבואר בט"ז סי' תקי"ח ולענ"ד נראה ליישב ע"פ שיש עוד לדקדק מדוע השמיט הטור דינא דהגה"ה הרא"ש ע"פ הירושלמי דדוקא שלא נתכוין להעבותה והב"י הביאו שם. תו יש לדקדק בגמ' דמשני הבמ"ע בסוכה רעועה. דהא ודאי דברי ת"ק אפילו בסוכה בריאה ובדלא נפלה איירי והאיך קתני סתמא ור"ש מתיר דמשמע דאיירי במה דהת"ק איירי. תו יש להקשות על הגה' הרא"ש. דמאיזה טעם יהיה אסור במתכוין להעבותה אי כדמפרש המפרש דהוי לה כסותר אהל א"כ תנאי מה מהני וכדהקשה הירושלמי עצמו. ודוחק לומר דדוקא המקשה דס"ד דנארגת עמה דהוי סתירה ממש קשיא לי' דלא והני תנאי אבל בשאינה נארגו עמה אלא שמכוין לעבותה דלא הוי סתירה ממש אלא דמחזי כסתירה לזה מהני תנאי. וכן משמעות המפרש שם ז"א נראה לענ"ד. (עיין תשובת הרא"ש בדיני מוקצה שלו שם מבואר פי' הירושלמי). ותו מה בכך שמכוין לעבותה הא כיון דאינם נארגים עמם לו יהא דכל המחיצה היתה כולה עשוי' מעמידת קנים בלתי נארגים. הלא אין לך מחיצת ארעי גדול מזה. וקי"ל בסי' שט"ו דמחיצה ארעי שאינה עשוי' להתיר אין בה לכ"ע משום בנין וסתירה. וא"כ מה בכך שמכוין לעבותה. ועיין פה בספר השטה מקובצת לכן לבי אומר לי דכוונת הירושלמי הוא מטעם אחר. ע"פ שמצאתי לשון רש"י ז"ל במס' שבת דף מ"ה ע"א ד"ה אלא מן הסמוך לה שכתב שם לשון זה אם סמך חבילות עצים אצל דופנה ליכא איסור מוקצה דדעתי' עלי' מאתמול למשקלינהו למחר דלא סתר בהו אהלה עכ"ל. ולפום רהיטא אף על רש"י ז"ל יש להקשות כדהקשה הב"י על הטור דמאי אירי' חבילות. אבל הנראה דלק"מ דודאי בעצים הסמוכים כדי להעבות הכותל נהי דלית בה משום לתא דסתירה כנ"ל מ"מ שם מוקצה עלי' דהיינו מוקצה הפשוט לא מוקצה מחמת איסור כ"א מוקצה שהוקצה דעתו מהם. דלא ליבעי להו להסקה כ"א שיהי' כותל והוי כמו מוקצה דאוצר דפליגו בי' ר"י ור"ש. משא"כ חבילות דגלי דעתי' דדעתי' עלוי'. וזה נמי כוונת הירושלמי דפי' בשלא כיון להעבותה אבל בכיון להעבותה תנאי בעי משום איסור מוקצה. והמקשה בירושלמי ס"ד כדמפרש המפרש שם ותי' כהוגן. אבל תלמודא דידן מכח דקדוק שדקדקתי כנ"ל בתי' הגמ' בסוכה רעועה עסקינן וגם מסתימת דברי ר"י אמר שמואל מאי סמוך סמוך לדפנות ולא ביאר כדמפרש בירושלמי בשלא כיון להעבותה. ש"מ דפליג וסובר ודאי דאיירי בשכיון להעבותה או לחזקה דאל"ה אלא בשלא סומך כ"א להצניע. וכדמפרש היש"ש קשה פשיטא ומאי אשמעינן המתני'. ואי מה דקשיא להירושלמי. נהי דבסמוך לכותל הואיל ואינם נארגים עמה ליכא משום סתירת אהל. מ"מ ליתסר משום מוקצה. לזה י"ל דרב יהודא אמר שמואל פי' המתני' כר"ש דל"ל מוקצה. או י"ל נמי אליבא דר"י ובשהתנה עליהם. משא"כ לעצי סוכה עצמן דלא מהני תנאי לסתירה. ורב מנשי' נהי דלא פליג לדינא עלי' מ"מ בפי' המתני' פליג עלי' ואמר אפילו תימא בשאין סמוך לדפנות. כי תניא ההוא ר"ל כולה מתני' בין סמוך לדפנות ובין על הסכך לא איירי מתני' אלא בחבילות דודאי מתני' כר"י אתיא ובשכיון להעבותה ובדלא התנה כסתמא דמתני' אלא דבחבילות איירי דבזה ליכא איסור מוקצה משום דגלי דעתי' במה שעשאן חבילות דדעתי' עלי' כדפרש"י ז"ל בשבת. וא"כ כיון דבלא