בית מאיר ש"ס לג

ודוק] וזה בל"ז קשיא לדבריהם דלעיל ובע"כ לומר דהכא נמי כיון דאיכא חזקת טהרה לההוא גברא מוקמינן לי' בשעת שחיטה בחזקת טהור ופטור מדאוריית' ולכן שפיר אינו בדין שיביא מדרבנן ע"י דיעבד וא"כ ה"נ קשיא להו הכא אפילו בעגול נימא דמוקמינן לי' בשעת טהור והמת בחזקת חי וע"ז משני כיון דכל הטומאו' וכו' ר"ל דחזקה זו מדהשתא מת נהי דלגבי חזקת חי הוי כמו חזקה מול חזקה ואפשר דלחולין עדיפא חזקה קמייתא מ"מ כיון דעכ"פ לקדשים טמא ש"מ דאיתרע חזקה קמייתא ולכן שפיר מייתי למתני ע"י דיעבד ודוק. ואולם בפי משניות להרמב"ם ראיתי לשונו כתב ומפקח בגל הוא החופר בגל ומחפש שם מת להוציאו וכו' כי אפשר ימצא שם באותו גל מת ויטמא כו' ואולי שלא ימצא שם מת. לענ"ד הברור שלא מפרש כפרש"י ז"ל כ"א שנאבד לו מת גמור ואינו יודע מקומו אי' ומחפשו להוציאו. וביותר מבואר לשונו הכי בהלכותיו שכתב בפ"ו מהלכות ק"פ הלכה י' מי שחופר בגל לבקש על המת כו' אם נודע לו בודאי שהי' טמא בשעת שחיטה כו'. הרי בהדיא שכתב לבקש על המת דמעקרא משמע ואף דהרמב"ם ז"ל כנראה בהלכותיו מאבות הטומאה בהעתיקו דין נגע בא' בלילה לא ירד לחלק בין חולין לקדשים כדחלקו תוס' מ"מ נראה שמיאן בפי' רש"י ז"ל משום קושייתו השני' דהא הוי כמו ראוהו חי מבערב ועדיף מיני' משא"כ לפירושו הכל ניחא. ולכן נמי סתם שמייתי פסח ב' בלא תנאי כדמסיים אם נודע לו שבודאי טמא. ודוק כי בכ"ז נדחה לענ"ד ראיות הט"ז בי"ד הנ"ל:

דף צב ע"א ד"ה אבל ערל ישראל תימא לריב"א דלא מצינן בשום מקום טבילה בישראל שמל אפילו מדרבנן משמעות לשונם כאלו נשמע מהלכה זו דערל ישראל שמל צריך טבילה מצד עצמותו וזה לא נשמע פה. אלא ר"ל דמפני שהי' ערל שאסור בקדשים לא עדיף מאונן ומחוסר כפורים שצריך טבילה לקודש מצד מעלת קודש כמבואר ברש"י במתני' וא"כ הי' אפשר ל"ק ממה דלא מצינו בשום מקום דהוא בכלל מעלות דחומר בקודש אך צ"ע אם ערל ישראל אסור בבשר קדשים קלים. [הגהה וכבר מבואר הכי להדיא פ' הערל דף ע"ב () הינו אוכל בקדשים ודף ע"א ע"ב בתוס' ד"ה מאי טעמא ע"ש]:

דף צ"ה ע"א תוס' ד"ה ואיסי בן יהודה תימא וכו'. וכה"ג איתא ברש"י שלפנינו. ונראה לענ"ד ליישב תמיהתם. ומקודם נתרץ מה דתמהו תוס' דף צ"ו ע"א ד"ה אבל אתה שובר. תימא לריב"א וכו' ע"ש ובעניותי א"י כלל מה תמהו דף צ"ו. דהא איתא דף פ"ה דלכ"ע ילפינן ממה דכתיב בפסח שני ועצם לא תשברו בו דלא צריך אלא להורות אחד עצם שיש בו מוח. ובע"כ לומר לת"ק דאיסי תרתי שמעת מיני' ומכ"ש לאיסי דלהכי לחודא אתי' כמבואר וא"כ לולא דהגמ' אפקה שבירת עצם בפסח ראשון דדורת מן ועבדת כ"א מן דכתיב בפסח ב'. ומכ"ש בא' הא לא הוי ידעינן דאפילו יש בהן מוח דהא אז הי' מוכרח לגופי' לאפוקי מן בו הנאמר בפסח מצרים וק"ל. ואיתא יבמות דף ע"ד אמר רבא אמר רב יצחק תלתא ממנו כתיבי בפסח חד לגופי' וחד לג"ש והאחרון איידי. ופירשו תוס' שם הראשון דאל תאכלו ממנו נא לגופי' לאפוקי ממצה ומרור. וא"כ מה דמסיק הגמ' פסחים צ"ו אלא ממנו למה לי לכדרבה אר"י היינו לגופי'. ומה דפי' רש"י ז"ל לג"ש היינו כמו וכו'. ור"ל על ממנו דכתיב ולא תותירו ממנו דזה לג"ש אתי'. אך עדיין יקשה דהא חזינן דכל כמה דלא משכחינן לדרוש המיעוט דכתיב בפסח מצרים לדרשה אחריתא זולת למעט פסח דורות לא משגחינן במה דכתיב ועבדת ודרשינן המיעוט למעט פסח דורות והראי' מקחו מבעשור. וא"כ קשה מה"ת לומר הממנו ג' איידי. יותר הי' נוח לומר הממנו ב'. דהיינו לא תותירו ממנו למעט פסח דורות. וממנו ג' דהיינו והנותר ממנו לג"ש ולא לאפוקי באיידי. ומזה לא מקשה הגמ' הכא בפסחים כל עיקר כ"א מן ממנו דאל תאכלו. וע"ז שפיר משני דהא לגופי' אצטריך. אבל באמת ניחא דמן לא תותירו א"א למעט פסח דורות כקושית התוס' דהא כתיב בפסח שני ומכ"ש בראשון. ולכן מוכרח רבא א"ר יצחק ביבמות לדרוש הג"ש ממנו דלא תותירו ולאפקועי הג' באיידי. וא"כ ממינא מתורץ קושית תוס' ד"ה ואיסי. דהא אי לא כתיב בשני אף פסח ראשון דדורות לא הוי ידעינן. והוי ממעטינן מן ממנו דלא תותירו קמא. וק"ל:

דף צ"ח במשנה ר"ש אומר אם חבורות כהנים יאכלו ופרש"י ויקרב פסח לשם פסח ובבכורות לשם בכור. ואין להקשות איך יקריב בכור אחר תמיד של בין הערבים הא כתיב עלי' השלם. די"ל אם נתערב קודם זמן שחיטת התמיד אפשר דמקריבם לפני התמיד. דהאיסור אחר התמיד בשחיטת הפסח אינו אלא למצוה לכתחילה כדתנן דף ס"א. ואפילו אם נעשה התערובות אחר שחיטת התמיד. אפשר דעביד כדתי' ר"פ דף נ"ט מעלין ומלינן בראשו של מזבח. אך אז צריך ללין ב' לילות עד הגיע חש"מ. דאלו בי"ט שחרית א"א להקטיר אימורי חול כדמסיק דף נ"ט ע"ב עיין וק"ל. שוב מצאתי התוס' במס' יומא דף כ"ט בערך לגבי קומץ שנקמץ בלילה שם האריכו בתכנית דברים אנה וע"ש:

דף ק' ע"ב תוס' ד"ה ידי יין לא יצאו וכו' אע"ג דסבר יש קידוש שלא במקום סעודה. יש להקשות הא דבריהם סותרים זא"ז במה שכתבו בדיבור הקודם ליישב הירושלמי עם תלמודן. דבמקום למקום באותו בית לא פליגו ושניהם מודים דצריך תנאי וגם שתנאי מועיל. אלא מבית לבית כמו מבי כנישתא לבית אחר הוא דפליגי דלרב מהני תנאי ולשמואל לא מהני. וכן מבואר בהרא"ש. א"כ מה הראי' מרב הא לא סבר יש קידוש שלא במקום סעודה אלא ע"י תנאי וא"כ עכ"פ חזינן שהקידוש אף לדידי' יש לו שייכות לסעודה ולהכי אם קידש בביתו א"צ נברך על היין שבתוך הסעודה וצ"ע. וכן קשה על הרא"ש. והאמת כי הרב פרץ שמביא הב"י בסי' זה והוא בש"ע סי' קפ"ד () בודאי הולך בשיטת המחבר א"ע דהא איירי במי שגמר לאכול ושכח לברך במקומו שזה ודאי הסיח דעתו. והיינו שהב"י הכא משיג עליו נמי בזה. וכתב ודבר פשוט הוא דלר"ח נמי לא קאמר וכו' שמזה הוציא הרמ"א דינו. והב"י והרמ"א לדעתי סוברים כדכתבתי אך הא צ"ע איך העתיקו בסי' קפ"ד להלכה. וניהו דמה שמשיג שם המ"א עניו. לענ"ד לק"מ דזה הבד"א סובב על הסעיף הקדום ולר"י ורא"ש וכו' להם נמי שייך דברי הר"פ בד"ח וכמו שסדרו הטור. מ"מ במה שהשיג עניו פה מטעם היסח הדעת קשה וצ"ע עיין ודו"ק:

דף ק"א ע"ב תוס' ד"ה כשהן יוצאין. עיין בדבריהם שפירשו מה דקתני כשהן יוצאין וכו' היינו מחשש שמא ישהו וכו'. וכן מסיק הרא"ש פ' כסוי דם ומבאר יותר שהוא רק עצה טובה. וכשהן חוזרין ולא בירכו למפרע אין צריכין אלא ברכה תחילה. ויש להקשות חדא דא"כ לר"ח דמשנינן אליבי' דההוא ברייתא ר"י קתני לה. והת"ק ס"ל דבדברים הטעונים ברכה במקומן אפינו בלא הניחו מקצת חבירים כשהן יוצאין אין טעונים ברכה למפרע. וכשהן חוזרין אין טעונים ברכה לכתחילה. ניהו דפליגי בשינוי מקום וס"ל בדברים דדברים הטעונים ברכה במקומם כר"ח דשינוי מקום דידהו לא הוי היסח הדעת תינח דלהכי כשהן חוזרין אין טעונים ברכה תחלה. אבל כשהן יוצאין מה טעמייהו דלא מצרכו ברכה למפרע מהחשש שמא ישהו. אטו נימא דבתרתי פליגי ולא ס"ל החששא דשמא ישהה. ותו הא חשש זה דשמא ישהה עד שיערבו שייך נמי לפ"ר אף בדברים שאין טעונים ברכה במקומן. וכן מדויק מן הסוגיא ע"א במה שמקשה מן הת"ק דר' יודא על ר' יוחנן אלא טעמא וכו' הא דברים שאין טעונים ברכה במקומן כשהן יוצאין טעונים ברכה למפרע וע"כ מההוא טעמא הוא. וקשה א"כ ממ"נ מה טעמא דת"ק דבדברים הטעונים ברכה במקומן ס"ל דכשהן יוצאין אין טעונים הא אדרבא איפכא מיסתברא דבדברים הטעונים במקומן יותר