בית מאיר ש"ס לה

ל"ז מסיק הגמ' אליבא דב"ש דגזרו על טלטול שלא לצורך טפי מב"ה ואפילו במקום הפסד. וה"ה י"ל לדידי' דגזר אפילו במקום שמחת י"ט. משא"כ במסקנא פרש"י אליבא דב"ה והם מקילים התם בטלטול שלא לצורך. פי' רש"י אליבא דב"ה משום איסור מוקצה. וא"כ לפום רהיטא הדרא הקושי' לדוכת' על התוס' שאין משם ראי' לב"ש דאית להו מוקצה גבי טלטול לצורכו:

מסיק ר"נ בתירוצו דגבי שבת פסקו ב"ש מוקצה וכדאפיך מתני' דמס' שבת מגביהין. והכא בי"ט ל"ל מוקצה ולב"ה הוי איפכא. וטעמו דב"ש הוא פשוט כמבואר במור"ם שי"ף. משום די"ט קיל אקילו גבי'. ותמוה לי לפום רהיטא א"כ מתני' דמשילין דף נ"ז כל שהוא משום שבות בשבת חייבין עליו בי"ט. ומסיים אין בין י"ט לשבת ומסיק הגמ' דמתני' זו דוקא ב"ש הוא ולא ב"ה דלדידהו איכא משילין דבי"ט שרי ובשבת אסור. ותיפוק לי' דלב"ש נמי איכא שבות דמוקצה דבשבת אסור ובי"ט שרי לדידהו. [עיין במלחמות לדבריו אפשר דל"ק]:

לדף ב' ע"ב תוס' ד"ה אין מבקעין וכו' ע"ש. תימא לי מהיכי פשיטא להו דסואר של קורות הוי מוקצה מחמת חסרון כיס. אדרבא הרי רש"י ז"ל שבת קכ"ה ע"ב ד"ה קפיד עלי' פירש דבגשיש הוא דמודה ר"ש ולא בסואר דלא הוי כלל מוקצה מחמת חסרון כיס. ונהי דמודה התם דלכ"ע הזמנה בעי. היינו דבשבת דלא חזיא להסקה והוי כמו לבינים ששרגינהו דאין תורת כלי עלי'. כמבואר במ"א סי' ש"ח. אבל ממח"כ מוכח התם דלא הוי. וממילא בי"ט לר"ש שרי כמו שאר עצים שבאורך. וה"נ מוכח ביצה דף ל' דדוקא ארזא ושוכא הוא דמודה בהו ר"ש מטעם ממח"כ ולא בסואר. ואין לדחוק וליישב דהכי כוונת התוס' דמנ"ל לתלמודא מהא דסתמא כר"י דילמא בארזא ושוכי איירי דדמי' יקרים ושפיר מודה ר"ש. חדא דאין לשון התוס' סובל פי' זה. ותו דבטור למד מזה לפסוק בסי' תק"א דסואר של קורות הוי מוקצה מח"כ דמודה בהו ר"ש. ותו דדלמא ידע הש"ס דסתם קורות ליכא לפרושי על ארזא ושוכי משא"כ עצים שבמוקצה שפיר פי' הגמ' הכי. וצ"ע:

עם בגמ' אי הכי ליפלגו בתרווייהו. קשיא לי לפי' ר"ת דף ט' ע"ב בתוס' ד"ה אמר ר' יוחנן מוחלפת. דמסיק דפלוגתא דהשוחט מוחלפת ומשום דבאמת לגבי שמחת י"ט ב"ש לחומרא וב"ה לקולא. א"כ ע"כ באמת צ"ל דהפלוגתא גבי ביצה דודאי אינה מוחלפת כתירוץ התוס' מקודם ד"ה אלמא דשאני ביצה שאין בה שמחת י"ט כ"כ. וא"כ מה קושיא דלפלגו בתרנגולת. הא דילמא בתרנגולת תרווייהו שווים להיתר ב"ש מטעם דל"ל מוקצה. וב"ה מטעם דמקיל בשמחת י"ט. ויש ליישב דמה שהקשו התוס' ד"ה אלמא לא אזלא כ"א לאידך האמוראים דאך משום גזירה דרבנן נאסר הביצה שייך להקיל משום שמחת י"ט. משא"כ לטעם ר"נ שהוא משום מוקצה דהוי כעין דאורייתא מעקרא ל"ק מביצה דלא שייך להקיל גבי' משום שמחת י"ט. ומה שמסקו התוס' בד"ה אלמא וכתבו דב"ש ל"ל הכנה. לא כתבו זה כ"א לתי' דלא יקשה לב"ש דמחמיר מדוע מקיל. ואף דמשמע מנייהו דהוצרכו לבא לדברים אלו דב"ש נ"ל הכנה. משום דכתבו דבביצה לא שייך שמחת י"ט. הא אלו הי' שייך הוי ניחא טעמא דב"ש דמקילין משום שמחת י"ט אף דאית להו הכנה. ותיפוק לי' דהא הכנה דאורייתא הוא. ונשמע מיני' דאפילו בדאורייתא שייך לומר להקל משום שמחת י"ט. וא"כ הדרא הקושיא לדוכתא דלמא באמת היינו טעמא דב"ה דלא פליגו בתרנגולת. זה אינו וחלילה לומר בדעת התוס' דשייך להקל משום שמחת י"ט בדאורייתא. ומה שכתבו הכי היינו רק להטעם שהם כתבו דב"ה אב"ה ל"ק מביצה. וא"כ עכ"פ ב"ש אב"ש יותר קשיא:

דהא אפילו משום שמחת י"ט ליכא בביצה:

וע"ז כתבו האמת דב"ש ל"ל הכנה. אבל באמת אף אי לא אשכחינן דב"ש מחמרי בשמחת י"ט. לא היה אפשר לומר טעמייהו דב"ש בביצה לטעם הכנה וגם מוקצה משום שמחת י"ט כי דל"ל הכנה ול"ל מוקצה. אף אלו הי' שייך בביצה שמחת י"ט ודומיא דהכי לב"ה התרנגולת. וזה לענ"ד ברור אף דאפשר לדחוק ולומר דקושי' הגמ' אזלא לפי דנשנית המשנה בטעות לשיטת ר"ת. דב"ש לקולא וב"ה לחומרא זה נראה לענ"ד דוחק:

שם רבה לטעמי' פי' רש"י דאית לי' מוקצה דאורייתא. והקשה עליו הר"ן דהא רבה עצמו חזר בו בפסחים וכתב שבחדושיו האריך. ובעונינו לא זכינו לאורו עד כאן. ונראה לענ"ד ליישב דהא מבואר בפסחים בגמ' וברש"י דעיקר הדבר שמוקצה אסור ד"ת הוא מדכתיב לא תעשה כל מלאכה כדמסיק רש"י ז"ל. וכיון דלאו מזומן הוא ר"ל המוקצה. והכתוב קראו הכנה הוי לה מלאכה ועובר עלי' משום לא תעשה כל מלאכה. וא"כ יש להקשות שם בשלמא בשבת שפיר דמטעם זה אסור מוקצה באכילה ד"ת. שכיון שבאכילתו הוא מכין מה דלאו מזומן הוא עובר על ל"ת כ"מ. משא"כ בי"ט דמלאכת אוכל נפש שרי'. מה בכך דעושה מלאכה בהזמנתו הא הוי מלאכת אוכל נפש. וצריכנא לומר כמו שפי' רש"י ז"ל ריש פרק א"צ ויתר מקומות דהיינו טעמא דקצירה אסורה בי"ט משום דהוי מלאכה שאפשר לעשות' מעי"ט דאסורה אף באוכל נפש. ובדעת רש"י ז"ל נסתפק הר"ן ז"ל [ועיין חגיגה ד' י"ז ע"ב משמע דקצירה בי"ט אסור ד"ת אך כבר דחקו עצמם תוס' שם] () אי משום האי טעמא הוי דאורייתא או דרבנן. ומסקנתו שאך מדרבנן. וכן מבואר בהרמב"ם. וא"כ פשיטא דא"א דליהוי מוקצה אסור בי"ט ד"ת. ובע"כ למה דס"ד דרבה לפום רהיטא לומר דמוקצה בי"ט ד"ת ע"כ דסבר דמלאכת אוכל נפש שאפשר לעשותה מעי"ט נמי ד"ת אסור. ולבתר דאקשו לי' מדידי' ע"כ הוצרך להודות כמסקנת הפוסקים. דאף מה דאפשר לעשותה מעי"ט אינה אלא דרבנן ואולם עם כ"ז אף למאי דאיתותב והדר בי' בי"ט שמוקצה אינה אלא דרבנן מהיכי תיתי לומר דאף בשבת הדר בי'. ובודאי דבשבת נשאר בלימודו הנכון דהוא ד"ת. ועיין בפי' מור"ם לובלין במה דפי' רש"י רבה לטעמי' ופירושו ברור דלולי שפי' רבה והכינו להזמנה בפה. אינו יוכל לפורשו על הזמנה דבידי שמים. ועיין בעה"מ פה שמבאר לנכון דההכנה בידי שמים אינו ענין כלל למוקצה. כ"א () בפ"ע הוא. וא"כ מה יפה פי' רש"י ז"ל רבה לטעמא דאית ליה מוקצה דאורייתא ר"ל בשבת וכנ"ל. ומכיון שמפרש הפסוק להזמנה בפה ממילא אף הזמנה שבידי שמים בכללה. וכיון דסעודת י"ט חשובה כמו של שבת ממילא ניהו דגבי מוקצה ע"כ יש חנוק משבת. משום דבי"ט מותר להזמין לעצמו ד"ת אף בו ביום ולא בשבת דאזהרתי' משום ל"ת כל מלאכה מ"מ לענין הכנה שבידי שמים שגזרה התורה שתהא דוקא ביום החול ולא ביום הקודש. וגזירת הכתוב היא בזה אין חילוק בין שבת לי"ט. משא"כ אי לא ס"ל לרבה דמוקצה בשבת עכ"פ ד"ת לא היה אפשר לו לומר דהכנה בידי שמים הוא ד"ת בין בשבת בין בי"ט ודו"ק. ויש להביא ראי' לפי' רש"י מדברי רבה עצמו בפסחים שהי' שואל האיבעי' שלו הביא שה מאפר ושחטו תמיד בי"ט מהו. ויש לדקדק מדוע שאל שאלתו בי"ט ולא בשבת. וכ"ת דס"ל כמסקנת הפוסקים דבי"ט אסור מוקצה ולא בשבת א"כ קשיא מאוד למה לו לאביי להאריך בתיובתי' ממה דפשטו לי'. ולא איסור דבר אחר גרם לו. היה לו להקשות עליו מיני' ובי'. מדאת מיבעי' לך בי"ט ולא בשבת ש"מ דאת בעצמך ס"ל מוקצה דרבנן בי"ט. דאי דאורייתא מן הפסוק האיך אפשר שיהא בשבת שרי ובי"ט אסור. הא עיקר הפסוק בשבת נאמר אלא ש"מ כפרש"י ז"ל דלהכי לא מיבעי' ליה בשבת דבשבת פשיטא ליה שהוא ד"ת. אך בי"ט נסתפק בסברא הנ"ל במלאכת אוכל נפש שאפשר לעשותה מעי"ט. אי הוי דאורייתא או דרבנן. ולכך שאל בי"ט מהו. ופשטו ליה דהוי דרבנן. (אלא דאיהו ס"ד דעדיין י"ל שהוא דאורייתא