בית מאיר ש"ס מ

אך אדיעבד ע"ש ודוק אע"כ דלא מחלקים בהכי ובמאי דשרי בודאי בדיעבד ה"ה בספק א"כ קשה במסקנא דמסיק אפר כירה מוכן לודאי ולא לספק ומה בכך לא יהא אלא באפר כירה שהוסק בי"ט הא נמי שרי בדיעבד בודאי וה"ה בספק כמו בדקר נעוץ לשיטת הירושלמי וצריכנא לומר דבאמת אף בדמסיק אפר כירה מוכן לודאי וכו' לא מסיק הכי כדי שנייתר דאיירי בדאית לי' אפר כירה אלא דלית ליה ולא נקיט הכי כ"א לדוגמא ללמוד מזה להכניס מלא קופתו עפר כדפי' רש"י וה"ה לדר"י ולא איירי כ"א שיש לו עפר דר"י וכיון שאינה מוכנת לודאי תרתי איסורא אית בה משום גומא דפטור אבל אסור ואיסור מוקצה ולא קשרי ב"ה אף בדיעבד. אך א"כ אכתי צ"ע דמוכרחים אנו לומר דאף א"כ שהוסק בי"ט ל"ל. וזה ודאי צ"ע דהא בתוס' ד"ה אי הכי ביארו דוקא אפר כירה שהוסק מעי"ט הוא דמסתביר דל"ל. אבל מה שהוסק בי"ט דמסתביר להו דשכיח כמו עפר דר"י. וא"כ קשיא ליקשי נמי על הברייתא בלא ר"י דליכסיי' באפר כירה שהוסק בי"ט כמו דמקשה דלכסיי' בדקר נעוץ. לכן נראה לענ"ד לפרש דבריו דודאי מחלקים בין ספק לודאי ואף להירושלמי באפר כירה שהוסק בי"ט ודאי דלא שרי כ"א בודאי ולא בספק. ומה דמקשה הש"ס וליטעמך וליכסיי' בדקר נעוץ ר"ל ובעפר תחוח לגמרי באופן דליכא לא פטור אבל אסור דגומא ולא מוקצה אלא דל"ל או עפר תחוח כזה או דנ"ל דקר נעוץ ה"נ דל"ל ומה שהכריחו מזה דהקושיא לא קאי על לכתחילה היינו משום דאף התוס' ודאי סוברים כשיטת הרשב"א שהביא הפר"ח דלב"ה לא חשיב הדקר נעוץ הכנה גמורה. וזה מדויק מלישנא דב"ה שמסיים אלא א"כ יש לו עפר מוכן וקשה הא לשיטת התוס' כבר מוכן הוא ע"י הדקר. וטעמייהו דב"ה אך מטעם האיסור גומא. אלא ש"מ כדברי הרשב"א דנהי דב"ש מתירים לכתחילה ע"פ הכנה דדקר. האיסור גומא משום שמחת י"ט. וכמו כן ב"ה בדיעבד ע"פ מצות כסוי. מ"מ לכתחילה אוסרים ב"ה אפילו בעפר תיחוח לגמרי דלית בה שום איסור גומא. וגם עם הכנת הדקר משום דלא הוי הכנה גמורה. ולכך סתם אמר דלא ישחוט בשום אופן אא"כ יש לו עפר מוכן לגמרי. ומזה הוכיחו התוס' שהקושי' הגמ' וליכסיי' בדקר נעוץ לא אזלא כ"א על הדיעבד. דמסתביר להגמ' מדקשרו ב"ה בודאי בדיעבד משום מ"ב אפילו האיסור של גומא דפטור אבל אסור. בספק עכ"פ מהראוי שיתירו לכל הפחות האיסור קל של מוקצה שכבר הוכן ע"י הדקר. אבל ודאי דאיירי בעפר תיחוח לגמרי. משא"כ בא"כ שהוסק בי"ט פשיטא דיש לחלק בין ספק לודאי. ובזה ניחא דבריהם בד"ה א"ה וה"ה למסקנא שמסיק אפר כירה מוכן לודאי. ואמת לפ"ז שאף בעפר דר"י לא שייך איסור גומא כלל ודוקא בעפר שעל פני השדה הוא דשייך איסור גומא דפטור אבל אסור. אבל לא במה שהכניס לבית. וזה מוכח מן הברייתא דקתני מותר לכסות ולכך נמי לא הכריחו התוס' בפשוט דקושי' הגמ' דליכסיי' כדר"י לא קאי על לכתחילה וכ"ז לענ"ד ברור ומוכרח בשיטת התוס' וא"כ דברי המור"ם לובלין שפי' בקושי' הגמ' והא קעביד גומא דע"כ איירי בעפר שסביבה קשה דאל"ה מה טעמייהו דב"ה. ז"א דטעמייהו דב"ה באמת דאסרו אפילו בעפר תיחוח לגמרי ומשום ההכנה שאינה מספקת להם וכנ"ל והעיקר כדפרשתי לעיל דדייקא דהגמ' מדקתני שיחפור. וכן נראה מלשון הר"ן ע"ש ודוק:

דף ח תוס' ד"ה אמר רב יהודא ל"ש עיין במהרש"א ומה שהוקשה למהרש"א הניח הב"י סי' תקי"ח בצ"ע ותירוץ המהרש"א סתר המ"א סי' תק"ט ס"ק ט"ו ע"ש ואיהו מחלק בין טלטול מוקצה דשרי משום אוכל נפש ובין שמוש במוקצה דהוי דומיא דאכילת מוקצה דודאי אסור ומתורץ בזה קושיא הנ"ל דכסוי דם הוי שמוש ואסור. ולענ"ד אף דחילוקו ודאי מוכרח כדהוכיח שם בעצים מוקצים שאסורים בהיסק מ"מ כסוי דם צ"ע. אם יש לדמותו לשמוש כיון דמצות לאו ליהנות ניתנו. ואפשר הואיל ומעכב השחיטה שפיר חשוב השימוש להנאה אבל ז"א דהא מותר לכסות בעפר עיר הנדחת מההוא טעמא כמבואר ברמב"ם. ומ"א כתב שם דניהו דכתבו תוס' דמוקצה מותר בהנאה היינו בדיעבד אבל לכתחילה אסור לשמש בו וא"כ לענ"ד הקושיא בכסוי עדיין צ"ע. ומה דמשמע נמי מדברי המ"א הנ"ל דמוקצה לכתחילה אסור בהנאה זה ודאי אינו כמבואר בת"ה סי' ס"ז שמותר להניח דבר המותר על המוקצה כשאינו מנענע. והובא בש"ע סי' ש"ח וש"י הרי דמותר לשמש עליו וליהנות ממנו בלא טלטול וכך הי' לו לחלק בין טילטול בלי שמוש שמותר משום שמחת י"ט לבין שמוש ע"י טלטול שזה אסור דומיא דאכילה וא"כ אינו מוכרח כלל לדחוק עצמו בדברי תוס' בין לכתחילה לדיעבד דהא הנאה מן המוקצה בלי טלטול שרי אף לכתחילה (ואפשר כיון דשם בא ההנאה ע"י שמוש וטלטול של הגוי לכך כתב דוקא דיעבד ודוק). שוב ראיתי שמהרש"א עצמו דף ל"ג סיים כדברי המ"א על המתני' דאין סומכין בבקעת ואפשר משום טעמא דדי דחק עצמו גבי כסוי בענין אחר. וק"ל:

דף ט ע"א תוס' ד"ה גלגל עיסה בא"ד אבל לא מצי למימר וכו' אבל הפרשת חלה מעכב אכילה. ויש להקשות מה בכך דהא אין מגביהין נמי מעכב ואעפ"כ אסור וע"כ לא שרי בדלית לי' פירא אחרינא כ"א בדעבר ותיקן במזיד אבל לכתחילה ודאי אסור אף בדלית לי' פירא אחרינא כמבואר דף י"ז ע"ב. ועל התוס' אין הקושיא חמורה דאך בדרך אין לומר הוא דקאמרו ואה"נ דהיו יכולין לסתור בזה אלא דשפיר מקשו אבל על הר"ן בשם הרז"ה ודאי קשה שאיהו פי' לדעת הרי"ף באמת טעמי' דרבה הכי ודפליג בתרתי בא"י מתיר משום שמחת י"ט ובח"ל משום דלא מחזי כמתקן וקשה על היתירא דא"י כנ"ל ויותר הי' לו לפרש דעת הרי"ף ז"ל בדרך זה מטעמי' דרש"י ז"ל ע"ש ודוק כי צ"ע לענ"ד:

דף יב ע"א רש"י ד"ה אלא לפום רהיטא. יש לתמוה מ"ש אם אין איסור הוצאה בי"ט דלא שייך לגזור על טלטול אבנים. ומ"ש אם יש. הא מ"מ ע"י מתוך לשיטת רש"י הותר לגמרי אפילו בשלא לצורך כלל והאיך שייך לגזור עליו טלטול אם כל ההוצאה עיקרה שרי' [עיין תירוץ קושי' זו בספר השטה] אבל המעיין בהר"ן יראה כי לק"מ שמבואר שם דרש"י ז"ל מחלק בין שלא לצורך כלל דשרי במתוך ולבין לצורך מחר או לצורך גבוה וגוי דלא שייך כלל למתוך [דברים אלו לא מצאתי כעת בביאור אלא שהבנתי אותם מתוך דבריו שכתב גבי הוצאה. אבל ע"כ ליתא דא"כ מה שייך מתוך בעילה] ומוכרחים דבריו כדי לסלק בזה כל קושי' התוס' מעל רש"י ז"ל וה"ה בהוצאה מבואר שם דלצורך מחר אסור ד"ת. ושפיר יש לגזור על טלטול אבנים כיון דעכ"פ יש איסור הוצאה דאורייתא בעילם דהיינו לצורך מחר וק"ל:

שם ע"ב רש"י ד"ה מתנות מסיים וכולהו משום גזירה דאין מגביהין אותה. רבים מתקשים דהא הגבהה גופה שרי' במתני' כמבואר ולק"מ כ"א דלשון קצת קצור. אבל כוונתו מבוארת בגמ' דב"ש טעמייהו הואיל והולכת תרומות אסור משום גזירה זו וה"ה הולכת המתנות בכלל ההוא גזירה הוי וק"ל:

דף יג ע"א תוס' ד"ה הא ר' יוסי באמצע דברים כתבו א"כ נתחייבו מאתמול ע"י ההכנסה. ויש להקשות הא לרבי עכ"פ מצינן כשהכניסו בי"ט וכמו כן קשה בתירוצם ובספר השטה דחק עצמו מכח זה בדברים שאין הדעת סובלם ע"ש. ולענ"ד התוס' סוברים שאסור להכניס שבלים בי"ט מן השדה לבית משום דמחזי כעובדא דחול. וגם הי' אפשר לעשותן בי"ט. וגם הוא מלאכת אוכל נפש שמקמי דישה שלא הותרה ההכנסה בשבילה בי"ט. וצ"ע בפוסקים:

דף טו ע"ב ושלחו מנות למי שלא הניח ע"ת. בעניותי שאיני בקי כראוי בענין זה קשיא לי לפום רהיטא הא מבואר בקרא דזה הי' יום א' דר"ה ואותו שנה מעובר הי' כדאיתא דף ו' וא"כ קשה ממ"נ אם הי' יום זה