בית מאיר ש"ס כח

חזר למקדם ולא הוי לחם. וק"ל:

שם אמר רב חסדא המבשל כו' מ"ש בשבת כו' פסח נמי. יש להקשות דהא יש לדייק בשבת גופא מנ"ל דפטור שלא ע"י אש. וכ"ת דקים להו לרבנן דלא מקרי בישול כ"א ע"י אש כדנראה מפרש"י ז"ל. תינח אלו נאמר גבי שבת לא תבשל שפיר. אבל השתא דז"א אלא שאנן ידעינן לי' דהיא מלאכה מה שעושה מעשה שמתקן דבר לאוכלו. וא"כ מנ"ל דמלאכה זו שלא ע"י אש מותרת. וע"י אש אסור. וע"כ דהיינו טעמא. משום דגבי שבת ילפינן הכל ממלאכת המשכו. וכיון דבישול סממנים דהוי במשכן הי' ע"י אש. אף אנו לא מצינן למילף דהוי מלאכת בישול מלאכה דאורייתא כ"א ע"י אש. וא"כ קשה דמאי מקשה מ"ש פסח משבת. דבשלמא בשבת לאו מלאכה הוא. אבל בפסח י"ל דמקרי נמי בישול. ויש ליישב כיון דאשכחן גבי שבת דכתיב אשר תבשלו בשלו. ומדויק מיני' דכשבת אסור. וכבר ידוע לנו דבישול שלא ע"י אש לאו מלאכה האסורה מדאורייתא הוא בשבת כ"א מדרבנן כדמוכח פ' כירה דאיתא התם דמכין מכות מרדות. ונמצא הא ד"ת בישול זה אף בשבת מותר. וע"כ מה שנאמר אשר תבשלו בשלו. לא איירי כ"א ע"י אש ש"מ מקרא דלא קרי בישול סתם כ"א ע"י אש. ושפיר מקשה דנימא אף בפסח הכי וק"ל:

דף מ"ב ע"א תוס' ד"ה ואלו עוברין. ונראה לר"ת דאלו עוברין פי' האוכלין. ועוברים היינו מעל השלחן. דברים אלו נראים כפולים וסותרים. דתחלה פי' דקאי על האוכלין. ולבסוף פי' דקאי על הנאכלין. והנלענ"ד ברור דט"ס יש פה. וגם לעיל בדברי ריב"א שדקדק מלשון עוברים וצ"ל מלשון עובר. וגם פה בדברי ר"ת צ"ל ועובר היינו וכו'. ואם לאו ט"ס הוא. הלשון לאו דוקא והמכוון אחד. ור"ל שריב"א דקדק מלשון הסיפא דקתני רל שהוא מין דגן ה"ז עובר ולשין זה ודאי קאי על הנאכלין. ור"ל הרי מין זה עובר. וא"א לפרשו כ"א שעובר מן הבית. וממילא ה"ה ואלו עוברין אף דפירושו ודאי ואלו דברים עוברים עליהם הבני אדם מסתמא בין באכילה בין בבל יראה איירי. אבל ר"ת פי' ואלו עוברין רק באכילה. ועובר דסיפא אף דודאי קאי על המין שעיבר. לאו היינו מן הבית כ"א מן השלחן:

דף מ"ג ע"ב תוס' ד"ה מאן שמעת לי'. עיין בסוף הסוגיא תוס' ד"ה משום. ובמהרש"א שם לפי הבנתו הפשט בדברי התוס' דהכא. דהיעוד אור"י הוא תירוץ שני. יש לדקדק מדוע לא ביארו לשונם כדרכם לומר בלשון ועוד י"ל. ויש ליישב דהא יש להקשות במה שכתבו ודוקא הכא לא דרשו משום דאין סברה. וקשה תינח מקצת דבל תקטירו י"ל דלא מסתביר לדורשו שיהא חייב על חצי שיעור דהיינו זית. דהא אין קומץ פחות משני זיתים וכמו כן גבי נשים משום הקישא. וכמו כן עירובו דהיינו היתר מצטרף לאיסור. לא מסתביר לרבנן דפליגו על ר"ע ול"ל היתר וכו' גבי נזיר כ"א לגבי חטאת וקדשים. אבל לר"ע דאף גבי נזיר ס"ל היתר וכו'. אלא דלגבי כל התורה לא יליף משום דהוי נזיר וחטאת ב' כתובים. מדוע עכ"פ שוב לא מסתביר למידרש רבוי דכל אליבי' אף חמץ להיתר וכו' וניהוי ג' כתובים דהא כבר מצינן דאפילו בנזיר הקל היתר וכו'. וצריכנא לומר דלהכי לא מסתבר גבי חמץ. דבשלמא בנזיר מרבה התורה היתר וכו' לכל עניני עונשין כמו כולו איסור. משא"כ בתערובת חמץ דבפי' מיעטה התורה מכרת מדכתיב כי כל אוכל חמץ וכדמפורש בר"ן. שוב לא מסתביר לרבוי למלקות. אך הכל קשיא מנ"ל להגמ' דילמא לעולם ר"ע הוא. ולר"ע מסתביר נמי כדלעיל ואי משום דמיעטו מכרת. דלמא באמת ר"ע ס"ל אף לכרת. וצריך לבא לדברי' דבתירוץ קמא דלא משתמיט תנא דס"ל הכי. נמצא לפ"ז דאף התירוץ ב' צריך להקדמ' דבריהם של תירוץ א'. לכך לא כתבו בלשון ועוד י"ל דזה לא שייך כ"א שהתי' ב' מספיק בלא סבר' תירוץ א'. ולא כתבו דבריהם של הועוד כ"א ליישב הלשון של הגמ' מאן שמעת לי' יותר. כל הנ"ל כתבתי קצת לחידודא. וכפי הבנת המהרש"א בדבריהם שבזה מתורץ הקושיא מר"ע. אבל לענ"ד ז"א כדמוכח מדברי התוס' שבדף מ"ה ד"ה משום מכח קושית המהרש"א בעצמו שם. והיינו טעמא משום דבאמת בר"ע מוכח דדריש כל אפילו לא מסתביר. וזה פשוט ומבואר פ' התערובות שם. דהא מקשה התם מדקאי הפסוק בשאר קדשים וביאר חטאת ש"מ חטאת דוקא. אלא ש"מ דדריש כל אפילו לא מסתביר. אך ר' יוחנן לא ס"ל כותי' בזה כמבואר בדברי התוס' ד"ה לענין חמץ נמי. ולכך הקשו סוף הסוגיא ד"ה משום כיון דאמוראי דהתם רב אחא ורב אשי לא הזכירו כלל ר"י בדבריהם כ"א רבנן ור"ע. משמע דפשיטא להו בדעת ר"ע בלא דברי ר"י דלא ס"ל היתר וכו' כ"א גבי נזיר. והיינו משום דלא מצינן דבריו בפלוגתא כ"א בנזיר ובדעת ר"ע לחוד הוא דמסקו משום וכו'. ואליבא דר"ע שפיר הוי מצי למימר נמי חמץ לשני כתובים. דהא איהו אפילו בלא מסתביר דריש כל. ומה שכתבו הכא הועוד אור"י אינו כ"א () לנו האמת ולתי' מה דמצינן דאפילו רבנן דרשו כל בכמה מקומות ובזה נדחו קושי' המהרש"א. אף דבאמת אפי' לפ"ז מ"מ אין כ"כ תמי' קושיתם דהא י"ל דנקטו חטאת כדי לתרץ אף לר"י דל"ל גבי חמץ כר"ע. מ"מ הדברים אמיתים מצד עצמותם דלר"ע מוכח שפיר דדריש אפילו בלא מסתביר כנ"ל. ודו"ק:

וגם אפשר לומר דלר"י מעיקרא ל"ק דלילוף מנזיר להיתר וכו'. דהא חזינן דר"י לא סבירא ליה גבי חמץ היתר וכו'. כמבואר בתוס' וע"כ היינו משום דלא דריש כל היכא דלא מסתביר. וקשה קושי' הנ"ל מה לא מסתביר איכא כיון שכבר מצינן דכוותי' גבי נזיר. וע"כ כתירוצו הנ"ל הואיל דמיעטה התורה מכרת. מסתמא ה"ה לכל עונשין ולכו לא מסתביר. וא"כ י"ל דתו ליכא למילף לכל התורה מנזיר בק"ו די"ל חמץ בפסח יוכיח. משא"כ לר"ע לחוד הוא דקשיא ושפיר הקשו התוס' וק"ל:

דף מ"ד ע"א רש"י ד"ה ואי משטר וכו'. פי' שסתם שכר וכו':

. ובזה סותר לענ"ד מם שפי' מ"ב ע"ב ד"ה שכר המדי שהוא כעין שלנו. וכאן הודה לדברי הרא"ש דשכר שלנו הוא שפיר כזית בכדי אכילת פרס ודו"ק:

דף מ"ה בצק שבסדקי ערבה. עיין תשובת ח"צ סי' פ"ו ביאר שמתוך סוגי' זו שפיר הביא המהרא"י ראי' דעל החטה לא קאי לפי' הרא"ש דדבוק לאו דוקא. והכריח מיני' דלא אמרינן חצי שעור אסור מן התורה לענין ב"י. ולענ"ד י"ל דאף הרא"ש מודה דאף לב"י שייך חצי שעור אסור מן התורה. אלא דהכא אזיל בשיטת התוס' דמפרשו הכל בשביטל. ונמצא דאפילו בכשעור שוב ליכא בי' דאורייתא ולכו בחצי שעור לא אחמירו [וכן לענ"ד מוכרח שהבין כן המ"א ע"ש סי' תמ"ב ס"ק י"ב.] משא"כ בנידון מהרא"י דאיירי בנמצא תוך הפסח שפיר מודה הרא"ש דח"ש נמי קאי בב"י דאורייתא. וגם לפי הבנת מהרא"י אין צורך לחלק בב' חילוקי ח"צ שמחלק שם אליבא דהרא"ש מדוע נשתנו מכל איסורין שאמרינן ח"ש אסור מה"ת. די"ל שאני חמץ דבלא זה אינו ברשותו של אדם אלא שהכתוב עשאו כאלו הוא ברשותו משא"כ בפחות מכזית במקום אחד שהוא דבר שאינו חשוב ובטל מצד עצמותו. לא אמרינן בי' דח"ש אסור מה"ת ויהיה בע"כ כאלו הוא ברשותו. ודו"ק:

דף מו ע"ב רש"י ד"ה לא דכ"ע עד גמירא. דוק בדבריו ולפי הגירסא שלפנינו בדברי רש"י אלו. דלא כדמשמע בתוס' ד"ה הואיל דהתירוץ בשם ר"י נאמר. ואפשר שבתוס' צ"ל ואומר רש"י נשמע מרש"י ז"ל שכעת מפרש דכיון דכל חדא חזיא לי'. לא צריכינן לבא לטעמא דהואיל ואלו סוף הסוגי' דף מ"ח ד"ה מחלוקת. וכמו כן לבסוף שמסיק שם שכמדומה לי שלא גרסינן וכו'. ביאר דטעמא דכל חדא חזיא לי' אינו מספיק בלא הואיל אי בעי נוטל מכל אחת פרוסה. וקשה ממ"נ אם היתר זה דכל חדא חזיא לי' מספיק