בית מאיר ש"ס כט

בלא הואיל מה ענין מחלוקתם לבסוף בהואיל. ואם אינו מספיק מה ראה על ככה לפרש תחלה על דרך דמספיק. ונראה לענ"ד ליישב ע"פ דברי תוס' מ"ו ד"ה עד שתאפה. שהקשו וא"ת וכו', ואור"י וכו' ע"ש. וכבר כתבו תוס' בביצה כ"א ד"ה עיסה דלר"ח שם דקי"ל כותי'. לא שייך היתר פת נאפת יפה כ"א היכי שהרשות בידו לאכול. או זה או זה דהיינו ההיתר של כל חדא וחדא חזיא לי'. וברור דכונת התוס' שם נמי בלא הואיל דהא לר"ח קיימו דל"ל הואיל וכדמקשה הגמ' שם בתר הכי. וכבר דחקתי עצמי משום זה אף בתירוץ א"נ שכתבו התוס' משום דילמא מקלעי אורחים דאין זה הואיל ודילמא לחוד והואיל לחוד. נמצא תחלת הסוגיא דהי' לפני רש"י ז"ל הגירסא דר"א ס"ל הואיל ואי בעי מיתשל עלי' והוקשה לרש"י ז"ל דלישתרי אפילו קרא עלי' שם ע"י הואיל דשאלה. והוכרח לפרש דכל כמה דמצינן למיעבד בלא שום הואיל וכו' וע"כ אז איירי באפייתן בתנור דשייך פת נאפת יפה בצירוף דכל חדא חזיא לי' דזה באמת מותר בלא הואיל משא"כ לבסוף דפי' רמי בר חמא מחלוקתם דוקא בהואיל של אפי'. ודבריו מבוררים בדברי ר' יהושיע בברייתא דאמר לו לדבריך הרי עובר בלא תעשה כל מלאכה. על כורחינו לפרש כדתני' התוס' דאיירי באופה על גבי גחלים דלא שייך פת נאפת יפה. שאז טעם דכל חדא חזיא לי' אינו מספיק זולת הואיל והוצרך לבא להואיל. ומה דקשה לפי' רש"י ז"ל לבסוף שכתב שבתחלת הסוגי' נמי אין לגרוס דפליגו כ"א בהואיל של אפי' והי' סבור דכ"ע ס"ל ט"ה אינו ממון. וקשה ניהו דהברייתא לא שמיעה להו. מ"מ האיך היו מפרשים טעמו של ר"א דלא יניחנו עד שתחמיץ. וגם מה זה שאמר ר"י במתני' לא זהו חמץ שמוזהרים עליו וצריכנא לומר דהוי ס"ד דעיקר פלוגתתם בהואיל של אפי'. ולר"א עדיף ע"י הואיל. דבמניחו עד שתחמיץ מחמיר מחומרא דרבנן. שאע"פ שט"ה אינה ממון מ"מ יעשה באופן יותר מרווח שלא יהי' חמץ כלל בביתו. ור"י כיון דל"ל הואיל בזה עדיף לי'. וק"ל:

בתוס' ד"ה הואיל ור"י מקשה דהא כי נמי בצע מכל חדא הא אמר ר"ח עיסה וכו' לפום רהיטא לא מקשו תוס' מידי. דהא כבר משני תוס' בביצה דהיכא דהברירה בידו מודה ר"ח דשייך טעמא דרשב"א פת נאפת יפה והכא נמי דכותי'. דהא הברירה בידו לאכול איזה צד שירצה. וצריכנא לומר דאזלו לשיטתם שכתבו דף מ"ו דבור הנ"ל דהכא איירי בנאפה ע"ג גחלים. והכריחו זה כמו שהכריחו דף מ"ו דאל"כ לא שייך להואיל דאפילו ר"ח היכא דכל חדא חזיא לי' בצירוף פת נאפת יפה דשרי ושפיר מקשו. אך א"כ הי' להם להקשות זה מפלוגתת רשב"א ורבנן ולא מדברי ר"ח. וי"ל דאלו מפלוגתת דת"ק ורשב"א הייתי אומר דעד כאן לא צריך פת נאפת יפה כ"א משום דמפיש בטרחא ככר שלם שאינו צריך לו. אבל בשחצי ככר שלו ושל גוי ודומי' דהכא דחצי ככר חולין וחצי חלה הוא חדא טרחא והוי כמו ממלא אשה קיתון מים דשרי. ולכן הקשו מדברי ר"ח דמשמע להו מיני' דברדי' הפת הואיל ואפשר למפלג בלישה אפילו בככר אחד נמי אסור ועיקר קושיתם אך משום דלא שייך פת נאפת יפה. וע"ז משני שפיר דבככר אחד אף דלא שייך פת נאפת יפה מ"מ כיון דהוא חדא טרחא לא הוי כ"א איסור דרבנן ובחלה לא שייך משא"כ כשלוקח ככר שלם לחלה. נמצא דטרח טרחא מיוחדת בחלה ובדלא שייך פת נאפת יפה אף דכל חדא חזיא לי' הוי איסורא דאורייתא וצריך לבא לטעמא דהואיל. ועיין א"ח סי' תק"ו. ובמ"א ס"ק י'. ולדברי הנ"ל אפשר צדקו דברי הב"ח דהכא התוס' לדינא דאורייתא משתעי. וצ"ע. וכעת אין עמדי:

בסוגי' הנ"ל. עיין תשובת רש"ל סי' נ"ח הקשה קושי' על פרש"י ודברי תוס' שמשני בדבור זה דלא הטריחוהו חכמים. דעכ"פ קשה ל"ל הואיל לא יטול ככר שלם לחלה כ"א פרוסה א' על הכל ע"י צירוף סל. והמציא מכח זה דין מחודש דכשאינו לוקח מכל ככר, כ"א מחדא על השאר ע"י צירוף סל צריך ליקח עוגה שלימה. ודחק עצמו שם לפי דברי הטור לשיטתי מה שאין הדעת סובלו. וגם טעמו על גוף הדין רחוק ודחוק. ולענ"ד קושיתו מעיקרא ליתא. דהכא כל הסוגי' איירי בחלה דאית לה שעור א' מן מ"ח ואפילו () ועי' בהלכות חלה ונמצא דאיירי בשיש לו כל כך ככרות שלא יספיק חצי ככר על הכל ויצטרך לפרוס עוד אחד וכולי האי לא אטריחוהו רבנן כדי שיהא לו ככרות שלימים יותר לבצע עליהם בי"ט ודוק כי קצרתי. והמשך דברי הרש"ל התם בקושיתו השני' על הטור לשיטתו דוקא. איני יודע ליישב ההמשך כי בלא זה דברי הטור צ"ע. דהצריך ליקח שעור חלה. וגם צ"ס וקשה ממ"נ. או דלא בעי צ"ס. או דלא בעי שעור חלה. דהא הטור פוסק דלא כשטת רש"י כ"א שיטת התוס' דבשני עיסות כשעור אין צריך צירוף סל. ותירוץ הרש"ל אינו מספיק לקושיתו. ודברי הטור שם לקוחים מן () הרא"ש. והרא"ש לקח דינו ממתני' דחלה ולכן צ"ע כי במתני' דלשם מפרש הר"ש ע"פ התוס' דשעור חלה באמת לאו דוקא ע"ש. ודוק. והכל עדיין צ"ע. וכעת אין הזמן עמדי:

בתוס' ד"ה רבה ובההיא שנויא א"ש וכו'. לענ"ד ע"כ קושיתם אינה כ"א על מה שנאמר בביצה ובעירובין טעמא דרבה על ביצה דמתי' ביום טוב דאסור בשבת. דאלו מה דאמר רבה טעמי' על ביצה דמתיליד בשבת שאחר י"ט. ע"ז לא שייך הואיל דהא א"נ אתו אורחים הא לא מצי אכלו אתמול בי"ט דבמעי אמן היו אלא דקושיתם על כנ"ל. (וסברו בזה כתי' תוס' ביצה דף ד' ע"א ד"ה אלא כתי' א' ע"ש ודוק). וקשיא להו בשלמא אי ל"ל הואיל ניהו די"ט מכין לעצמו. י"ל בדאתיליד לאחר לאחר סעודה שאינו ראוי לו עד למחר. משא"כ ע"י הואיל חשיב הכל כמכין לעצמו. ולא ס"ל כשיטת הר"ן וש"פ דבאמת הכנה זו אינה דאורייתא ודוק:

דף מ"ז ע"א רש"י ד"ה ב' ימים של ר"ה. יש לעיין למה נקיט רש"י ז"ל דוקא בדרך זה דהיינו לאחר התקנה שקלקלו הלוים בשיר. כמבואר במס' ר"ה. הא אפילו מאז ומקדם שלא הי' ר"ה כ"א יום אחד. מ"מ כשחל יום ל' של אלול ביום ה' היו מוכרחים לאפות ביום ד' מחשש שמא יבאו עדים ביום ה' בלילה. שאז כל יום ה' לא היו רשאים לאפות שמא יבאו עוד היום ואח"כ כשלא באו עד הלילה הי' ביום ו' ר"ה ונמי לא היו יכולים לאפות. ואח"כ מוכרחים ליקח הנאפה ביום ד'. ויש ליישב על פי דברי תוס' מ"ו ע"ב ד"ה הואיל שהקשו שם דלישתרי לאפות בי"ט ע"י הואיל ע"ש שמשני לא שכיח. והא תינח לאחר תקנה הנ"ל שהתקינו שיהא היום ומחר קדש משא"כ מקודם ודאי היו יכולים לאפות יום ה' ע"ת אם יבאו היום עדים ויהי' מחר חול. נפרקינהו ויהי' חילין דשרי לאפות ויאפו אחרים למחר ותנאי זה ודאי דעדיף מהואיל וגם שכיח שיבא לידי כך דהיינו תמיד כשיבאו עדים בעוד היום משא"כ לאחר התקנה הנ"ל אין רשאי לאפות ע"ת דהא שמא יבאו עדים מן המנחה ולמעלה ויהי' היום ומחר קדש. ואם יפדו אלו לא יהי' להם אחרים. כי הלא גם מחר קדש. ולכך שפיר הוא ההואיל לא שכיח ודוק. וגם אפשר דרש"י ז"ל מפרש בפשוט לישנא דמתני' דנקיט ב' ימים של ר"ה דמשמע שניהם קודש דמסתמא איירי לאחר התקנה וק"ל:

ע"ב אלא אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה. קשה לי לפום רהיטא בני עיון כל הצורך דא"כ דחשוב עצי מוקצה הרי יש שמונה דהא חייב נמי משום הבערה. ואי אפשר לפוטרו משום הואיל דחזי לי' לצורכו דהא אפילו רוצה לבשל באש תבערה זו מידי דלצורכו אסור לו. ועיין בדומה לו בתוס' סוף ד"ה כתישה פר"ת עד"ז דלהכי לא אמרינן הואיל לגבי כלאים משום דאפילו הוי לי' צפור לכסות אסור משום י"ט ע"ש וצ"ע:

שם אלא אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה פרש"י ז"ל דהשתא ליכא למימר הואיל דמדאורייתא אסור להשתמש באש מוקצה בי"ט. הוגה לי קושיא בשם למדן מפולין. א"כ למה