בית מאיר ש"ס לז

הכנה. דהא ר' אליעזר הוא דס"ל שתי קדושות הן. וא"כ מנ"ל דר' יהודא לאו כרבה ס"ל כר"א כהכנה דרבה. והיינו טעמו דאוסר ביצה בי"ט ראשון ומה רומיא. והנראה לענ"ד דר' יוחנן דסובר טעם ביצה משום משקים שזבו. ומקשה מסברתו דר"י אדר"י. היינו שסובר בזה ודאי דלא כרבה דסובר דביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה. [ואפשר נמי דפליג עלה בהכנה שבידי שמים דבר תורה וסובר דזה כ"ע לא ס"ל ור"י משמי' דר"א הכנה מדרבנן הוא דאית ליה] והכי דייק לישנא דגמ' וקסבר רבה כל ביצה דמתילד כו' דמשמע רבה הוא דס"ל הכי. אבל כל אינך אמוראי פליגו עלי' בזה, וא"כ סובר דודאי אף ר' יהודא משמי' דר"א דאוסר ביצה שנולדה בזה וכו' לא סבר דעיקר טעם איסור ביצה היינו מטעם הכנה דרבה דזה ודאי אינו דאפילו בי"ט אחר שבת אין מקום לאסור. דלא נגמרה מאתמול כסברת רבה. אלא עיקר טעם איסור ביצה כ"ע סוברים שהוא מגזירת משקים. כ"א בסברא דרבה קמפלגו דר"י משום ר"א אית לי' סברי' דהיינו דינו דאין י"ט מכין לשבת אפילו בהכנה שבידי שמים וכיון שביצה שנולד בי"ט עכ"פ אסור משום משקין. אם אתה אומר דיהא שרי בנולד בשבת א"כ בהלידה שבת מכין לי"ט וזה אסור. ות"ק ל"ל אף דינו דרבה ולכך נולדה בזה מותר בזה. אבל ודאי טעם איסור ביצה מעיקרו סובר ר"י דהוא משום משקים אליבא דכ"ע. ושפיר מקשה לפום סברא דידי' דר"י אדר"י ודוק. אלא דא"כ צ"ע דברי הרא"ש שכתב ויראה שתפס ר' אלפס ז"ל שינויא דרבה עיקר אע"ג דר"י אית לי' וכו' משים וכו' הלכך וכו'. כיון דקי"ל וכו'. וגם קי"ל דכל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה. ועוד נראה לו לפסוק לחומרא לאסור מדאורייתא דאתמר וכו'. וקי"ל כרב ע"ש היטב. ולדברי קשה אדרבא הי' לו לפסוק כר' יוחנן דל"ל כל ביצה דמתילדא דהלכתא כותי'. ומרב אין ראי' דפליג עליו דדלמא נמי סובר בזה כר' יוחנן דטעם ביצה משום משקין. וממש כדסובר ת"ק דר' יהודא משום ר"א אליבא דר' יוחנן דהכנה דרבה אית לי'. ואעפ"כ טעם ביצה אך משום משקין שזבו וצ"ע. ואף למה שכתבתי בהגה"ה לעיל דר' יוחנן פליג עלי' דרבה בהכנה שבידי שמים ד"ת אליבא דכ"ע. ואפילו ר"י משום ר"א ל"ל ד"ת. ובזה שוב א"א לומר דטעם איסור ביצה משום הכנה. דא"כ שבת דעלמא תשתרי דהא אף בי"ט אחר שבת אינה אלא מדרבנן. אלא ודאי דעיקר הטעם אך משום משקין. והתנאי פליגו בהכנה דרבנן. לפ"ז נמי קשיא עכ"פ על הרא"ש דמנ"ל דרב עם ר' יוחנן פליגו בדאורייתא וצ"ע. ועיין דף י"ז תוס' ד"ה מ"ט בסופו:

ר' יוחנן רמי דר"י אדר"י מזה ודאי לפ"ר יש להביא ראי' לפי' רש"י דף ט' ע"ב. דלפי' ר"ת ודאי קשיא כיון דלשיטתו לפי האמת לגבי שמחת י"ט ב"ש לחומרא וב"ה לקולא וקשיא על ב"ה מדוע מחמרו בביצה דלא תאכל לפי הטעם משום גזירת משקין שזבו. וע"כ כדכתבו התוס' בד"ה אלמא דבביצה לא שייך להקל משום שמחת י"ט. ונשמע מדבריהם הא בדבר ששייך ש"י. באמת ב"ה לא גזרו משום משקין שזבו. וא"א לומר דאפילו בדברים העומדים למשקים מתירים משום שמחת י"ט ולא גזרו גזירה דשמא יסחוט. הלא זה א"א דהא בין ת"ק ובין ר"י אוסרים בזה ואטו כ"ע כב"ש אתי' דמחמרו בש"י (ובפרט דב"ש עצמו אפילו בביצה דליכא ש"י ל"ל הגזירה דמשקין שזבו כלל) אלא ש"מ דמה דמשמע מדברי תוס' דבדברים ששייך ש"י מקילין בה. היינו בדברים העומדים לאכילה וליכא למגזר בהו כלל שמא יסחוט דומיא דביצה דאוכלא דאפרת הוא. בזה מקילין ב"ה ולא גזרו אטו משקין שזבו מפירות העומדים למשקה זולת, בביצה אע"פ דאוכלא דאפרת הוא מחמרו וגזרו משום דלא שייך גבי ש"י. וא"כ קשיא מה רומיא דר"י אדר"י ממשקים ששייך בהם שמחת י"ט לביצה. הא ב"ה עצמם בע"כ הכי סוברים דהמשקין מותרין בשבת כמו בי"ט. דלענ"ד מה ששייך להקל משום שמחה. שבת וי"ט חדא מילתא הוא. ובשלמא לפי' רש"י ז"ל י"ל אף דהמקשין לא רצה להקשות מביצה מטעם די"ל ביצה שאני כדכתבו התוס'. מ"מ לפי האמת דב"ש לקולא וב"ה לחומרא לא מחלקינן כלל בההוא סברא כיון דחזינן דמשום ש"י לא מקילין כלל במילי מ"ש ביצה ממידי אחרינא. אבל לפי' ר"ת צ"ע ודו"ק. ועיינתי שנית ראיתי שהקושיא מעיקרא ליתא דודאי שפיר הקשה ר' יוחנן כיון דר"י אמר כל אוכלין אוכלא דאפרת הוא יהיה מאיזה טעם שיהי'. וגלל כן לא הי' בכלל גזירת משקין שזבו. שוב א"א לומר בביצה דלא תאכל משום הגזירה אף דבביצה לא שייך ש"י. מ"מ הא ודאי דתרנגולת עצמו לית בי' הגזירה כל עיקר. כ"א אם פירות העומדים לאכילה היו בכלל הגזירה אזי על הכלל כולו יצאה ואף התרנגולת בכלל. אבל אם פירות העומדים לאכילה יצאו מן הכלל יהי' הטעם משום שמחת שבת וי"ט. א"א שיהא ביצה אסורה מההוא טעמא. אך א"כ קצת קשה מה הועיל ר' יוחנן בשנויא מוחלפת ההוא דאין סוחטין ור' יהודא אוסר הכל והת"ק מחלק. א"כ ע"כ הת"ק סובר דלא פליגו ב"ש וב"ה בדבר זה ומתירין הביצה. ור"י סובר דפליגו ופוסק כב"ה והרי לשיטת ר"ת ר' יוחנן מחליף דב"ה מקילין משום ש"י. א"כ ע"כ דב"ה מתירין נמי כל פירות העומדין לאכילה ואעפ"כ אסרו הביצה. וקשה א"כ תרתי לר"י אליבא דב"ה מה טעמא דביצה ועל ר' יהודא האיך אוסר אפילו העומדין לאכילה הא ב"ה מתירין משום שמחת י"ט. וצריכנא לומר דודאי ר' יהודא אינו סובר כלל כתי' ר' יוחנן מוחלפת גבי פלוגתא דב"ש וב"ה כ"א ר' יוחנן מכח קושיותיו הוצרך לשנויי הכי. וא"כ אפשר ליישב ולומר דמטעם זה פסק ר' יוחנן להלכה ומחלק בפירות העומדים בין זיתים וענבים לשאר פירות. וכבר דחקו עצמם התוס' במס' שבת דלר' יוחנן תרנגולת וביצה לזתים וענבים דמי'. וקשה קצת מי הכריחו לדוחק זה. ועתה ניחא דלפום מה דאיהו החליף שטת ב"ש וב"ה. וב"ה לקולא ע"פ פי' ר"ת. והי' קשה לו קושיא הנ"ל מה טעמייהו דב"ה בביצה הא הם ע"כ מתירין משקים שזבו מפירות העומדים לאכילה משום שמחת י"ט. ולכך הוצרך לחלק דלא על כל אוכלין סברו ב"ה דשרי משום דאוכלא דאפרת הוא כ"א בשאר פירות אבל בזתים וענבים אפילו לאוכלים אסור ולא שייך להקיל גבייהו משום שמחת י"ט. ושפיר הביצה אתי' בכלל הגזירה דזתים וענבים. ואולם כ"ז דוחק לדעתי מאוד. ואף אם באמת תחלת הקושיא שהקשיתי לעיל איכא לדחויי אותה מעיקרא ולומר דלא שייך לדמויי שמחת שבת לשי"ט דכתיב בי' ושמחת בחגיך מ"מ זה ודאי קשיא לפי' ר"ת לפי האמת לפי משמעות התוס' שכתבו ופי' הקונטרס דגבי ביצה וכו'. ושוב כתבו אליבא דב"ש ומ"ט דלא דמי משמע מדברי' ברור דלב"ה אף דדמי למשקין שזבו לולא דביצה אין בו שמחת י"ט הי' מתירין. א"כ לר"ת דבאמת לב"ה מקילין מתירין באמת עכ"פ בי"ט משום שמחת י"ט לכל הפחות משקין שזבו מפירות העומדים לאכילה, וקשה א"כ גזירת ביצה הנולד בי"ט מהיכי אתיא. וצריכנא לבא לכל הדברים הנ"ל והוא דחוק. ואמת לולא דברי התוס' הי' אפשר לומר דמיד דשייך לומר דפליגו ב"ש וב"ה אי ביצה דומה למשקין שזבו שוב אף אם שייך גבי ביצה שמחת י"ט ל"ק ב"ה אב"ה. דאיכא למימר דל"ק כ"א היכי דחזינן להיפך דב"ש מקינין וב"ה מחמירין. אבל ביצה אפשר לומר לולא דב"ש סברו דלא דמי אף אינהו לא הי' מקילין בגזירה זו משום שמחת י"ט. ותו לא הי' קשיא מידי ודוק:

דף ד ע"א אילימא בתרנגולת כו' היא ואמה אסורה. פרש"י ממתני' דעומד והקשה המור"ם לובלין דלמא התם בגרוגרות. ויש ליישב דראיות רש"י לאו דוקא מן עומד אדם על המוקצה. כ"א ממה דדחיק הגמרא התם ממתני' זו. שר"א משמיענו שהטבל מוכן הוא מוכח מיני' הא שאר מוקצה מ"א אית לי' והיינו כר' יהודא ואין לומר דילמא שאני התם דמה דהוי דומיא דטבל דלאו דעתי' עליה