בית מאיר ש"ס לח

מודה ר"ש כדאיתא בשבת פרק כירה. דבנר גדול מודה ר"ש בממ"א ז"א די"ל דרש"י נמי סובר כשיטת התוס' סוף שבת ורבינו יונה והרי"ף והרמב"ם והרא"ש פ"ק דחולין בסוגיא דשוחט בשבת. שכולם הסכימו דלא מודה ר"ש כ"א בדאיכא תרתי דחוי בידים ולאו דעתי' עלי'. אבל בלא דחוי אפילו לאו דעתי' עלי' ל"ל לר"ש מוקצה מ"א ושפיר מוכח כנ"ל. דר"א כר"י ס"ל. ואין להקשות הא רש"י שם בחולין פי' דברי רב דימי דוקא בשחט לחולה שהי' לו בתוך ביתו מבע"י. אי משום הא לא ארי'. כי עיין בב"י סי' שי"ח תראה מבואר כי אפשר לרש"י ז"ל בהמה שלא נשחטה מבע"י. חשוב לדידי' דחוי בידים כמו מוקצה דמחובר. מטעם מדלא לקטינהו מאתמול ככה הבהמה מדלא שחטה מאתמול ע"ש ודוק כי נכון הוא:

דף ח' ע"ב וכ"ת ההוא למצות עונה הוא דאתי. עיין במהרש"א. ולענ"ד אין פירושו עולה בלישנא דגמ' חדא דלא זכרה הגמ' מענין נאמר ונשנית. ותו דידוע דמצות עונה לאו היינו מצות פריה ורביה. [ועיין במור"ם שי"ף בציון ב' על ענין זה שמביא סייעתא לפירושו] לכן הנראה לע"ד ברור דאדרבא מכח קושיתו שהקשה דלמצות פריה ורביה לא צריך הוצרך לומר למצות עונה. וכ"ת למצות עונה נמי לא צריך דהא בפי' נאמר עונתה לא יגרע. ז"א דאפשר נאמר לאוקמי בעשה ולאו. וכי תימא הכל קשיא מדוע לא אמרה הגמ' כתירוץ המהרש"א באמת. וכ"ת לפריה ורביה וכדי שיהא נאמר ונשנית דלזה ולזה נאמר. זה לאו קושיא הוא כל עיקר דניהו דהמקשה הקשה התם הכי על המתני' דלא קחשיב תוך השבע מצות בני נח פרי' ורבי'. מ"מ האיך אפשר לומר דרב יוסף הוצרך לראי' יותר מפחדו דלמא באמת הפסוק בא שיהא נאמר ונשנית. דהא א"כ קשיא המתני' דסנהדרין. וא"כ ממתני' מוכח פירושו דמשום דבר שבמנין נאמר. ומה לו יותר כדבמסקנא נמי לא הוכיח בדרבנן כ"א מתנאי'. לכך הוצרכה הגמ' לחדות מצות עונה שמזה הי' מתירא ולא מפרי' ורביה. ואין להקשות א"כ בסנהדרין מה מקשה לימא למ"ע זה לאו קושיא הוא. דהמקשן כמו דלא ידע מדבר שבמנין כן לא ידע ממ"ע. והתרצן שם משני ליה האמת דלתרווייהו לא אתי כי נצרך לגופו משום דבר שבמנין דצריך באמת מנין אחר להתירו כמסקנת ר' יוסף:

שם רבא אמר כו' מי לא מודה ריב"ז שאם באו וכו'. עיין פי' רש"י והתוס' שם הקשו עליו מנ"ל לרבא ההוא סברא ונראה לענ"ד ליישב דהנה הרמב"ם פ"ב מהל' ממרים פסק אפילו בטל הטעם שבגללו גזרו הראשונים או התקינו. אין האחרונים יכולים לבטל עד שיהיו גדולים מהם ע"כ. והראב"ד השיג עליו מתקנת ריב"ז גבי עיטור פירות. והכ"מ ביאר לדעת הרמב"ם הי' ריב"ז גדול מן המתקנים. והנה בסוגי' זו ודאי יש להקשות טובא על דברי רב יוסף שלמד דינו מתקנת ר' יוחנן ב"ז גבי עיטור פירות. מדוע לא למד דינו מההוא מתני' גופא דעסק בגוה. דהיינו מה דתנן משחרב ב"ה התקין ר' יב"ז שיהא מקבלין עדות החודש כל היום. ולישנא דהתקין ודאי מורה שחידש תקנה חדשה ע"י מנין. וכדדייק הלשון שסיים ר' יוסף כי אמנו אעדות. דאל"ה אלא שאין צריך מנין אחר לי מה צורך לתקנתו כשבטל הטעם ממילא בטל התקנה ונשאר הדבר כמקדם. והנראה לענ"ד בישוב קושי' זו דרב יוסף לא רצה לפשוט מזה. משום די"ל דריב"ז תיקן שאם באו עדים מן המנחה לא בלבד זה תיקן שיהא מקבלין העדות ולימנות המועדים מיום א'. כ"א שאז למחר יהי' חול הכל כמקדם. ונמצא בזה לנהוג מחר חול עד שנמשך מזה דאפילו לא באו עדים עד הערב והי' נוהגים ב' ימים אינו אלא מפני ספק ושתי קדושות הן. ובזה ודאי הוי בטל תקנה ראשונה אף שלא בטל הטעם. כי מפני בטל הטעם לחוד מהראוי לקבל העדות ולמנות המועדים מיום א' ולנהג מחר קדש. ותמיד יהי' קדושה אחת כמו אחר התקנה. כי הלא אף אחר התקנה אלו משום הטעם לחוד של קלקול הלוים בשיר. הי' מתוקן הטעם אלו היו מתקנים שאם יבאו מן המנחה לנהוג היום חול ומחר קודש. והי' נמשך מזה דתמיד הוי ב' קדושות. ואעפ"כ תקנו באופן שנמשך לקדושה אחת. ונמצא לכך הוצרך למנין אחר ובאמת הי' מוכרח אז ודאי לומר כסברת הרמב"ם שריב"ז הי' גדול. ונמצא הביצה הי' ודאי מותר אף דלדעתי' על הביצה לא אימנו. כיון שבביטול הטעם א"צ מנין אחר והטעם איסור ביצה הוא משום ב' קדושות וע"ז כבר אימנו. לכך הוצרך להוכיח ממנין כרם שצריך מנין אחר אף היכי דהטעם בטל. ואולם רבא לא נסתפק בזה וסובר דודאי לא החזיק ריב"ז עצמו לגדול מדורות הקודמים וכסברת הראב"ד. ולכך מה דנמנה והתקין היינו במה שבטל הטעם דהיינו למנות המועדים מיום א'. אבל לנהוג מחר חול שיהא נמשך מזה ב' קדושות זה מסתמא לא התקין כי זה הוי בטל תקנה בלא בטל טעם שצריך להיות גדול בחכמה ומנין ובודאי הניח הדבר כמקדם בחדא קדושה. ואעפ"כ במה שתקן למנות המועדים מיום א' הוצרך לתיקון חדש ולמנין אחר אף דכבר בטל הטעם. דהא קי"ל דתמיד צריך מנין אחר ודוק. ואפשר נמי לומר דלר' יוסף פשיטא לי' דריב"ז תיקן שלמחר יהי' חול. וכמשמעות הפשוט עכ"פ נשמע מיני' מדלא פשט דינו דצריך מנין אחר מזה דסובר דזה הוי בטל תקנה בלא בטל הטעם ואז נמי פשיטא לי' כסברת הרמב"ם דריב"ז הי' גדול ורבא פליג וסובר כסברת הראב"ד שעכ"פ לא החזיק ריב"ז לגדול מן הקודמים וק"ל:

דף ו ע"ב תוס' ד"ה השתא באמצע הדבור והתם וכו' ולא שייך לרבות י"ט. ר"ל משום דליכא ה"א לאקולי בי"ט טפי משבת דכמו שאינו מוכן לשבת כן אינו מוכן לי"ט דבי"ט נמי אסור להסתפק משמן שבנר כמו בשבת משא"כ הכא דבי"ט הי' מוכן לאדם וק"ל. ועיין בחידושי שבת לדף מ"ה ושייך נמי להכא:

שם וכ"ת קמ"ל בברייתא מה דלא אשמועינן במתני'. התוס' הקשו על פרש"י ז"ל ופרשו בענין אחר וכבר עמד המור"ם לובלין לתמוה על פירושם והדין עמו לכן נלענ"ד להסביר פרש"י ז"ל על דרך זה וכ"ת אשמועינן בברייתא דלא אשמעינן במתני' ואז יען דר' חייא המציא דין זה מדנפשי' רב פליג עלי' ואמר דלית הלכתא כוותי'. ע"ז טען הש"ס דהא שפיר הוציא דינו ממתני' דדוקא בנולד פליגו משמע אבל במעי אמן דודאי קיל מודה ב"ה דשרי וכ"ת ב"ה אפילו וכו' ר"ל דאי תימא דהפי' () ודאי כך הוא בלי שום ספק א"כ הברייתא כמאן ובודאי () משבשתא הוא מה"ת הא ודאי דהברייתא אינה מפרשה המתני' על דרך זה כ"א לאשמיעינן רבותא דב"ה ומזה הוציאה פירושה דמודה ב"ה במעי אמן דשרי וא"כ ודאי אין ראוי שיפלוג רב על רב חייא בפי' המתני' ולומר דאשמיעינין כחו דב"ש דהא ודאי ר"ח שסידר הברייתא והי' תלמיד רבי הי' בקי בפי' המתני' שפיר מיני':

דף ז ע"ב אמר ר"י והוא שיש לו דקר נעוץ. לענ"ד מרומז דברי ר"י במתני' במה דקתני בדקר דמשמע בדקר המוכן מאתמול ועומד בקרקע דאל"ה למה לי אטו לאשמעינן בא במה הדרך לחפור וק"ל:

דף ח קושי' הגמ' והא קעביד גומא. המור"ם לובלין פי' דאי איירי בעפר תחוח לגמרי מה טעמייהו דב"ה ועיין פר"ח א"ח סי' תצ"ח מביא בשם כמה פוסקים טעמייהו דב"ה משום דלאו הכנה גמורה הוא הדקר נעוץ. וגם רש"י ז"ל פי' דף ט' ע"ב דטעמייהו משום גזירת כתישה וע"כ הדרא הקושי' לדוכתה. וי"ל דלשון שיחפור הנאמר במתני' ודאי מורה דאינה תחוח כ"כ. שם תוס' ד"ה ואינו צריך וי"ל דמשום שמחת י"ט מותר אפילו לכתחילה צ"ע האיך יפרשו לקמן דף ט' ע"ב דילמא ע"כ לא קאמרו ב"ש התם אלא היכא דאיכא דקר נעוץ דאכתי מה בכך הא הוי פטור אבל אסור וצריכנא לומר משום שמחת י"ט הקילו ומה נייתר ובשלמא לפי' רש"י ע"פ המבואר בשמו בפר"ח הנ"ל דבדאיכא דקר נעוץ שוב אין איסור חפירה כלל שפיר אבל לשיטת התוס' צ"ע ליישב: