בית מאיר ש"ס מג

נמי משכחת תמיד לרבנן בכסף משל עצמו כגון איפכא ע"מ שלא יהי' לרבך רשות בו קני דהא אז נא שייך כיון דאמר לו קני קני הוא וקני רבו וכו' וממילא נימא דהוי התנאי והמעשה קיים וצ"ע ודע דזה ל"ק לפירושי בדברי התוס' הכל קשיא למה לא נימא אף כי אמר איפכא דהוי מתנה ע"מ שכתוב בתורה וליהוי התנאי בטל והמעשה קיים דהיינו הנזירות והנדר יהא קיים ויביא מן החולין כי עיין בדברי בספרי ב"מ שם הבאתי דלא אמרינן מתנה ע"מ שכתוב בתורה התנאי בטל והמעשה קיים ע"פ תי' תוס' באע"פ הנ"ל אלא במקום מעשה דחידוש הוא משא"כ בדבר המתקיים בדבור שפיר אמרינן דהמעשה בטל ע"י הדבור של התנאי דאתי דבור ומבטל דבור. (וי"ל דכאן אין ענין לומר לרבנן בדבר שבממון תנאי קיים כיון שהתנאי הוא עם העבד חובת () האדון ודוק]. משא"כ כשאומר הרי עלי תודה ע"מ דשייך דברי רש"י דמיד הוי כמסירה ושוב לא מועיל הע"מ והוא על דרך שפי' רש"י במס' ב"מ דף צ"ד ועיין בתוס' פ' אע"פ הנ"ל. ודוק כי עדיין צ"ע שם תוס' ד"ה דלא גמרי שלמי חובה כו' השתא כו' דבריהם השתא אין להם מובן דהא במסקנא קיימי הכי. תו בדבור זה ורש"י פי' במתני' וכו' ויפה פי', משמע מדברי' אבל לתנאי דהכא דהיינו ר"י בר יהודא דס"ל דבצריך וא"צ פליגו לא הוי טעמא דב"ש משום השבות של שמוש בע"ח. אף דרש"י פי' ד"ה ב"ש הוא הלכך לא דחי' סמיכה דידהו י"ט ומוכיח דמשום שבות הוא אף לההוא תנא אבל ז"א דהא בביצה מבואר דשבות לא הוי כי אם אם סמיכה בכל כחו בעינן. וא"כ קשיא דבח"ה נמי יאסרו ב"ש משום עבודה בקדשים. דהא א"צ סמיכה ס"ל אלא ש"מ דלההוא תנא לא הוי סמיכה בכל כחו. וא"כ ע"כ מה דפי' רש"י דלא דחי' סמיכה י"ט. אך משום טירחא דלא צריך הוא. כן ראיתי פי' דברי תוס' עם רש"י אלו בקונטרס מפראג בשם הגאון המנוח ר' מאיר ר' פישלש ז"ל:

ע"ב תוס' ד"ה והביא ותימא וי"ל דלאו דוקא בעזרה אלא בהר הבית. כדברי' מבואר בירושל' בהר הבית, אבל מ"מ תמיהתם צריך ביאור דהא מדקאמר כל הרוצה לסמוך ש"מ דאמר להו להביא עולת ראי' ושלמי שמחה. והכי מבואר בירושלמי. וא"כ הא פשיטא שהקדישו אותם ומה חולין לעזרה איכא. וצ"ל דהכי פי' דהא מדהעולם לא הי' מביאין וסברו כב"ש והכי מבואר בירושלמי. והצאן אלו שהי' מוכן להם לא הי' רצונם להקריב כ"א בחה"מ ומסתמא עבדו ונהגו עצמם כדאיתא בפסחים ס"ו ע"ב בשם הילל הזקן כדי שלא יבאו לידי מעילה ונמצא ממילא שעדיין לא הקדישו מאתמול ומשמע להם נמי שלא קבע ולמד להם דהלכת' כב"ה עד שהיו מקובצים בעזרה. ונמצא כשהביאם וסברו דהלכה כב"ש לא היו רשאים להקדישם בי"ט דדוקא לב"ה כמו שמותרים בהקרבה מותרים נמי להקדישם כמבואר פסחים דף הנ"ל משא"כ לב"ש וממילא כשהביאם לעזרה עדיין חולין הי' ושפיר מתמיהים ע"ז. ואולם כ"ז דחוק והעיקר שמשמע להו לתוס' שלא מן המוכנים ביד המון עם לקרבנות קיבץ כי אם שאיהו קיבץ והביא צאן חולין מצאן קדר כמבואר בירושלמי. ואיתא שם נמי שביקר אותן ממומין ובודאי משמע שלא הי' יכול להקדישם טרם שהביאן לעזרה דהא איהו אינו מחויב כ"א בקרבן אחד וכ"ז שהם שלו לא הי' רשאים להקדישם לצורך אחרים עד שבאו והקנה להם להבעלים ואז הבעלים כל אחד הקדיש קרבן שלו שהוא מחויב ושפיר הקשו ועם כ"ז עיין מס' ב"ב דף פ"א ע"ב ד"ה ודילמא וכדברי' התם מבואר בתוס' עוד בכמה מקומות בש"ס וא"כ לענ"ד אין מקום לתמיהתם וצ"ע:

בתוס' ד"ה לכם לענ"ד פה אין דבריהם מוכרח כלל כמבואר ברש"י ז"ל ד"ה מדאורייתא נמי די"ל טעמייהו דב"ה דנדרים ונדבות ממעטו מוחגותם אותו חג. חגיגה אין דזמנו קבוע ולא שלמי נדבה. אבל עולת ראי' מרבינן מל"ם. וגם בדף י"ב שכתבו דטעמייהו דב"ה בנדרים ונדבות הוא מלכם אינו מוכרח דאף לפי' רש"י ניחא דלא הוי לב"ה כ"א איסור עשה אך בפסחים פרק א"ע דף מ"ו שם משמע כדברי' ע"ש ודוק. ודברי התוס' שם נמי צ"ע קצת. ולדברי התוס' מוכרחים אנו לומר דר' יהודא דאית לי' לקמן לכם לכל צרכיכם ס"ל כמ"ד נדרים ונדבות קרבים בי"ט ודוק:

דף כא ע"ב ופליגא דריב"ל ואין מזמנין כו'. עיין בהר"ן שכתב ואחרים פירשו שמא ירבה דברים אסורים וקשיא לי לפום רהיטא דא"כ האיך אפשר לקיים הגירסא ופליגא דמה ענין זה לזה הא רב הונא לא התיר כ"א מטעם דכל חדא חזי' לי' כדחזינן גבי קושית הגמ' ממעשה דיודא בן בבא וכאן הגזירה שמא ירבה דברים האסורים דלא חזיא לי' והגזירה מבוארת בפוסקים דלא שייכא כ"א במזמנו על שלחנו והוא גוי שחפץ ביקרו משא"כ בבני חילי וצ"ע וצריכנא לומר לשטתם דמטעם זה קאמר ופליגא דגם בדינא דר"ה איכא למיגזר שמא ירבה בשבילו קדירה האסורה דנהי דהסכימו הפוסקים דליכא ההוא גזירה בעבדיו. וגוי שאין חפץ ביקרו. מ"מ בבני חיל איכא נמי למיגזר. והאמת שלפי' זה ניחא מה דקצת קשה במעשה הנ"ל דנהי דיהודא ב"ב וחביריו סברו דלכלבים שרי מ"מ האיך סמכו עצמם על ההיתר דחזיא לכלבים דידהו הא מסקינן דלא כר"ה והיתר זה דכל חדא חזיא לי' אינו מספיק משא"כ לדידהו ניחא דע"ד כאן לא מסקינן דלא כר"ה אלא כריב"ל. אלא מטעם החלש שמא ירבה קדירה דאיסור והיינו אך לפום הלכתא דכלבים אסור מלכם משא"כ ר"י ב"ב כיון דסבר דלכלבים נמי שרי' תו ליכא למיגזר נמי שמא ירבה קדירה דאיסור. דאפילו ירבה ודאי משל ישראל ירבה כדפי' רש"י. או שלא יקפידו כפי' התוס' ועל איתו קדירה עצמה י"ל כל חדא מיני' חזיא מקצת לכלב של ישראל וק"ל. והראי' דהא לעגל טריפה בשלו להם על סמך זה שחזי' לכלבים דידהו ומה חשש גזירה איכא יותר:

תוס' ד"ה לא יחם ודוקא לרגליו וכו' והכי מבואר בהרא"ש ובכל הפוסקים. ויש להקשות כיון דלרגליו שרי יהא מותר לכל גופו בכלי אחד כדאיתא לעיל דף י"ז ממלא נחתום חביות מים אע"פ שא"צ אלא לקיתון אחד. ולמדתי טעמו של דבר ע"פ דברי תוס' מס' שבת דף ל"ט ע"ב ד"ה אלא א"כ שמסיימו אליבא דב"ש דאפילו בעושה לצורך שתי' לא שרי להרבות כ"א בכדי צורך לרגליו ע"י היתר רבוי בשעור דשרי כנ"ל. ומסיימו אבל לרחיצת כל גופו אסור. והיינו טעמא שהבלנים חשודים. דפעמים שיחממו עיקרן לצורך רחיצה. וא"כ י"ל דהיינו נמי טעמא דב"ה דאסרו אפילו בחד כלי לרחיצת כל גופו. אף דכבר שרי ע"י מה שבתוכו לרגליו מ"מ כיון שהבלנים חשודים יש לגזור דילמא יחמו בשני כלים לצורך כל גופו ולכך אסרום ודוק:

דף כב רבא אמר לעולם שהניחו ושאני הטמנה. הקשה לי תלמידי המשכיל זיינביל דהא דרבא ריש פרקין מה דיהיב להנחת ע"ת אין דבריו פה כהוגן ע"ש ודוק. וישבתי לו דרבא לעיל אך טעמא דשמואל מפרש דאליבי' מדנקיט האסמכתא מן זכור את יום השבת. ש"מ דסובר ע"ת לאו לכבוד י"ט תיקנום כ"א לכבוד שבת וכיון דודאי לאו עיקרו מקרא יליף לי' כדפי' רש"י שם ביאר הטעם אליבי' מה שהוא לכבוד שבת משא"כ רבא אליבא דנפשי' סובר כטעמא דרב אשי וק"ל:

דף כג ע"ב ריש פ' אין צדין ע"ש בתוס' ד"ה ואין מסקו דאין נותנין לפניהם מזונות מגזירה דלא ליתי לצודם. וק"ק דא"כ מה מקשה שם דף מ' למה למימר משקין ושוחטין דילמא נמי עיקרו בא לאשמועינן דאין משקין מדבריות מגזירה דאתא לשוחטם. ויש ליישב ודוק:

דף כד ע"ב רש"י ד"ה אם יש מאותו המין וכו' דכגרוגרות .וצמוקין דמי. הבעל המאור ז"ל התמי' על רש"י ת"ל דמודה ר"ש במוקצה מחמת איסור דאין דעתו עליו ולענ"ד הברור דמשום מה דמסיים ולא תחלוק במחובר בין של