בית מאיר ש"ס ג

דלר"ה דאין שום מעלה בשלימים עד דלהכי בשוין מברך על איזה שירצה. ממילא בגדולים דמסתמא הוי מעלה צריך לברך על הפתיתין הגדולים. ולר"י מעלת השלימין מכריע אף מעלת הגידול. א"כ מלבד שקשה על פרש"י שפי' דחצי בצל גדול המעלה שיש בו יותר. דא"כ למה לא פי' הלימא כתנאי על פלוגתא דר"ה ור"י:

אף יותר קשה איך פי' הכתנאי על דין אבל פרוסת חטין שהרי חזינן לפירושו מדקאמר אבל פרוסת חטין וכו' ואפילו ר"י דאינו דומה מעלת החטין למעלת הגידול. מ"מ מעלת החטין אינו דוחה. וא"כ מאי ראי' מייתי ממר סבר שלם עדיף דלא סבירא לי' מברך על פרוסה של חטין מדסבר דשלם עדיף מחשוב דגידול. הרי כבר אמר דאינו דומה לר"י מעלת חטין למעלת גידול. וצ"ע. וגם זה לק"מ דע"כ לא פליג ר"י וסובר דגידול לא הוי מעלה אלא לענין מוציא אבל לענין נתינה לכהן סובר בש"ס דודאי מעלה וחשוב הוא כמו חשיבות דחטין לענין מוציא כדפירשו תוס' ד"ה כל היכי וק"ל:

דף מ' ע"ב ת"ר על דבר שאין וכו' על החלב וכו' אומר שהכל. הא דחלקינהו עיין הרשב"א ז"ל. ולולי דברי קדשו הייתי אומר דאשמעינן בהנהו חידושא דלא נברך בורא פרי בהמה על דרך בריית' דנדרים דף נ"ה ע"ב:

שם למימרא דכמיהין וכו' והתניא וכו' א"ל ומה הקושיא הא כיון דתנן הנודר מפירות הארץ מותר בכמיהין וכו' ש"מ לאו פירא הוא ודלמא להכי לא אפשר דליברך עלי' בורא פרי האדמה משום דלאו פירא די"ל דפשיטא להגמ' פירא הוא. ושאני גבי נדרים שהולכין בו אחר לשון ב"א. ובלישנא דב"א הוא דלא ניכלל בשם פירא ולהכי שפיר מקשה וק"ל:

ועל הנובלות. עיין ב"י א"ח סי' ר"ב מה שמשיג על רבינו ירוחם. ובט"ז סי' ר"ד ובאמת הט"ז במח"כ לא עיין כלל בהסוגי' כ"א בהעברה. ואולם העיקר דשני הפירושים אמת ושניהם בכלל הנובלות ובכלל בשולי כמרא. כדכתב המ"א. והכי מבואר בהר"ש פ"ק דדמאי ע"ש. וכן רש"י גופי' פי' בישעי' סי' ל"ד וכנובלת תאנה וזהו שפירשו רבותינו מה נובלת בישולי כמרא שנתבשלו בכומר לאחר לקיטתן צוברן ומתחממות ומתבשלין. ותמרי דזיקא היינו מה משירן בתר שנתבשלו. והב"י ז"ל באמת חזר מהשגתו על ר"י. אכן הפי' בהגמר' שחידש שם הב"ח בסי' ר"ב נמי ליתא והדברים פשוטין:

שוב עיינתי וראיתי שאף אני לא יצאתי ידי חובת עיון בהנ"ל. אלא כדת וכדין השיג הב"י על הר"י ולא על הר"מ והטור. כי הנה הר"י פי' נובלות שהוא מין פרי ולא נגמר בישולו. ומשמעותו שלא נגמר מחמת שנשר מעצמו ע"י סיבה או זיקה. אבל אלו שהה על האילן היה נגמר. וע"ז השיגו שהרי פסקינן ושאר כל האילנות משיוציאו כל שאינם מרים ביותר. אבל מה שלא נגמר בישולו אינו מזיק לו מלברך בורא פרי העץ. משא"כ הטור נקיט בלשונו והן מין תמרים שאינן מתבשלין על האילן. שר"ל שאותן מינין הרעי' אינן מתבשלין על האילן לעולם. והוא הפי' השני של הר"ש הנ"ל ופי' רש"י בישעי' ושניהם אמת לדינא. אבל תמרא דזיקא שהוא מה שהרוח מפילן קודם בישולן. זה אין קללה ואף בורא פרי העץ מבעי' לברוכי. דמה לי אם נלקטים ביד קודם בישולן ומה לי אם הרוח מפילן אחרי דשאר כל האילנות משיוציאו. וזה הברור והאמת. ודלא כהב"ח והט"ז. ואף המ"א לא דק במה שהעתיק מן הב"ח וה"ה אם נפלו מן האילן קודם שנגמר בישולן. דזה שקר שאם ראוי' לאכילה בורא פרי העץ מבעי' לברוכי. ואם אינם ראוים אף שהכל אין מברכין עליהם. אמנם האמת שע"צ הדוחק קצת אפשר לפרש אף הר"י לפי' הטור. שהרי התחיל והן מין פרי. אלא שסוף לשונו אינו מדוקדק וכנ"ל וק"ל. שוב מצאתי בתשובת שער אפרים סי' כ"ג פי' אף ר"י כמו שסיימתי ע"צ הדוחק. ומשיג באמת על הב"י וכתב כי שלא כדין השיג על הר"י. דף מ"ב ע"ב מתני' והוא אומר על המוגמר. פי' רש"י אותו שבירך על היין. ושוב פי' רש"י לאחר סעודה לאחר ברכת המזון. אפ"ה מי שבירך על היין שהתחיל בברכות אחרונות גומרן. משמעותו הפשוט שפי' מה דקתני והוא מברך על המוגמר קאי נמי על המוגמר שהביאו כדרכם תמיד לאחר בהמ"ז. וכן נראה מפי' התוס' שהוסיפו ד"ה אע"פ. וכבר ברכו בה"מ ויש הפסק בין יין למוגמר. ר"ל ואפ"ה הוא מברך. ואולם הרמב"ם בפי' המשניות ובהלכות פ"ז מהל' ברכות פי' ופסק דקאי על המברך בהמ"ז שהוא יברך על המוגמר. וכבר תמה התוס' יו"ט על הב"י ס"ס קע"ד. שכתב על פי' הרמב"ם שהם כפי' רש"י. אבל באמת צ"ע לפי' רש"י סוגי' דגמ' דף מ"ג ע"א והוא אומר על המוגמר מכלל דאיכא עדיף מיני' ואמאי הואיל והוא נטל ידיו תחלה באחרונה. דבשלמא לפי' הרמב"ם ניחא. דהכי קשיא אמאי כיון דאיכא עדיף מיניה מדוע יברך איהו בה"מ. אשר מכחו יברך נמי על המוגמר. ומשני הואיל ונטל ידיו באחרונה תחלה. והכל היה ברשות הגדול הנ"י ונגרר מזה הבה"מ. וגם המוגמר. וגם המוגמר. וכמבואר בהרמב"ם שהכל בנתינות רשות הגדול תלי'. אבל לפי' רש"י ז"ל קשיא ממ"נ אי איירי אותו המברך על היין שלאחר המזון בירך על היין קודם נטילת מים האחרונים האיך פסק ותני שהוא מברך על המוגמר. שתלה בנ"י האחרונים ותו דכיון דאיכא דעדיף מיני'. ברכתו על היין שלאחר המזון:

המברך לכולן גופא קשי' מדוע בירך הוא. ואי איירי באמת שבירך על היין אחר נטילת מים האחרונים קשיא מאוד הא דלא כהלכתא של דף מ"ב תיכף לנט"י ברכה ופרש"י ואסור לאכול כלום עד שיברך על מזונו ופשיטא דגם יין אסור לשתות שוב עד שיברך תחלה בה"מ. ומכ"ש דאסור להפסיק נמי במוגמר. ולפיכך הים עולה על רעיוני. שהב"י למד מכח קושי' זו באמת פי' רש"י על דרך פי' הרמב"ם. ומה שפי' רש"י ז"ל אותו שבירך על היין. ר"ל על כוס של יין של בס"מ. וקצת מדויק הכי מה שפי' לבסוף מי שבירך על היין שהתחיל בברכות אחרונות גומרן. ובאמת לא שייך על אותו שבירך על היין שלאחר המזון שהרי כבר הופסק בבה"מ כמבואר בתוס'. אלא ש"מ כנ"ל. אבל באמת לשונו נא משמע הכי. ובפרט נמי לשון הטור. וגם כבר מבואר ברבינו יונה שאצל הרי"ף שפי' פי' רש"י בשמו בביאור רחב שקאי על אותו המברך ברכת היין של אחר המזון וגם מפרש בשמו דאיירי המתני' כשהביאו המוגמר קודם בה"מ תיכף לאחר היין. דלא כמשמעות התוס' וע"ש. וא"כ דברי הב"י צ"ע. וגם קושייתי. אבל שוב עיינתי בבעל המאור שהסכים לפי' הר"י בשם הגאונים. וביאר סוגי' זו על דרך הגירס' בהרי"ף שלא גרס הואיל וכו'. כ"א מסייע לי' ופי' לשיטתו שם עיין עליו. וכן נראה מפרש"י ז"ל שהי' לו אך גירסת הרי"ף. וא"כ הכי הפי' לשיטתו מכלל דאיכא דעדיף מיני' ואפ"ה כיון דאתחיל בחדא דהיינו ברכת היין של אחר המזון עביד לאידך. המוגמר מסייע לרב. כמו שהכא כיון שהתחיל בסיום ברכות אחרונות גומר לכולן. ה"ה התם ההתחלה בנ"י כיון שהנ"י לבה"מ שייך והיא התחלה דידי' דתיכף לנ"י ברכה. לכן הנוטל ידיו תחלה באחרונה הוא מזומן לברכה וק"ל. אבל דברי הב"י ודאי צ"ע. וזה אין קושי' לגירס' זו דהכל קשיא דכיון דאיכא דעדיף מיני'. ע"י מה זכה איהו בברכת היין של אחר המזון. די"ל דודאי ידע דאיירי ע"י נתינת רשות מהגדול. וק"ל. ובודאי שהגירסא שלפנינו מורה קצת כשיטת הרמב"ם. מ"מ גם לשיטתו קשה היכי מסייע דבה"מ בנט"י תלה. דהא עכ"פ הנ"י שזכה בו הנוטל היינו ע"י כיבוד מהגדול. וא"כ דלמא איירי בשכבד הגדול בבה"מ. ועיין בהרמב"ם בהלכו' תמצא מבואר שהנ"י נהי' ע"י כיבוד.