בית מאיר ש"ס מב

בי"ט מילתא דלא שכיח ולא גזרו גבי' משום דמחזי כמתקן משא"כ בשבת. ובנטמא בולד כבר כתבתי דיותר יש לחוש למיחזי כמתקן בשבת מבי"ט. ולרב ביבי כבר ביארתי לעיל ע"פ הרמב"ם דאפשר דלא אמר טעמי' כ"א על י"ט ומודה בשבת לטעם רבא. ואף בתי' רב יוסף צ"ע. דכבר כתב המור"ם שיף דטעמו בולד משום דאין ולד מטמא בגדים דבני סחיטה נינהו. ואם כן צ"ע מ"ש שבת מי"ט ודוק. ואפשר ר"י אית לי' נמי טעמא דרב':

תוס' ד"ה ושוין שמשיקין בכלי אבן. עיין במהרש"א. ובמח"כ לענ"ד למותר ומגומגמים. דהאיך הי' אפשר כלל לומר דמה דאמר רבי אין מטבילין ע"ג מימיו. יהא מוכח מיני' דאפילו נטמא בי"ט אסור. דא"כ הברייתא דקתני מטבילין דלא כמאן. דהא ממ"נ אי רבנן פליגו ואמרו מטבילין ע"ג מימיו בכל ענין איירי ואפילו נטמא מעי"ט. הלא טעמא דשריותא אינו כ"א מטעם דהוא ע"ג מימיו. דבלא ההוא טעמא האיך יתירו מה דב"ש וב"ה תרווייהו אסרו. וא"כ היכי רמיזא דפליגו על רבי ומתירין כלי שנטמא בי"ט טבילה להדיא בלא ע"ג מימיו כדקתני בהברייתא. וא"כ דלא כמאן הוא. ומכ"ש אם הרבנן אך בנטמא בי"ט נמי הוא דשרו דוקא ע"ג מימיו. פשיטא נמי דהברייתא דלא כמאן. א"ו דלה"א של תוס' ודאי דפלוגתא דרבי ורבנן אך בנטמא מעי"ט איירי. ודוק בדברים אלו תמצא כדברי כי לא די שדבריו למותר אלא שדבריו מגומגמים:

דף יט ע"ב כי פליגו למיקם עלה בבל תאחר. עיין פרש"י שפי' הפלוגתא דת"ק עצה טובה נותן לו ור"ש פליג שאין צריך לזה. והקשה הח"צ סי' י"ב מה עצה הוא זו ובמה פליגו דהא הכל מודים דברגל א' מחויב בעשה וכדאיתא ר"ה דף ד' ע"ב וכדאמר רבא שם דף ו' ע"א והקושי' עצומה ולא על פי' רש"י יצאה כי אף התוס' מסכים לפי' זה והוא מוכרח בהברייתא וא"כ קושייתו נוראה על רבא. והנלענ"ד בישוב קושי' זו הוא זה כשנדקדק בדברי התוס' ר"ה ד' ו' ד"ה יקריב אותו שהקשו וא"ת וכו' היכי דמי אי מקמי דמשמע מקושייתם ותירוצם דלא שייך כפי' כ"א או לאחר שעבר בל תאחר דהיינו ג' רגלים או בקרוב לזה כשרואין שמתעצל. ומדוע לא נכוף אותו ברגל הראשון קרוב לו כשרואין שמתעצל כדי שלא יעבור בעשה וכמו שכתבו קודם לזה שבכל מצות עשה כופין לכן הנראה מדבריהם הכי יען שקודם לזה ביאר לנו הגמ' שני חלקי מצוה בעשה ול"ת ועשי' א' אמר ולא אפריש וא' אפריש ולא אמר. ומבואר דפסוק מוצא שפתיך איירי למ"ע דיפריש אחר שאמר. ובזה קיים מצות עשה אחת ואח"כ יש מ"ע אחרת יותר שיקריב. ובמ"ע שני' של אפריש שיקריבנה חידש לנו רבא שמיד שעבר רגל א' עבר על מ"ע וא"א לו לקיימה עוד. ולולא דבריו היינו אומרים דניהו דהחיוב חל עליו ברגל א' שבא לירושלים מ"מ הוא מ"ע שהקיום תלוי ועומד כל ימיו וכל אימת שיביאנה קיים מ"ע זו. קמ"ל רבא שעבר וביטלה מיד בעוברו רגל א' ולכן הקשה הגמ' עליו מעדות ר"פ ולא הקשה על סתם הדברים הנאמרים דף ד' ע"ב. ולכן. אני אומר דאין לנו בו אלא חידושו דדוקא מ"ע זו של אפריש שיקריבנה רגל א' אם עבר ולא הקריב מה שהפריש בטל מ"ע זו ואף אם מקריבה אח"כ שכר מצוה זו אין לו משא"כ מצוה של הפרשה בתר דאמר מצוה זו היא אינה בטילה עד שימית ולא קיימה אלא לאו איכא עלי' של תשמר. ובא בקבלה שהוא בג' רגלים וא"כ אומר דס"ל להתוס' דמ"ע השני' של הקרבה בתר הפרשה אינה חיילה רגל א' אלא כדאיירי בדאפריש אבל אם עדיין לא אפריש לא חיילה כלל עליו ברגל א' כ"א בתר שקיים מצות הפרשה אז רגל א' של הקרבה חיילה עליו. ולכן מה דקתני החם ממשכנין או אין ממשכנין. מסתביר להו דאיירי בשעדיין לא אפריש מדקתני ממשכנין ולא קתני לוקחין בזרוע מה דאפריש. ולכן אין שום כפי' עליו ברגל א' לקיים המ"ע של ובאתם שמה שזה אינה כ"א לאחר הפרשה. ומ"ע של הפרשה אין לה גדול וא"כ ממילא קושי' הח"צ לק"מ דשם איירי בפלוגתתם בדאמר קידם חג הסכות ולא אפריש דמשום מ"ע עדיין אין כאן. ואך משום הלאו של תשמר שבא בקבלה שהוא בג' רגלים בזה פליגי. והאמת שעיינתי בדברי הרמב"ם פ"ד מהל' מ"ק שם משמע שלא כדעתי כ"א אפילו בדאמר ולא אפריש מיד ברגל א' ביטל המ"ע. בלא זה נראה מדברי הרמב"ם אלו. וביותר מדבריו בספר מנין המצות מצוה צ"ד שלא השגיח בדברי גמ' אלו. ולא עשה מפסוק זה של מוצא שפתיך מצוה מיוחדת בהפרשת קרבנות וצדקות וכבר עמד עליהם הרמב"ן שם. ולא תמי' שביותר הי' להרמב"ן שם להשיגו מהצריכות של הגמ' בר"ם. ומקושייתם דנראה בביאור שלא הוציאו הפסוק הזה כ"א לצורכי גבוה. ולכן מוטב לי להבין דברי הגמ' בישוב קושי' עצומה של הח"צ ממה שאתן דעתי להבין דברי הרמב"ם ז"ל, ואין להקשות אף לדברי למה להגמ' למיעבד צריכו' לאפריש ולא אקריב משום דה"א כל היכי דאיתא ת"ל הא צריכין פסוק זה להורות שהחיוב מ"ע זו חל עליו ברגל א' ובעברו ביטלו דזה לאו קושי' דבל"ז מוכרח להצריכות זה משום הלאוין ועשיון כמבואר בתוס' שם וק"ל:

שם לומר שזה גורם עיין במהרש"א והדברים פשוטים דאלו רשב"א ס"ל נמי אין קרבין האיך מוכח כלל מדבריו שזה גורם דהא י"ל דטעמו ממש כטעם הת"ק בדרך עצה טובה כיון שלא יהא יוכל להקריבו בעצרת משא"כ עתה דסובר נדרים ונדבות קרבים ויוכל להקריב בעצרת ואעפ"כ אמר מביא אדם תודתו בחג הסכות ש"מ משום דזה גורם הוא וק"ל:

דף ב ע"א אמר לי' נדור ואינו יוצא נזיר ואינו מגלח וכתבו תוס' ודוקא דאמר הכי אבל אם אמר איפכא וכו' לא וכן בנזיר וכן משמע וכו'. לענ"ד ר"ל דאלו אמר איפכא כיון דלא שייך לומר כדכתב רש"י ז"ל דכיון דאמר הרי עלי נתחייב וכי הדר אמר על מנת לאו מילתא הוא שהרי לא נדר אלא על תנאי דמקודם ולהכי כיון דלא אפשר שיתקיים התנאי אף נדרו אינו נדר ואין הקרבן תודה אלא נשאר חולין ובנזיר אינו נזיר וא"כ תו ל"ק ממה דאיתא במס' קדושין דף כ"ג ע"ב דלהכי לר"מ בכסף דוקא משל אחרים דסבר כי אמר לי' קני קני עבד וקני רבו וכי אמר ע"מ לאו כלום קאמר ול"ק הא אפשר מ"מ משל עצמו אלו אקני לי' אחד מנה ואמר לו איפכא ע"מ שלא יהא לרבך רשות בו אני מקנה לך דז"א דאפילו אמר איפכא לא קנה העבד אלא הקנין בטל מדלא אפשר להתנאי להתקיים ושפיר. ואולם בפ"ח מהל' נזיר העתיק הכ"מ בהלכה י"ד פי' התוס' בלשון זה. ואי אמר איפכא ע"מ שאגלח ממעות מעשר שני הוי נזיר ומגלח ממעות מ"ש. וכן כתב הל"מ פ"א מהלכות ק"פ תוך הלכה ג'. ולענ"ד זה ליתא חדא דזה א"א כיון דכל דבר שבחוב אינו בא אלא מן החולין והוי מתנה ע"מ שכתוב בתורה. ותו דקשיא הנ"ל דנימא גבי עבד נמי כי אמר איפכא שיהא כמו כן של העבד ולא יהא רשות לרבו בו. ואפשר נמי משל עצמו. אמנם אף לפירושי בדברי תוס' קשיא לי הסוגי' דקדושין דמ"מ הא מוכרח דאף אלו אמר איפכא ע"מ שאין לרבך רשות בו דעכ"פ לא קנה העבד וא"כ קשה ממ"נ אם תנאי זה לא מקרי מתנה ע"מ שכתוב בתורה הכל קשיא מדוע לא נימא אם אמר איפכא כיון דלא שייך לומר כיון דאמר קני וכו' נימא דנתקיים ויקנה העבד בלא רבו ואם נאמר דזה נמי מקרי מתנה ע"מ שכתוב בתורה שהתורה אמרה מה שקנה עבד הנה רבו. וא"כ שפיר לר"מ דאף אי אמר איפכא מ"מ לא עדיף מהמקדש אשה ע"מ שאין לך עלי שאר דלר"מ הרי זו מקודשת ותנאי בטל. ועיין בתוס' כתובות פ' אע"פ דף נ"ו אף אי כפלי' לתנאי' וא"כ ה"נ כן. מדוע תלה הדברים כיון דאמר קני. ות"ל אף אלו אמר איפכא נמי נימא התנאי בטל והמעשה קיים. וקנה עבד וקנה רבו. ומכ"ש דקשה בין כך ובין כך על ר' אלעזר דאמר כל כי האי גונא דכ"ע ל"פ והבמ"ע ות"ל הא רבנן פליגו עלי' דר"מ באע"פ וסברו בדבר שבממון תנאי קיים. וא"כ מאי ארי' כגון דאקני לי' ע"מ שתצא בו לחירות הא בע"מ שלא יהי' לרבך רשות בו