בית מאיר ש"ס לב

המ"ל בפ"א מה"תנ הלכה ז' ד"ה, ודע הראשון. נסתפק באיברי תמיד של שבת שנפסלו ועלו אם יקטירם ביום השבת אם לא ע"ש. ויש להביא ראי' דשרי מזבחים דף פ"ז דמסיק דהאיבעי' אם לינה מועלת בראשו של מזבח לא סלקה אלא בירדו. ואי נימא דלא שרי. הא שפיר איכא למיבעי' אפילו בלא ירדו דהא ידוע דכל מה דלא דחי שבת י"ט נמי לא דחי [הגהה אין דברים אלו עיקר כי ודאי י"ל די"ט קיל אפילו למ"ד נדרים ונדבות אין קרבין בי"ט מ"מ י"ל דע"י מתוך פשיטא דשרי] בעבודה. וידוע נמי דחלבי שבת קרבים בי"ט וא"כ אי חל י"ט אחר שבת שאז איברי תמיד של שבת קרבים בי"ט. ואם נעשו לינה בי"ט בראשו של מזבח אי מזבח עושה לינה אסור להקטירם שוב בי"ט דהרי איברי' שנפסלו יצרך להניחם על המזבח עד מוצאי י"ט משא"כ אם אין עושה לינה מחויב להקטירם בי"ט. אלא ש"מ כנ"ל:

דף ס"ב ע"א אלא אמר רב אשי ר"ח ורבה בהאי קרא קמיפלגו וכו'. יש לתמוה דא"כ מה אירי' דפליגי בשחט ע"מ לזרוק שיתכפרו בו ערלים אינם מנוים לפלגו בזרק להדיא על ערנים אינם מנוים. וכדפליגו האידנא בהואיל. אך עיין בתוס' כתבו דר"ח אינו פוסל כ"א מדרבנן. והקשו דאיך יביא חונין לעזרה. ותירצו דלא יזרוק הדם וא"כ ניחא דודאי אלו שחט כהוגן ובשעת זריקה חישב על ערלים אינם מנוים. ע"כ מודה ר"ח דכשר דהא ד"ת ס"ל דלא אמרינן הואיל ומדרבנן א"א להביא חולין לעזרה. ואני תמה שלא כתבו תוס' דבריהם בהוכחה מכח קושיא הנ"ל. והנה עיינתי ברמב"ם לראות אם דבריו עונים עד"ז להלכה ומצאתי שכל פסקו אינו ע"פ שיטת התוס' בסוגי' זו כמבואר בלח"מ ע"ש:

דף סה ע"ב בריש פרק אנו דברים פרש"י ז"ל בד"ה הזאה והזאה שבות הוא דמאי מלאכה הוא אלא דמחזי כמתקן גברא ולפ"ר קשה דא"כ מה קשה להש"ס דף ס"ט והזאה מ"ש דלא דחי' ות"ל שהוא שבות משום דמחזי כמתקן גברא. ולפ"ר ג"כ י"ל הסוגי' שם דלר"א אזלו דסובר אפילו מלאכה גמורה דחי' במכשירי'. כדמקשה הגמ' נמי על תי' רבה ולר"א נעברי' ועלתה המסקנא דס"ל שוחטין וזורקין על טמא שרץ ואכילה לא מעכבה להכי לא דחי הזאה וא"כ כיון דס"ל שוחטין וזורקין וגברא מחזי חזי בלא הזאה שוב לא מחזי כמתקן ומוכרח לתי' רבה. ודוחק ועדיין צ"ע:

דף פ ע"ב תוס' ד"ה נזרק דמו. לענ"ד מוכרח פרש"י דקאי אבשר דהא קי"ל כרבינא כדפסק הרמב"ם וא"כ אי נימא דלרבינא דדייק הא נודע וכו' לא קאי כ"א אדם וכדדייקו תוס' א"כ י"ל הא קי"ל כר' יוחנן דמשקים בי' מטבחיא אין מכשירין ומכ"ש דלא מיטמאו וכדלעיל דף י"ו ע"א וכדמוכח מדברי תוס' שם דף י"ו ע"ב ד"ה אבל דם לא והכי פסק הרמב"ם שם וא"כ קשי' על ר' יוחנן דפסק כסתם מתני' הא הכא מוכח דשייך גבי דם קדשים טומאה אנא ש"מ דעל הבשר קאי וכן העתיק הרמב"ם. אך צ"ע עליו שפסק סתמא נא הורצה בנודע ואח"כ זרק ולא ביאר שלא קאי על הקטרת האימורין. אך בזה. ע"ש הלח"מ שהאריך להקשות עליו ואפשר אף זה בכלל ואני כותב אך לפום רהיטא:

דף פב ע"ב בתוס' ד"ה אבל נטמא עיין לעיל דף ה' מ"ש על זה]:

דף פג ע"ב מסיק הגמ' דהגדין הנאמר במתני' היינו גיד הנשה. וקשה לי מזה על רב אשי במס' זבחים דף צ"ז ע"ב דמשמע מיני' דלא יליף משבירת עצם מפסח שבדף פ"ה הכא דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש וע"ש בזבחים בתירוץ אלא משום דמקדש עשה הוא. א"כ הכא למה לא ידחה עשה דואכלו את הבשר הל"ת דאכילת ג"ה וצ"ע:

שם אמר ר"ח לא נצרכא אלא לגיד הנשה ואליבא דר"י תימא לי למה לא ידחה העשה דאכילת פסח הל"ת דלא יאכלו ג"ה. ובזבחים דייקו דף צ"ז ע"ב דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש משבירת עצם. וזה שפיר הוי ל"ת שבמקדש אבל גיד הנשה הא לא הוי ל"ת שבמקדש ומה בכך שהעשה הוא במקדש אדרבה יותר יש לה לדחות כדמקשה בתר הכי על שריפת נותר בי"ט דלידחי עשה שבמקדש ל"ת פשוטה. ואולי י"ל כמו דמשני הירושלמי דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת שאחר הדבור ועשה דאכילת פסח עשה דלפני הדבור. ואכילת ג"ה בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו אבל מ"מ קשיא דהא לר"י אף ג"ה ל"ת דלפני הדבור הוא כמבואר במתני' בג"ה וצ"ע. וכמדומה כבר הרגשתי בקושי' זו בפנקס זה אבל מפני שא"א לי למצוא על שעה חזרתי ורשמתי. שוב הראו לי שהקושי' כבר נאמרה בספר שאגת ארי' דף פ"ד והניחה בצ"ע. והעיקרי נלענ"ד דלק"מ אחרי דגלו לן קרא ממשקה לישראל מן המותר לישראל דאפילו לעולה אינו רוצה הקב"ה בהקדישו לעולה כדאיתא בפ' ג"ה ממילא בהקדיש קרבנות לאכילה מעיקרא לא חל עליו קדושת קרבן לאכילה ולהכי מקשה הגמ' בפשיטות ריש פ' גיד הנשה משום דאקדשי' פקע ני' איסור ג"ה מיני' דאחרי שהגיד אין קדושת אכילה חל עליו ממילא קים לי' בלאו דלא יאכלו ולא שייך כלל העשה דתידחי דאין שום מ"ע באכילתו דבהקדש זה לא רצה רחמנא ואין עליו אלא קדושת דמים כמקדיש בהמה טמאה. ולהכי לס"ד יש בגידין בנ"ט מבואר שם בפ' ג"ה דחייב משום הקדש. דהיינו הקדש דמים אבל הקדש אכילה מעולם לא חל עליו כמו שאינו חל עליו הקדש עלייתו לעולה ודוק:

דף צ אמר רב יהודא אמר רב שוחטין וזורקין על טבול יום וכו' עיין בהרמב"ם פ"ו מהל' ק"פ ובכ"מ שם מה שדחיק לשנויי אליבי' פי' סוגי' זו. וכ"ז הוכיח הרמב"ם מפי' הקרא שהוקשה לו קושי' התוס' ד"ה שחל שביעי למה אמר להם וכו' וניחא לו דבטמא מת אף שטבל והוזה מ"מ אין שוחטין וזורקין עליו משא"כ בטומאת שרץ וזב וכל הטמאים דוקא קודם שטבלו אין שוחטין עליהם אבל בתר שטבלו שוחטין עליהם כמבואר בדבריו שם הלכה ג' וא"כ תימא לי הא בדף ס"ז מסקינן דלא ידעינן דינא דאיש נדחה ואין צבור נדחין ולא אמרינן הא צבור כלל כלל לא אלא מיתורא דלנפש למה לי דהא אף שאר טמאין נדחין ואם איתא כדעת הרמב"ם הא הפסוק הזה נאמר אך תשובה לשאלתם שהי' כבר מוטהרים בטבילה והזאה ולכן רצו לשלוח קרבנותיהם והורה להם שידחו ופשיטא דמוכרח לומר לנפש דוקא הא זבין באופן זה לא נדחו אלא עבדו בראשון ולעולם נימא איש נדחה הא צבור כלל כלל לא. וצ"ע בספר מזרחי שנדמה לי מאריך בענין זה. ואולי כבר הרגשתי. שוב עיינתי בהמזרחי וראיתי שאדרבה לדבריו הקושיא יותר עצומה ע"ש פ' בהעלותך:

דף צא ע"א תוס' ד"ה שהי' וי"ל כו' כשעת מציאתן קשיא לי הא איתא בעירובין ל"ה ובנדה ב' תוס' דמההוא טעמא לא מטמאין חכמים בנגע בלילה ולמחר מצאו מת כ"א לקדשים ולא לחולין. ונראה מדברי' התם דלפ"ז ע"כ ההוא סברא אינה כ"א חומרא דרבנן אבל מדאורייתא מוקמינן אחזקת חי והראי' מנדה דלחולין אפילו ברה"ר טהור וע"ש א"כ האיך יביא כאן חולין לעזרה. ועיין בט"ז יו"ד סי' שצ"ג. וכבר כתבתי שם בצדו שנעלמו ממנו דברי תוס' נדה ועירובין ולדברי הנק"ה שם דכתב הכא הואיל ואיתרע בנפילת גל שאני. אפשר דל"ק. אבל א"כ העיקר חסר בדברי'. ותו מי ברור לנו דאיירי שנפל עליו גל שהי' בנפילתו כדי שימות. ותו קשיא לי תיפוק לי' דמשמע שהיום נפל גל על אדם חי והא מודים חכמים דבנבדק מערב דטהור ולא אמרינן כשעת מציאת' והכל לנק"ה ניחא. ונראה לענ"ד ליישב דבריהם דהא בל"ז קשה מה מקשו הכא. הא לעיל דף פ"ט ד"ה ואלו פסח הקשו ותירצו ומסיימו כי כבר רובם עשו פסח וא"כ הכא קשיא דלא מקשו מידי דמייתי ומתני ע"י דיעבד א"כ בגל ארוך מדוע פטור [די"ל גל ארוך ס"ס ולהכי פטור ועל פי קושית התוס'