בית מאיר ש"ס לו

ומה דפשטו לי' מאיסור דבר אחר סבר כפשוטו כדפי' רש"י ז"ל ואביי הקשה לו ואי אמרת כו' מה לי אלא ש"מ דבי"ט דרבנן הוא וק"ל) על דברים אלו שבתוך הגה"ה יש לגמגם קצת ולכן הגהתי אותם:

שם גבי י"ט דסתם לן תנא כר' יהודא. ק"ק הא דף כ"ו ע"ב יש סתמא בי"ט כר"ש על פי הדיקא נמי דקתני ועל החלה שמוכח הא בחולין שרי ולכל הפחות במסוכנת וכדמסיק. והיינו כר"ש ועיין מס' שבת דף קנ"ו ע"ב ד"ה תרגמה נשמע מדבריהם דההוא דיוקא דדיקא נמי עיקר גדול הוא:

שם וכ"ת כח דהתירא עדיף. פרש"י ז"ל טוב לו להשמיענו כח דברי המתיר שהוא סומך על שמועתו ואינו ירא להתיר. אבל כח האוסרין אינה ראי' שהכל יכולין להחמיר ואפילו בדבר המותר. והתוס' הוסיפו בלשונם כשאדם מתיר סומך על שמועתו וצריך להביא ראי' לדבריו אבל וכו' ויש לתמוה הא אדרבא איתא במס' ידים פ"ג משנה ד' שכל המחמיר עליו להביא ראי'. ולכן הי' נראה לענ"ד לדחוק דאדרבא להכי כח דהתירא עדיף שהרי המחמיר ע"כ מביא ראי' אלא שהמתיר מ"מ סומך על שמועתו להתיר ויש לו כח לדחות בפלפולו ראיות המחמיר. ובזה עדיף כחו שאלו המחמיר אך במושכל הראשון מביא ראייתו. וזה במושכל האחרון דמשובח:

תוס' ד"ה והי' בא"ד. תימא לי דכאן משמע וכו'. ויש לדקדק קישור של תמי' זו בדברים הקודמים. ונראה להמשיך הדברים דהפי' הניח בצ"ע. דמנא להו משמעות זה דילמא בי"ט הי' יורד רק דבי"ט ערב שבת לא הי' יורד לחם משנה משום דאין י"ט מכין לשבת. אבל בי"ט עצמו הי' יורד משום די"ט מכין לעצמו. ומה שבשבת לא הי' יורד משום איסור הוצאה. ונראה ליישב דאיתא בספר השטה קושי' בשם הרשב"א בלשון זה לפי' רש"י קשה דאי סעודת שבת בעי הזמנה ובחול א"כ בשבת גרידא ובי"ט גרידא ליתסר מדינא ולימא דשבת אין מכינה לעצמה ובעירובין אמרינן תחילת היום קונה עירוב והשבת מכינה לעצמה ע"ש. ולפ"ר קשה מה הקושיא הא דין זה דהכנה בידי שמים אינה אלא גזירת הכתוב כדמבואר בבעל המאור. ומה יש להקשות על גזה"כ שכך גזרה חכמתו יתעלה שי"ט ושבת אין מכינים זל"ז ולעצמו מכין. וע"כ עיקר קושייתו על רבה גופי' דמשני הכי בעירובין דף ל"ח ע"ב דמנ"ל הא דדילמא כמו שאסור מי"ט לשבת ה"ה לשבת עצמו. ואם הכי קושייתו יש ליישבה ע"פ דברי תוס' דבור הנ"ל כתבו ונראה ליישב דרבה גופי' אזיל לטעמי' ושוב כתבו ואפילו לדידן ניחא וכו'. ודבריהם כולו צריך ביאור מדוע לא תירצו לרבה כמו לדידן דבאפי' ובישול לא שייך הכנה וגם עיקר קושייתם הוא קושי' רבה לר"ח בפסחים דף מ"ו ע"ב דהקשה המור"ם לובלין. אמנם דבריהם פשוטים דודאי ידעו דר"ח משני לרבה ד"ת צרכי שבת נעשין בי"ט. אלא דקשה להו תינח ר"ח דמשמע בעירובין דלית ליה כלל הכנה דרבה. ולא הוקשה לו קושי' רבה דהאיך אופין מי"ט לשבת אלא משום לתא דמלאכה האסורה מי"ט לשבת שפיר משני לו ד"ת וכו'. משא"כ אנן דקי"ל הכנה דרבה ד"ת ואיך אופין ומבשלים הא עכ"פ אסור בשבת מצד איסור הכנה. וע"ז משני דרבה לשיטתו אזיל ולא מצי אמרו דלרבה אין באפי' ובישול משום הכנה דלא שייך הכנה אלא בדבר חדש שאינו בעולם דהא רבה שם בפסחים סובר דאף מוקצה דאורייתא משום הכנה. ואף כי נימא דמתוך מה שהקשו שם עליו חזר בו נמי במוקצה דאינו אלא דרבנן. מ"מ עכ"פ חזינן מיניה דשייך הכנה אף במה דאיתא בעולם נמי ובודאי אליבי' שייך הכנה אף באפי' ובישול. אלא דלטעמי' אזיל דאית לי' הואיל וזה לא די דמספיק לאיסור מלאכה אלא אף מספיק לאיסור הכנה משום דהוי י"ט מכין לעצמו. וכתבו תוס' ולדידן כלומר התוס' סברו להלכה בזה כר"ח (ועיין בהר"ן פ' אלו עוברין ודלא כמהרש"ל אלא בפשוט כמ"ל) ונמצא אף כי סברינן כר"ח דצורכי שבת נעשים בי"ט. ושפיר דלית בי' ד"ת משום איסור מלאכה (ונ"מ אפשר במילתא דלא שייך בו משום הכנה) מ"ע הא בזה לא קים לן כר"ח דלית לי' הכנה. אלא קי"ל הכנה דאורייתא והדר קשיא איך אופין. ומשנו דאנן מדקי"ל נמי מוקצה דרבנן ואין בו משום הכנה ה"ה דס"ל דאפילו באפי' ובישול. דבאפי' ובישול נמי אין בו משום הכנה כיון שאינו דבר חדש. ודברי () ז"ל שכתב בלשון זה וי"ל דהתם כוונתם לתרץ לדידן דקי"ל בהכנה כרבה. וא"כ איכא איסורא במבשל מי"ט לשבת. ולא קים לן כר"ח דאמר צרכי שבת נעשים בי"ט והואיל ואי מיקלעי אורחים לא קי"ל כוותי'. וא"כ לדידן האיך אופין וכו'. דבריו תמוהים דא"כ מאי משני דבאפי' ובישול ליכא משום הכנה הא מ"מ כיון דלא קי"ל הואיל. אכתי קשה איך אופין משום לתא דמלאכה. וע"כ מוכרח דס"ל כר"ח דד"ת צרכי שבת נעשים בי"ט וכנ"ל) וא"כ למה שביארתי דלרבה ודאי אף אפי' ובישול ריא בכלל הכנה ל"ק כלל קושי' הרשב"א ע"פ מה שביארתי שם. אך מנ"ל לרבה הא דשבת מכין לעצמו שהרי לשיטתו דאפי' ובישול בכלל הכנה והרי בהדיא כתבה אך אשר יאכל הרי חזינן די"ט מכין לעצמו וכיון דכל איסור הכנה משבת לי"ט לא נלמד אלא מכ"ש די"ט לשבת פשיטא דאמרינן דיו וכמו די"ט מכין לעצמו אף שאינה מכינה לשבת. ה"ה דשבת מכין לעצמו אף שאינו מכין לי"ט. וא"כ נאמר נמי דרך חידוד. ממילא לדידן דס"ל דאפי' ובישול אינו בגדר הכנה באמת אין לנו ראיה לחלק וכקושי' הרשב"א דה"ה נמי דאין י"ט מכינה לעצמו ושפיר כתבו התוס' דמשמע הכא דלא הי' המן יורד בי"ט. דהא י"ט אף אינו מכין לעצמו ומיושב קושי' הפ"י. ואף המשך דבריהם דבל"ז אין כאן תמי' כתירוץ הפ"י וק"ל:

בספר פ"י מאריך לבאר פרש"י ז"ל בדרך אחר שלא כדברי הקדמונים. ולבסוף כתב אחר ימים מצאתי להדיא בלשון רש"י וכו'. הרי להדיא כמו שכתבתי לגמרי דלית ליה האי סברא דשבת מכין לעצמו. וא"י מה מציאה מצא ומה צריך לה דהא מיני' וביה הי' לו להקשות. דהא פרש"י ז"ל לרבה לטעמי' דאית לי' מוקצה דאורייתא וכל דיני מוקצה הרי נעשי' מוכנים ביום השבת ומ"מ לא אמרינן שבת מכין לעצמו. ובהכנה דבידי שמים ביארו כל הראשונים בעל המאור ומלחמות ור"ן דשבת מכין לעצמו. ואיך אפשר לומר שלא הרגישו בזו. ועיין בבעל המאור דמייתי מזה כמדומה לראי' דהכנה דרבה לא מטעם מוקצה הוא. אבל עיין בספרי זה לחידושי פסחים בדף ל"ז שם ביארתי ודחקתי עצמי דבשלמא במוקצה שהסכנה הוא באה בשבת ע"י תחבולות האדם שמזמין דעתו לדבר שלא הי' דעתו עלי' וזה לרבה אסור בלאו. כמבואר בפסחים מ"ו ואיך אפשר שיהא שבת מכין לעצמו. דאטו שבת הזמן גורם מעצמו האדם הוא הגורם והאדם אסור משא"כ בהכנה זו דביצה שמבואר בבעל המאור דלא משום לתא דמוקצה נגעו בה והיינו משים שהתרנגולת עומדת להטיל ביצים לאכילה והאדם לא מקצה דעתו מיני' רק שגזירת הכתוב הואיל והוכן בידי שמים שיהא אסור. משא"כ כשהוכן בשבת לעצמו דיום השבת לעצמו גורם ההיתר. לא גזרה חכמת התורה שיהא אסור. וכמו כן בעירובין דתחלת היום קונה ואין בו משום לתא דמוקצה. שפיר שבת קונה שביתה ומכין לעצמו ודו"ק. ועכ"ז עדיין דברי הנ"ל בצירוף הדברים בחי' פסחים דף מ"ז צ"ע ע"ש:

דף ג' ע"א ר"י רמי דר"י אדר"י. צ"ע ומה הרומיא הא דף ד' פליגו רב ור"י בביצה שנולדה בזה אי מותרת בזה בשבת וי"ט הסמוכים דרב אוסר משום הכנה דרבה ור"י מתיר משום דלית לי' הכנה דרבה. ומסיק הגמ' כתנאי. וא"כ ע"כ ר' יוחנן דאמר הטעם דביצה משום משקין שזבו ולית לי' הכנה דרבה. היינו משום דאימר אני שאומר כת"ק דפליג על ר"י דאמר משום ר"א. אבל מוכרח להודות דר"א דאמר ר"י משמו נולדה בזה אסור בזה סובר כרבה משום