בית מאיר ש"ס מא

יום ו' האיך קבעו אותו יום ר"ה אפילו מספק שמא יבאו עדים הא אפשר להם לדחות למחר וביום ו' אין קובעין ר"ה [ועיין בלח"מ פ"ג מהל' ק"ה הלכה ט"ו ועם זה יודע אני מיעוט ערכי בענינים אלו. אך לפום רהיטא משמע מזה כפי' רש"י ז"ל שם ודוק. ועיין פסחים נ"ח ע"ב תוס' ד"ה כאלו] ומאיימין על העדים שלא יעידו לקדשו. ואם הי' יום ה' ועכו אותו מספק שמא יבאו עדים היום ולבסוף לא באו עד למחר ושוב א"א לדחותו והיו מוכרחים לעשות נמי יום ב' דהיינו ע"ש ר"ה א"כ קשה מה הוצרך להזהיר לשלוח להם הלא ביום ה' עדיין היו יכולין להניח ע"ת ולהתנות דהא קודם שקלקלו הלוים בשיר לא הי' עושים ר"ה ב' ימים כ"א מפני הספק ולא הי' כ"א ב' קדושות והוא דומיא דב' ימים טובים של גליות וצ"ע. שוב מצאתי ישוב לקושיא זו ע"פ הר"ן הובא בש"ע ני"א דלא אפשר להניח בי"ט ראשון ע"ת כ"א בדאית לי' מוכן עכ"פ תבשיל מאתמול אבל לא במה דנתבשל בי"ט וא"כ י"ל דעל אנשים כאלו הזהיר וק"ל. ובזה י"ל בדרך דרוש ליישב דקדוק נכון. דיש לדקדק למה הזהיר לשלוח בי"ט הלא בי"ט הי' להם לאכול ואך בשבת לא יהי' לו הי' לו לשלוח להם בשבת ואמת כי יש לדחוק אי דבשבת יהי' איסור הוצאה ואו משום דקתני במתני' אבל מבשל ואם הותר כו' ונמצא שחשש אותן אנשים לא יאכלו בי"ט כל שבעם ויותירו הכל לשבת אבל עם כל זה אין הלשון לאין נכןן מדוקדק ומכ"ש למה שהוכחתי שאותו יום הי' יום ה' א' דר"ה. א"כ מה לו למהר ולהזהיר ע"ז ביום א' דר"ה משא"כ לדברי הנ"ל ניחא דהכי קאמר שלחו מנות ר"ל מי שיש לו תבשיל מעי"ט ישלח לאין נכון למי שאין לו מוכן מעי"ט כדי שבתבשיל זה יוכל לעשות ע"ת באמת ע"י תנאי וק"ל:

דף טו ע"ב לא אין לו שעור למעלה עיין פרש"י. לפירושו אין מובן וסופו. ואולם פי' הרי"ף והטור היינו דאין לו שעור למעלה דאין צריך כזית לכל אחד ואפילו למאה סגי בכזית. וא"כ וסופו בא להורות דתחלתו וסופו שוים לענין השעור דאף סופו צריך כזית ולאפוקי מע"ח דסופו בכ"ס סגי. והכי פסקינן בש"ע. דף יז באמת אמרו ממלא נחתום וכו' עיין בהר"ן שמתמי' על הרשב"א בשם התוס' שלמדו שרבוי בשיעורא בשבת אינו כ"א דרבנן מדשרי בי"ט דא"כ מה מבעי' לתלמודא במנחו' עדיף ע"ש. ונראה לענ"ד ליישב דהא בל"ז יש להקשות מה ראי' מי"ט ניהו דאינהו כולם לשיטת התוס' אזלו דמתוך לא שייך כ"א בצורך קצת והכא שלא לצורך כלל לא מ"מ הא קים לן כרבה דהואיל מס' פסחים דף מ"ו וא"כ פשיטא דבי"ט אינו כ"א דרבנן משא"כ בשבת. ועיין בהר"ן בהסוגי' דף כ"א בדין גזירה שמא ירבה וצ"ל דראייתם אזלה מדר"ח דל"ל הואיל ואעפ"כ קתני באמת ש"מ דה"ה לשבת ודוק וא"כ י"ל דבעל האיבעי' אזיל אליבא דהלכתא דכרבה פסקינן דאית לי' הואיל ולדידי' הי' סובר באמת דרבוי שעור דאורייתא בשבת ובי"ט שרי שאינו אלא דרבנן ע"י הואיל משא"כ אנן מדחזינן דפשיט לי' בפשיטות לרבות בשעור ולא בבצירה אנו לומדים דמטעם זה פשיטא לי' משום דרבוי שעור מוכרח מדר"ח עכ"פ מי"ט דאינו כ"א דרבנן וה"ה בשבת לצורך מילה ודוק:

דף יח ע"ב תוס' ד"ה הדר בי'. קושיתם עצומה ותירוצם דחוק ולולי דבריהם הי' נלענ"ד לומר דמזה ראי' לדברי הה"מ פ"ד מה' י"ט שכתב דהיינו טעמייהו דמ"ד דלא אמרו הטעם משום דמחזי כמתקן משום דהכלי ראוי עכ"פ למי שאינו אוכל חולין בטהרה.. ומההוא טעמא כ"ע מודו בכלי טמא בוולד דלא שייך מיחזי כמתקן משום דהוא חזי לחולין ומעשר משא"כ כלי חדש כ"ע מודו דאסור משום דמחזי כמתקן וראי' לדבריו מה שאין מגביהין תרומות ומעשרות מההוא טעמא וא"כ י"ל אף דהגמ' מקשה הקושי' לרבא א"ה אדם נמי לאו דוקא לרבא אלא משום דרבא אמר בפי' הכי אבל ודאי דלכ"ע קשיא דגבי אדם מסתמא כ"ע מודו דשייך מחזי כמתקן דהא בעוד טומאתו בו כל הנוגע בו יטמא ושפיר א"א להגמ' לומר דהדר כ"א מסברא דהואיל וע"ז שפיר משני הגמ' ודוק:

שם דתנן כל חייבי טבילות וכו' יש להקשות אעפ"כ הי' יכול לומר דהדר בי' רבא מהואיל וס"ל דבי"כ אדם אסור לטבול ומשו' דמחזי כמתקן והיינו דוק' כשהי' יכול לטבול מע"ש דומי' דשרי ב"ה לטבול בשבת דאיירי בהכי כמבואר במתני' משא"כ מה דתנן כל חייבי טבילות איירי בשזמן טבילתן דוקא ביה"כ והוי דומיא דכלי שנטמא בי"ט דשרי אף דמחזי כמתקן. וניהו דהתוס' ביארו דהמתני' אתיא אף למ"ד טבילה בזמנה לאו מצוה מ"מ י"ל דלא שרי כ"א באופן הנ"ל ומטעם הנ"ל. ואולם מדברי התוס' ד"ה ושוין שמשיקין יש ללמוד מדכתבו ולמאן דמוקי מתניתן בשבת וכרבנן ניחא. ש"מ דס"ל דכל ההיתרים המוזכרים הן בנטמא בולד הטומאה והן בנטמא מעי"ט אינם כ"א בי"ט ולא בשבת ובודאי הכי דייק לישנא דברייתא דאל"כ קשה דלישמעינן שבת וכ"ש י"ט אלא ש"מ כדעתם וא"כ ממילא ל"ק דהא י"כ דומיא דשבת הוא ושפיר משני הגמ' דע"כ הואיל אית לי' ודוק. וכדברי התוס' מוכח להדיא נמי מדעת הרמב"ם שבהל' י"ט ביאר היתר וולד הטומאה ושנטמא בי"ט ואלו בהל' שבת סתם ותנא שאסור להטביל כלים טמאים בשבת ולא חילק מאומה. ש"מ דהכל אסור ודלא כט"ז א"ח סי' שכ"ג שתיקן לאחרים רבינו ב"י וקלקל לעצמו. דודאי שינה כוונת הרמב"ם ז"ל. וכדמוכח נמי מהה"מ שבהל' שבת כתב ודע שטבילת כלי חדש אסור בשבת מפני שהוא כמתקן כלי. ועוד אזכיר זה בהל' י"ט. ור"ל דבשבת ודאי אסור דהא בשבת אפילו ולד טומאה אסור משום דמחזי כמתקן וה"ה כלים חדשים. ובהל' י"ט מדשרי ולד. וגם ביאר הרמב"ם הטעם משום שמא ישהה. ובולד לא חיישינן. לזה נסתפק הה"מ אם די"ל ה"ה כלים חדשים ולכך דייק די"ל דשרי בי"ט. ושוב חזר ודן די"ל דניהו דמשמע מיני' דבי"ט לא שייך טעם דמתקן. ומשום דמצינן בי"ט דבכמה עניני תיקוני כלים עצמם מקלינין. כמו השחזת סכין ושפוד שנרצף. מ"מ י"ל דדוקא הטבלת כלים טמאין ומשום דלאו תיקון גמור הוא כדבר שחזי קצת אף שהוא טמא. משא"כ כלי חדש י"ל דכ"ע מודים דשייך בו מחזי כמתקן. זה נראה לענ"ד ברור כוונת הה"מ. ובודאי על הה"מ שלא כדין תפס היש"ש אבל על רבינו ב"י שלמד מדברי הרמב"ם ההיתר בשבת אין בידי להצילו מהשגת היש"ש עליו [וגם המ"א לענ"ד שגג בזה שהעתיק דברי הה"מ על דין שבת וז"א]. וזה נראה לענ"ד כוונת הרמב"ם ז"ל. דלפום רהיטא קשיא עליו. מדוע שינה בטעמי' י"ט משבת. ואולם משום דלרב ביבי הטעם דכלי שנטמא ביום טוב דשרי מבואר בהר"ן דלא שייך כלל שמא ישהה. וא"כ קשיא אף כלי שנטמא בשבת לישתרי, ומדוע קתני הברייתא ההיתר דוקא בי"ט. ש"מ דר"ב מודה דבשבת טעם אחר יש. ומדתניא כוותי' דר"ב דבכלי שנטמא מעי"ט מטעם שמא ישהה. ש"מ כסברת ר"ב דבי"ט לא שייך מיחזי כמתקן וכנ"ל. ובחר הרמב"ם ז"ל בטעמי' דרבא גבי שבת. חדא דרבא בתרא הוא. ותו דאשכחינן טעם זה בדינא דאין מגביהין. ומ"ש הרא"ש ז"ל דאשכחינן טעמא דרבה גבי שופר וכו'. עיין בהר"ן ר"ה מ"ש לתרץ על קושיתו מ"ט לא גזרינן גבי מילה תראה כי לק"מ. שכתב שלא שייך ההוא ג כ"א היכי דכ"ע טרודים. ותו דלתירוץ רבה, ור"י מצריכינן לבא לגזירה דבור בחצירו או כלים דלאו בני סחיטה. משא"כ להנהו ב' טעמים שביאר. וכמו כן מוכח מכלי שנטמא מולד דבי"ט שרי ובשבת אסור וכיון דלא שייך שמא ישהה בולד. משום דהתקלה לא תהא כ"א בדרבנן. ש"מ נמי דר"ב מודה דבשבת הטעם משום מתקן. ובשבת אפילו תיקון מועט כמו כלי שנטמא בולד נמי שייך למגזר גבי' משים מתקן. כאשר לרבא נמי מוכרחים לומר דבשבת חמור ואפילו ולד נמי שייך מיחזי כמתקן. דהא אף לדידי' הברייתא לא התירה ולד כ"א בי"ט ולא בשבת. והנה לרבה ודאי פשוט לחלק במה דמקילין בי"ט יותר משבת ומשום דבי"ט אינה כ"א גזירה אטו שבת. ולרבא נמי י"ל דטעמא דכלי שנטמא בי"ט היינו טעמא משום דטומאה