בית מאיר ש"ס ד

ודו"ק. והא ל"ק על הרמב"ם האיך נזכר במתני' הבה"מ דיהא קאי עלי'. והוא די"ל כנ"ל שמפרש נמי מה דקתני במתני' בא להם יין אחר המזון א' וכו' בזה נכלל נמי ברכת היין של כוס בה"מ ועליו קאי. וכדפרשתי לעיל כוונת רש"י לפי הבנת הב"י וק"ל:

דף מ"ו ע"ב ת"ר אין מכבדין. עיין בתוס'. וכבר הרגיש החידושי אנשי שם שסביב האלפסי והניח בצ"ע העובדא דהכא דרבין ואביי הוו קאזלי באורחא שהוא חד לישנא עם העובדא דשבת. ומשמע שנמי יצאו כאחד. ומ"מ מסיק דאין צריך לכבד. ואולם לענ"ד על התוס' אין קושי' דנראה הם לא בעו לתרוצי אלא דלא יהא ההכרח לומר דמרב הונא ולוי הי' הברייתא הלזו בהעלם וכן נמי קשיא על אביי דלקמן. ובל"ז נמי קשיא על רבין דלמה השיב לאביי מהלכתא דר' יוחנן ולא מברייתא הלזו ולזה משני דאילו בהברייתא הי' אפשר לחלק כדמשני. וזה היה באמת דעתייהו דמס' שבת. וכן דעת אביי. אבל רבין משני לי' הכי אמר ר' יוחנן אין מכבדין אלא בפתח הראוי למזוזה, מזה נשמע ודאי דהפי' בברייתא היינו אפילו יוצאין כאחד. שהרי ר"י כללא כייל דאין מכבדין וכו'. וזה נראה לענ"ד דעת הרמב"ם פ"ז דהלכות ברכות שסתם ולא חילק כלל כחילוק התוס'. אך על הרא"ש שמשמע שמחלק להאמת בהכי ודאי צ"ע:

דף מ"ט ע"ב תוס' ד"ה ר"מ סבר כו' וגם לאביי כו' דהא קים לי' ר"י בשיטתי' דאינו מוציא רבים ידי חובתן עד שיאכל כזית. קשיא לי לפום רהיטא לפי מסקנתם לעיל דף מ"ח ע"ב סוף ד"ה עד שיאכל. דבאמת מצד חיובו אף בדאכל כזית והוא מחויב דרבנן א"י להוציא המחוייב מדאוריית' כי אם העיקר שמחויב נקרא בלא זה. אלא שצריך כזית כדי שיוכל לומר שאכלנו משלו. וא"כ מאי ראי' דלמא לעולם פטור מבה"מ עד שיאכל כביצה דהוא אכילה שיש בה שביעה. ומה שמוציא בכזית היינו משום דאע"פ שיצא מוציא. ומכיון שאכל כזית דכ"ע מודים דאכילה בכזית שוב יוכל לומר שאכלנו משלו. וק"ל. מצאתי בפי':

שם אמר שמואל לעולם וכו'. תנן וכו'. ועיין בתוס' ד"ה לעולם. ויש להקשות הא ר"ע דפליג על ר' ישמעאל וס"ל דאין צורך לומר המבורך. ע"כ לא ס"ל כשמואל. דאל"כ קשה אליבי' קושית הירושלמי. וע"כ לומר דשמואל באמת אזיל אליבא דר' ישמעאל דנהיגי עלמא כוותי' כדלקמן. והוציא מדעתו מדקפיד לומר המבורך כדי ליכלל את עצמו ה"ה דלעולם וכו' ויאמר נברך. וא"כ יש לתמוה מה מקשה מן מה דתנן בג' והוא אומר ברכו שהם דברי ר"ע כמבואר הא ר"ע באמת לא ס"ל הכי מדלא קפיד נמי על המבורך. וא"ל דבאמת הקושי' ל"ד מהרישא. אלא מהסדר של במאה ואילך שהם דברי ר"י הגלילי. שהוא מן הסתם נמי בזה כר' ישמעאל ס"ל,. דהא ר"י הגלילי נמי אמר בלשון ברכו. ומשמעותו. בלא המבורך. וע"כ או דס"ל נמי כר"ע דאין קפידא באמירת המבורך. או משום דממאה ואילך אומר אלהינו כבר כולל עצמו. וא"כ הדר הקושי' לדוכתה. ואפשר דסובר תלמודן מ"מ דברישא בשלשה והוא נמי כר"י הגלילי אתי' דמסתמא כר"י ס"ל דבבה"כ אומרים המבורך ובבה"מ בל"ז ע"כ לומר דאין לומר (המבורך ושפיר מקשה) המבורך קאי על השם ודוק:

דף מ"ח ע"א ינאי מלכא ומלכתא כריכו ריפתא וכו'. התוס' בפסחים דף ק"א ע"ב ד"ה כיון וכן הרשב"א הכא מקשו כיון דאמרו מאן יהיב לן גברא. לברוכי כמאן דאמר הב לן ונברך דמי ואיך יצטרף תו עמהם. דהא לעיל דף מ"ז ע"א איתא רב ושמואל יתבו בסעודתא וכו' הרי שכיון שהי' אסור להו לאכול אי אפשר תו לאיצטרופי וע"ש. ובעניותי א"י מה הקושי' יהי' איך שיהי' אם הדברים כמשמען שלא הי' סועד אלא המלך והמלכה. א"כ הא ודאי אף בהדי שמעון בן שטח לא הי' זימן אלא מפני שאינהו לא ידעו לברוכי הי' צריך להו סופר דידע לברך. כדקי"ל דף מ"ה ע"ב שנים שאכלו כא' וא' בור הסופר מברך ובור יוצא אלא דינאי סבר דיכול להוציאו כמו בכל ברכו' מצוה. ואף דלא אכל עמהם מצד ערבות. ושב"ש סבר דבשתיית כוס יין חשוב שנים שאכלו ובזה לגרמי' הוא דעביד דצריך כדי להוציא אחר באכילת כזית. והכל כמבואר בתוס' ורשב"א ורא"ש. ומה ענין זה לצירוף דעובדא דרב ושמואל שהיו שניהם סופרים וחייבו לברך כ"א לעצמו. אלא שרב שימי בר חייא סבר לאצטרופי לזימון של שלשה ולהוציאם ע"י זימון. ולהכי אמרו ליה שכיון שאסור להו לאכול לא הוי צירוף וחייב לברך כל אחד לעצמו. ואם התוס' מבינים דלא ינאי בלחוד סעד אלא אחר עמו (וכן עיקר מדאמר שמעון בן שטח היכי אברך ברוך שאכל ינאי משלו. דהוא ברכת זימון]. נימא נמי דאחרים סעדו עמו. ונתחייב מלבד שמעון ב"ש בזימון אלא דלא ידעו לברוכי ואך שב"ש יוציא' בזימון ובברכת המזון. ומה שייך בזה דלא חזו לאצטרופי. כיון דמבלעדו היה להם חובת זימון. וצ"ע:

מסכת שבת דף ג' ע"א פטורי דאתי לידי חיוב חטאת קתני. פרש"י כגון עקירות דאיכא למגזר דלמא גמר לה. משמע ברור דאיסור עקירה בלא הנחה אינה אלא מדרבנן משום גזירה. אף דקיי"ל דחצי שיעור אסור מן התורה. הן אמת למה שכתב הח"צ בתשובה סי' פ"ו דלדעת הרא"ש זה לא נאמר אלא באיסורי אכילה ולא באיסורי שבת ניחא. אבל ז"א כדעמד עליהם המ"ל פי"ח מהל' שבת, מדאיתא ברש"י דף ע"ד מבואר דאף באיסור אפילו בשבת שייך חצי שעור אסור מן התורה. וא"כ ע"כ לומר דעקירה בלא הנחה לא מקרי חצי שעור אלא חצי מלאכה. ואף דנמי שייך גבי' לאצטרופי. מ"מ בפירוש מיעטה התורה מדכתב בעשותה העושה את כולה ולא העושה מקצתה. וצ"ע:

ע"ב תוס' ד"ה ואיבעית אימא. אע"ג דאיכא למדחי בשנוי' קמא היינו דכ"ע ככרמלית דמי' ול"ק כאן למטה מי' וכו'. ולפי' ק' הא מ"מ נפשט דרב ביבי דלא התירו ממה דאסור להחזיר למטה מי'. הן אמת דזה הוא קושית תוס' באמת בד"ה בשוגג. וכתבו וי"ל ע"ש. אמנם למה שאכתוב לקמן שנראה מן () והר"ן שלא הי' כלל כתוב לפניהם הקושי' עם התירוץ בתוס' דידהו קשה הכא. ונלענ"ד שמלבד זה י"ל דעד כאן לא מדמה הש"ס לדרב ביבי אלא אי לאו ככרמלית ואין בהחזרה אלא משום קנס. ואם השבות דקנסא דעלמא לא התירו. ה"ה דיש ללמוד דאף האיסור רדי' אף שאינו אלא שבות קל דחכמה ואינה מלאכה היא. ועיין בהרי"ף והר"ן. משא"כ להשנוי' דככרמלית דמי' מעקרא אינו דומה. די"ל איסור כרמלית לא התירו. אבל רדי', דשבות קל הוא התירו. תו כתבו מ"מ חדא מנייהו תפשוט ממ"נ. הנה לפרש"י ד"ה למעלה מי' הלכך לא קנסוהו דלאו איסורא עבד. יש לתמוה מה כתבו תוס' דלתי' כאן למעלה נפשט עכ"פ דכרמלית הוא. הא אדרבה אי לאו ככרמלית הוא. אזי התירוץ יותר הגון למעלה כיון דלא עביד איסור לא קנסו. למטה דעביד איסור קנסו. וכדהקשה נמי המהרש"ל באמת דלישני נמי הכי ע"ש. וא"כ הא מתירוץ זה לחוד ליכא למפשט לא דרב ביבי ולא דאביי. ואולם בל"ז לפי מאי דמשני הרשב"א קושי' תוס' ד"ה כאן למעלה מי' וכ' ולי נראה דאפילו להוציא למעלה מי' אסור לכתחילה דחיישינן דלמא שדי' וכו'. וה"נ למעלה אע"ג דלא קנסינן לי' מ"מ אסור לעשות כן משום דלמא משתלי ושדי ק"ל. הכל קשיא מ"ש דלמעלה