בית מאיר ש"ס לד

יש לחוש לשמא ישהה עד שירעב מפני שיקוה לחזור למקומו ולברך על העבר ובתוך כך ירעב. משא"כ בדברים שאין טעונים דבכל מקום יוכל לברך. ובע"כ לפרש דבריהם הכי דס"ל ההוא חששא דשמא ישהה עד שירעבו נתלה נמי בזה אם סתם השינוי מקום חשוב היסח הדעת. ולהכי הת"ק דר' יהודא דכר"ח ס"ל דבדברים הטעונים וכו' השינוי מקים לא הוי היסח הדעת מפני שזה מעיקר הדין צריך ברכה במקומה ויודע זה. ולהכי כשעמד ואינו מברך לא הסיח דעתו כלל אלא אדעתא דלגמור סעודה עומד או במקום אחר או לחזור למקום זה. בזה נמי לא חיישינן שמא ישהה כיון דמרישא לסיפא אך דעתו לגמור סעודתו. ולהכי כשהן יוצאין אין טעונים ברכה למפרע אף לעצה טובה לכתחילה. משא"כ ר' יהודא דס"ל היכי דלא הניח מקצת חבירים חשוב היסח הדעת ממילא חייש נמי לכתחילה שמא ישהה. ומצריך לכתחילה כשהן יוצאין ברכה למפרע. ושפיר נמי דמדייק הש"ס מן הת"ק אלא טעמא וכו' הא דברים שא"ט. דזה לכ"ע העמידה חשוב היסח הדעת כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע מהחשש דשמא ישהה עד שירעבו. וכשהן חוזרין אף שלא ברכו למפרע צריכים ברכה תחילה מפני ההיסח הדעת. אך לפ"ז צ"ע דא"כ למסקנת שפוסקים כר"ח הי' מהראוי ליפסק כדדייקינן מהת"ק דר"י דבדברים שאין טעונים ברכה במקומן כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע מהחשש שמא ישהו עד שירעבו (וזה אין להקשות דא"כ מה ההבדל בין טעונין לאין טעינין לענין היסח הדעת. נימא אף באין טעונין מדלא בירך טרם שיצא ע"פ העצה טובה דלכתחילה. ש"מ דלקיבעא קמא הדר. דז"א דכבר כתבתי דהעיקר תלוי במה שמעיקר הדין צריך ברכה במקומה כנ"ל) וזה לא מצאתי בשום פוסק. ואף הטור אינו מזכירו בסי' קע"ח ע"ש ודו"ק. ולא די לי בצער הזה אלא דאדרבא איפכא מצאתי הרמ"א ז"ל סי' הנ"ל כשמביא דעת תוס' בהגה"ה מסיים מ"מ לכתחלה לא יעקור ממקומו בלא ברכה דחיישינן שמא ישכח מלחזור ולאכול. וזה להדיא נגד דעת ת"ק דר"י שפסקו התוס' כותי' שאמר כשהן יוצאין אין טעונים ברכה למפרע. ומה שהוציא דברים אלו מהר"ן פ' ערבי פסחים. וכן כתב בתשובתו הראשונה לחכמי בריסק. המעיין בהר"ן יראה כי ממנו אדרבא מוכח דלשיטת תוס' לאו הכי דינא. כי הר"ן לא נקיט השמא ישהה אלא בדברים הטעונים ברכה במקומן. ומבאר בזה הפי' דמדקתני עקרו ש"מ וכו'. וע"כ לא ס"ל כלל השמא ישהה עד שירעב דתוס'. ולפי פסקו ופסק הרי"ף כרב ששת שפיר הכי דינו. שהרי הת"ק נמי חייש היכי דלא הניח מקצת חבירים לשמא ישהה ולא יחזיר במקומו. ומצריך להכי כשהיא יוצא לברך למפרע. אבל לעדותו על המנהג ע"פ דעת תוס' ורא"ש אין מקום לההוא דינא. ובע"כ צ"ל דאך בזה חייש לשיטת הפוסקים כרב ששת למנהג הלכתחילה א"נ ע"פ דעת הר' מנוח. והוא נמי שיטת הבעל המאור דהת"ק לא מתיר אף לכתחילה לצאת בלא ברכה למפרע אלא לדבר מצוה ע"ש כבעל המאור וחייש לדיעות אלו לכתחילה. אבל ודאי לשיטת תוס' אין זה כלל עיקר הדין. ודע שבאמת פי' ר"ן הנ"ל והוא נמי פי' בעל המלחמות שגבה מני. שלפי' זה שהוכיחו מן החשש שמא ישהה זה דלא יחזור למקומו דבאמת לא שייך אלא בדברים הטעונים ברכה במקומן. שע"כ הברייתא איירי בדברים הטעונים ברכה במקומן. א"י כלל איך מפרש הדיוק מן הת"ק בעמוד א' הא בדברים שאין טעונים ברכה במקומן. כשהן יוצאין טעונים ברכה למפרע הא מסיים זה להוכחה דאיירי בשטעונין דאלו באין טעונין אמאי טעונין ברכה למפרע והרי אין לך עקירות שהוא סילוק יותר מנמלך ונמלך קובע ברכה לפניו ולא לאחריו וצ"ע. גם למה שפי' בפ' כסוי דם דיש סברה דעיקר' חשוב היסח הדעת יותר מנמלך בל"ז אין מקום לפירושו עיין וק"ל () ולהנ"ל עיין בדברי ספר אבן עוזר שאצל דפוסי אמשטרדם. ותראה כי לא הוכיח מידי מתוס' דלא כפסק הרמ"א. שכתב מיהו אם הסיח דעתו וכו' ובודאי י"ל דניהו דהיסח הדעת במקומו תוך סעודה א"צ לברך לפניו ומשום דכן דרך הסועד שפוסק מלאכול וחוזר ונמלך לאכול היינו דוקא כ"ז שיושב במקומו. אבל ודאי המסיח דעתו ועומד ממקומו לילך למקום אחר. ודאי י"ל שזה אינו בכלל דרך העומדים ופוסקים מלאכול שחוזרים ונמלכים לישב ולאכול ולכן פשיטא דצריך ברכה לפניו. ומה דקי"ל לקיבעא קמא הדר היינו כשלא הסיח דעתו ודלא נימא שהשנוי מקום מן הסתם חשוב היסח הדעת. ומה שהקשה א"כ למה דחו התוס' הברייתא דקראו להפליג מהלכה לוקמוה כשהסיח דעתו. ע"ש זה לק"מ דהא רישא דברייתא הכי היא קראו חבירו לדבר עמו א"צ ברכה למפרע הפליג וכו'. והרישא הא להנ"ל ע"כ איירי בדלא הסיח דעתו. דאלו הסיח דעתו ניהו דהת"ק ס"ל בדברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומן אפילו לא הניח חברים כשהוא יוצא אין טעונין ברכה לאחריו. ולא חייש לשמא ישהה הא כבר הוכחנו דהיינו טעמא משום דלא חישב העמידה בדברים הטעונים להיסח הדעת והראי' דדברים שאינם טעונין דיקא הסוגי' מיני' דכשהן יוצאין טעונים ברכה למפרע. והיינו משום דאינן טעונין חשיב העמידה כהיסח הדעת. ומכ"ש בהיסח הדעת גמור לחלוטין מה"ת לא יברך מיד שהרי אין בדעתו לאכול עוד. ומה"ת יסמוך לכתחילה שיברך כשיחזור. ולא יחוש לשמא ישהה וכו'. או דאיירי בשלא הסיח דעתו ועלה קתני דהא להפליג הוי סתמא כהיסח דעת. כשיצא יברך למפרע מחשש שמא ישהה וכשחוזר מברך בתחילה והיינו כר"י וק"ל:

דף ק"ו תוס' ד"ה סמוך למנחה תימא. ובפי' התורה לרמב"ן פ' בא איתא על שם שאז זמן מנוחת השמש קרו לה מנחה ע"ש:

מסכת ביצה דף ב' תוס' ד"ה ביצה. עוד י"ל עיין במהרש"א כי פירושו יותר מחוור בהמשך לשון התוס' מפי' מור"ם לובלין אבל צריך פי' לפירושו. והנראה כי זה כוונתו דדוקא לתי' א' דס"ל להתוס' דיש להפריד ולומר דבר מוקצה שרי בטלטול אף דאסור באכילה. שפיר קשיא להו וא"ת א"כ הא לב"ה יש למיטעי דאך לא תאכל אבל בטלטול שרי. ולא ניחא להו לומר אגב כדכ' המהרש"א משא"כ בתי' זה אזלו התוס' בשיטת הרי"ף דס"ל כל מידי דמיכל דאסור באכילה בי"ט. ממילא ודאי דאסור בטלטול. ומה דקשיא מר"ג כבר הקשו כמו כן מזה על הרי"ף וע"ש. וא"כ ממילא דבין לב"ש אי הוי תנא מתירין. וכן לב"ה דתנא לא תאכל ליכא למטעי וממילא ידעינן לב"ש אף אי הוי תנא מתירין דמותר אף באכילה. וכן לב"ה ידעינן באמת דאסור אף בטלטול אלא דב"ש תפס לשון תאכל משום דהוי כמו שאומר בביאור מותר באכילה ובטלטול. יען דא"א לאכילה בלא טלטול ואך משום צחות לשון הוא דנקטו בלשונם הכי ומשום דהוי לשון קוצר ומבואר ובזה שפיר י"ל דנקיט ב"ה אגב כיון דליכא למטעי בי' ועם כ"ז תירוצם דחוק. וגם ק"ק דהא התוס' כתבו לקמן דאיסור טלטול מוקצה לא אסרו חכמים במקום אוכל נפש. וא"כ מן הטלטול בשעת אכילה אינה נשמע כלל היתר טלטול ביצה לסמוך בו כרעי מטה וא"כ לא הועילו ויש ליישב וק"ל:

עיין במור"ם לובלין במה שכתב לתרץ בתוס' ד"ה דלמא ב"ש ל"ל מוקצה. ודקדק שם מפי' רש"י דעיקר החשש טלטול שלא לצורך שכתב רש"י תחילת הסוגי' אינה אלא משום מוקצה. וכדפי' רש"י שם ע"ב להדיא. ולענ"ד אין מזה ראיה של כלום. דבתחילת הסוגי' פי' רש"י אליבא דב"ש. ובדף