בית מאיר ש"ס ל

מפיק הבער' ואדרבה לחייב ששה משום הבערה במוקצה ומשים בישול במוקצה כיון דיא שייך על הבערה הואיל כדפי' רש"י ז"ל. וישבתי לי דודאי עי הגמ' לק"מ דבשלמא אם החיוב בא מכח מלאכת י"ט שלא לצורך שפיר דהבערה ובישול ב' מלאכות חלוקות דהי' במשכן ומחויב תרתי. משא"כ הבערה ובישול בעצי מוקצה. דתרווייהי אך החיוב בא מכח שמוש מוקצה ופשיטא שאינו חייב אלא אחת. כמו אוכל שני זיתי חלב בהתראה אחת. וה"ה הבערה ובישול ע"י התראה אחת דלא ישמש בעצי מוקצה בי"ט דאינו חייב אלא אחת. ומכיון שמוכרח להתחיל במבשל משוה דלוקה משום מבשל גיד בי"ט. ממילא נמי אם הוא בעצי מוקצה דחייב נמי על הבישול משום שמוש מוקצה פשיטא דמוכרח לומר אפיק הבערה דמשום מבעיר בי"ט ללא צורך משום הואיל ומשום שמוש מוקצה ליכא מלקות בפ"ע אלא חדא עם בישול. דתרווייהו אך חד שמא דשמוש מוקצה. ודוק כי זה ברור. אך פרש"י צ"ע קצת דא"כ למה הוצרך לטעם דלהכי השתא ליכא למימר הואיל מפני דמדאורייתא אסור להשתמש וכו'. ות"ל דבבישול תמיד לא שייך הואיל כדלא מקשה כלל דלימא הואיל על החיוב דמבשל גיד בי"ט. וצריכנא לידחק קצת בפירושו. דבאמת לא כתב דברים אלו דמדאורייתא וכו' לטעם על דהשתא ליכא למימר הואיל אלא בפשוט דהשתא ליכא למימר הואיל כיון דהחיוב משום מבשל. ואך פי' דמדאורייתא וכו'. לבאר מאין החיוב בא מחמת שמוש מוקצה. וכתב דמדאורייתא וכו'. וק"ל. וזה ודאי אין להקשות דלילקי נמי על הבערה משום מלאכת י"ט כיון דלא שייך הואיל וכו'. מפני דלא חזי לצורכו מחמת האיסור דשמוש מוקצה [כבר הרגשתי לעיל] די"ל חיוב זה אינו בהחלט. דניהו דשמוש מוקצה דאורייתא ולוקין עליו. מ"מ אם עבר ובישל בעצי מוקצה אין המאכל נאסר. וא"כ שוב א"א ללקות על הבערה דמלאכת י"ט () גיד הנשה שאסורה שמ"מ י"ל הואיל דחזי לצורכו אם עבר ובישל בעצי מוקצה דבר המותר באכילה. אך א"כ מעקרא אין קושיא נמי דללקי משום הבערה בשמוש מוקצה בי"ט ללא צורך. דהדר י"ל על זה גופא הואיל וחזי לצורכו לעבר ובישל בהבערה זו דבר המותר לו. ודוק כי עדיין צ"ע אבל העיקר הנלענ"ד דלהכי ליכא למימני דליקה על הבערה דמלאכת י"ט. משום דליכא למימר הואיל וחזי לצורכו שהרי אסור לו משום שמוש מוקצה. משום שחיוב זה אינו בא מחמת שעשה הבערה () גיד. שאף מיד שעושה הבערה בעצי מוקצה כדי לבשל בו דבר היתר נמי יש לחייבו משום מלאכת י"ט ללא צורך מפני שאסור לבשל בו. ולכן אין להקשות אלא שיחייב על ההבערה בעצי מוקצה משום שמוש מוקצה בי"ט לצורך גיד וזה הוא חד שמא עם מבשל ודוק. ומ"מ עדיין צ"ע. אבל שוב נתיישבתי וראיתי לכתוב הדברים בקיצור דלק"מ. דהא ודאי אין לפרש מה שכתב רש"י דמדאורייתא אסור להשתמש וכו' הוא נתינת טעם למה שכתב דהשתא ליכא למימר הואיל דהא פי' תמוה לאיזה צורך הוצרך לזה דהא מיד דאמרינן אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה. הרי מה דמחייב על עצי מוקצה. היינו מה ששימש בעצי מוקצה בבישל גיד שהוא שלא לצורך י"ט ומה יש בבישול גיד שייכות להואיל. א"ו דכך באמת כוונת רש"י ז"ל דהשתא ליכא למימר הואיל משום דבבישול גיד קעסיק ומה ענינו להואיל. ומה שכתב דמדאורייתא וכו' הוא ענין בפ"ע. לבאר מאין יבא המלקות על השמוש מוקצה ופי' דמדאורייתא אסור. וא"כ מה תו קשה דליחשב ששה הבערה דתמיד שייך לגבי הבערה הואיל (דניהו דלא חזי לצורכו לכתחילה משום שמוש עצי מוקצה שאסור לבשל בו מ"מ בדיעבד אם עשה הבערה ובישל בו דבר המותר הא א"א להלקותו. דהא מ"מ המאכל מותר דהא לא גרע מבישל בשבת לכן אף שבישל גיד בהבערה זו נמי א"א להלקותו משום הואיל ודוק). א"נ י"ל ביותר פשוט דאף לכתחלה שרי מדאורייתא לצורך אוכל נפש. דנהי דאזהרת מוקצה מלא תעשה כל מלאכה מי עדיפא מלאכה זו ממלאכת ההבערה ובישול בי"ט דאמרה תורה אך אשר יאכל לכל נפש היא לבדו יעשה לכם. אף דבאמת הוכחתי. בא"ח דמוקצה אפילו לצורך אוכל נפש אסור ממה דתנן אין מסיקין בשברי כלים וע"ש דבאמת () מדרבנן. אבל לס"ד דהכא לענין מלקות מה"ת דמן התורה יהא חמיר מלאכה זו מכל עיקר מלאכות דשרי לאוכל נפש. ודוק כי ענין זה צ"ע עדיין. [ועיין לקמן בספרי זה מה שהוצרכתי לידחוק בסוגי' זו עד דלהכי אפשר לא אזלו דברים הללו]:

תוס' ד"ה ועייל עצי מוקצה. תימא לר"י. תמי' לי על תמיהתם. דהא איתא חולין דף ק"א אמר ר"י אמר רב האוכל ג"ה של נבילה לדברי ר"מ חייב ב' וחכמים אומרים אינו חייב אלא א'. ומודים חכמים באוכל ג"ה של שור הנסקל שחייב ב'. וא"כ הכא מעיקרא כשהי' רוצה לומר דעייל של נבילה ע"כ כר"מ אתי'. משא"כ לבסוף דמשני ועייל מוקצה ל"ק דליחשב נבילה דכרבנן אתי' דאינו חייב אלא א'. וכ"ת דאכתי קשה דליחשב שלשה דמודים חכמים שחייב ב'. זה אינו דא"כ לא יחול עלי' איסור בשר בחלב. דהא רבנן אלו כולל לית להו כ"א באיסור חמור נמי ובשלמא ג"ה של נבילה חייל עלה איסור בשר בחלב דהוא כולל החלב וחמור דאסיר בהנאה. אבל על של ש"ה לא הוי כ"א כולל לחוד. וכמו דפליגו בשל נבילה דאינו חייב אלא א'. משום דלא חל נבילה ע"ג. כן נמי לא חל לדידהו בב"ח על של ש"ה. ודוק כי צ"ע. שוב הקשה לי חכם א' דבב"ח נמי חמור בשלא כדרך הנאתן:

שם אמר לי' אין וכו' ואזהרתי' מלא תעשה כל מלאכה. עי' פרש"י ודוק. נשמע מזה דבשעת תשמישו בעצי מוקצה עובר על ל"ת כל מלאכה של הכנה. וכה"ג ס"ל במס' ביצה דביצה דמתילד האידנא כיון דמאתמול גמרה לה אסור באכילה ע"פ הפסוק דוהכינו. וכה"ג אמר לקמן דאלו מוקצה דאורייתא הי' אסור להקריבו מטעם מן המותר לפיך. וצריך לי עיון מאין יבא האיסור אכילה דהא פסוק והכינו לא נשמע מיני' כ"א מ"ע לכתחלה. ותינח אם אוכל דבר מוקצה בלי שום הזמנה דמקודם. דומי' דמבעיר עצי מוקצה. שפיר י"ל כמו דבהבערה זו עובר על ל"ת כל מלאכה ה"ה באוכל דבר מוקצה בלי הזמנה כלל. דעובר על ל"ת כל מלאכה. ופשיטא דמשום זה אסור באכילה כדי שלא יעבור. משא"כ בשעבר והזמינו ביום שבת דומיא דעבר ושחט שה מאפר שכבר הזמינו לאכול בשחיטתו מאין יבא איסורו לאכול. דהא אין לומר מטעם דעבר איסור בהזמנתו ע"י השחיטה נאסר לו לאכול. דמ"ש משבת דכתיב היא קודש ואפילו בישל בשבת מותר לו לאכול ד"ת וכ"ת דהזמנה זו של שחיטה בי"ט לא מקרי הזמנה. ומטעם אין י"ט מכין לעצמו. הא אדרבה מסקינן בעירובין דשבת מכין לעצמו ומכ"ש י"ט. ע"ש דף ל"ח ע"ב. ודוקא י"ט אין מכין לשבת. וצריכנא לומר דדוקא דומיא דעירובין דהזמנה והכנה דממילא הוא שפיר מכין לעצמו. אבל הזמנה זו של שחיטה בי"ט. הואיל דאם נאמר דהוא הזמנה עבר על ל"ת כל מלאכה. הוי בכלל כל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. ולכך לא מקרי מוכן עד דאכיל לי' ונמצא דעובר שפיר על ל"ת כל מלאכה ולכך אסור ולא מקרי מותר לפיך. (יעיין בקונטרס מעשה רב שלי כמדומה לי שם בארתי הטעם דהשוחט בשבת אפילו במזיד אמרינן ד"ת מותר לאוכלו. ולא אמרינן כל דאמר רחמנא לא תעבד. היינו נמי מההוא טעמא דכתיב היא קדש ע"ש ודוק כי כעת אין עמדי לעיין שפיר ואני כותב זה אך לזכרון דברים בעלמא ואלו דברים אלו ישרים יש לתרץ נמי הדקדוק חמור שדקדקתי מדוע שאל האיבעי' בי"ט ולא בשבת ועיין מס' ביצה שיישבתי שם בדרך אחד. וכעת יש ליישב נמי בזה האופן דבשבת פשיטא לי' דהזמנה השחיטה מקרי שפיר הזמנה משום דלא שייך כל דאמר רחמנא וכו' מטעם הנ"ל דהוא קודש. משא"כ בי"ט דלא כתיב קרא י"ל שפיר כנ"ל) ואפשר נמי לומר דהאיסור אכילה לומד רבה בפשוט. דכיון דכתיב והכינו דקאי על הזמנת מוקצה הוי כאלו כתיב אם