בית מאיר ש"ס כז

שהגאון הנ"ל לא פי' כפי' רש"י. אלא דר"י ור"ל לא סמכו כלל על פסוק ואפו. כ"א בפשוט דנא מקרי לחם כ"א סתמא כדרך הארץ ע"י אפי'. אבל ר' יהודא דסמך עצמו על פסוק ואפו בתנור ס"ל דלא מקרי לחם לדעתו כ"א תנור דוקא. ועדיין צ"ע:

בתוס' ד"ה דכ"ע. הקשה המהרש"א דא"כ מה מקשה הגמ' מההוא דקתני יוצאין במצה עשוי' באילפס דילמא איירי בבלילתו עבה. ומשני דא"כ לאו לחם עוני הוא ותמוהים דבריו דבאיזה מקום נזכר דבשנאפה באילפס לא יהי' לחם עוני. ואם האילפס תגרום שלא ניחשוב עוני בבלילתו עבה מכ"ש בבלילתו רכה. ולא מחלקים התוס' לעיל בהכי כ"א בשנחלט מעיקרא דהוי כנתבשל. ולכך בבלילתו עבה כיון שכבר הוא נחשב לחם ולא עוני אף בשחזר ואפאו נמי לאו עוני הוא. משא"כ בבלילתו רכה דאף שחלטו עדיין לא הוי לחם כלל. נמצא דע"י האפי' הוא שנעשה לחם וזה מעשה עני לכך אף לחם עוני מקרי. אבל במעשה אילפס בלא חלטה. פשיטא דאין לחלק כלל. וכן מוכח מטור א"ח שבסי' תנ"ד בדין חלוט פוסק כר"ת ומחלק בין בלילתו רכה לעבה. ובסי' תס"א כשהעתיק דין ברייתא זו אינו מחלק כלל. והיינו משום דפוסק כר"י לגבי ר"נ ואלו לדברי המהרש"א הי' צריך לחלק לשיטת ר"ת דבלילתו עבה לא הוי לחם עוני ואין יוצאין בו. אלא ש"מ כנ"ל. וזה ברור כשמש. ואי משום קושייתו. לענ"ד יש ליישבה בפשוט. דודאי אנו הי' תי' זה מספיק לשני הקושיות של הגמ' במה דהקשה על ר"ל ולא היינו צריכים לחלק כלל בדעת ר"ל בין הרתיח וכו'. היה מקום לקושיתו אבל מדחזינן דאף המהרש"א ז"נ לא הקשה קושיתו על קושי' ראשונה של הגמ' מן הברייתא דסופגנין. והיינו משום דשם באמת לאו קושיא הוא. דאי איירי בשעשאו מעיסה שתחילתו הי' בלילתו עבה אפילו עשאן בחמה חייבים. ותו דסתם סופגנין ודובשנין בלילתו רכה כדאיתא בהר"ן. וגם דתשאר הקושיא דליפלוג וליתני בדידי' בד"א בלילתו עבה אבל וכו' [הגה"ה. אחר כותבי דברים אלו. מצאתי דבור תוס' דף מ"א המתחיל אבל לא במבושל. וע"ש כי כעת איני יודע אם יהי' לנו או לצרינו בדברים שכתבתי בכלל הלכה זו. אבל אח"כ ראיתי שכבר כתבתי שם נמי ומסתמא הכל נכון בעז"ה]. ולא שייך לשנויי דנעשה כמי שאפאן בחמה דמה ענין זה לזה. בשלמא מעשה אפי' של הדביק ולבסוף הרתיח שייך לומר עליו נעשה. אבל מה שייכות לבלילתו רכה למעשה אפי' לומר עליו נעשה וק"ל. וא"כ כיון דכבר הוכרח הגמ' לומר חסורי מחסרא ולחלק בדברי ר"ל בין הרתיח. מה מקום לקושית המהרש"א פשיטא די"ל ה"ה דהוי מצי הגמ' לשנויי בהכי אלא דשפיר משני ומה אולמא דהאי תירוצא מההוא וק"ל:

תוס' ד"ה לחם שאינו אפוי כו' ע"ש במהרש"א במה שדחק עצמו מדלא הקשו התוס' הכי על פלוגתת ר"י ור"ל. ותירוצו צריך ביאור והכי כונתו דלר"ל יש לומר דדרשו כעין מעשה תנור בעי דהיינו שלא מקרי לחם כ"א עב דומיא דמעשה תנור. וממילא ה"ה בלילתו עבה אפילו נתבשל במים כיון דר"ל אף דס"ל הדביק ולבסוף הרתיח לא קרי לחם היינו משום דס"ל דזה עדיין לא נתעבה ונעשה כעין מעשה תנור אבל בשחזר ואפאו לאחר מכן בתנור ונתקשה ונתעבה כעין מעשה תנור שפיר קרי לדידי' לחם. אבל לר' יהודה דס"ל דאפילו חזר ואפאו בתנור לבלילתו רכה שהדביק ולבסוף הרתיח תחלה באלפס דפטור. כיון שלא נאפה בתנור אחד. הרי ע"כ שלא דריש הקרא דהקפידה על כעין מעשה תנור. אלא דבעינן ממש שנאפה בתנור אחד אפילו. ושפיר הקשו התוס' ומשני התוס' הכי דלר' יהודא לא מקרי לחם כ"א או עיסה שרגילים לאפותו בתנור שאז משעת גילגולו שם לחם עליו. או בלילתו רכה שלא נעשה לחם עד שיאפנו בתנור ממש ואחד דוקא ודוק ונלענ"ד אפשר אין מן ההכרח לדחוק כ"א שהתוס' סמכו קושייתם על ר"י הואיל שבפי' מוכרח לדרוש הקרא של ויאפו. משא"כ האמוראים הנ"ל אפשר לפרש טעמם כדפרשם הגאון שהביא הרי"ף כנ"ל ע"ש ודו"ק:

שם אמר רב אסי עיסה של מ"ש וכו'. עיין בהרמב"ם ובכ"מ בשם הר"י קורקס. ודבריו קצרים ואינם מספיקים. דהא פה ברייתא שלימה שנינו עיסה של מ"ש פטור דברי ר"מ. וצריכנא לומר לדעתי' שסובר ר' חייא דסובר היתר אכילה בעינן פליג על הברייתא. וכיון דר"ח פליג עלה. נמצא דלא מתני' בי' ר"ח ור"א וליתא כהלכה. אבל קשה מאן לימא לן דר"ח פליג עלה. דילמא שאני חלה דכתיבא תרי זימנא ואף שהתי' בסוכה דאינה אלא דחי'. מ"מ אפשר דעדיף לן לתפוס הדחי' מלומר דר"ח משבש הברייתא. וכ"ת דראי' הרמב"ם כדכ' ר"י קורקס מדהלכה כר"ע גבי מצה. מזה נמי אין ראי' דדלמא הג"ש דלחם לחם לית לי'. אבל לענ"ד ראיה ברורה מן הסוגי' דפה דבתר הכי דאיבעי' לגמ' בחלת מ"ש. ש"מ דס"ל להגמ' להלכה דחייבת אליבא דר"ע דאלו פטורה לא נעשה קודש מעולם וק"ל:

דף מ' ע"א ד"ה כי מהפכיתו. דברי התוס' בזה דחוקים מאוד. ולענ"ד לולא דבריהם הי' נראה דהכי פירושו כיון דרבא ס"ל כדבמסקנא דהמצוה ושמרתם נאמר משעה ראשונה שאפשר להתחמץ דהיינו בתלוש. ס"ל מש"ה מצוה ללתות דכל מה שמביא עצמו לידי הכרח השמירה יותר מקיים המצוה דושמרתם. דמשא"כ ביבש אינו בא לתכלית מצות השמירה כיון שא"א כלל להתחמץ. ומה שאמר אי לאו דבעי לתיתה שמור למאי לאו דוקא אלא ר"ל דלא מקיים המצוה דושמרתם בכל התכלית השלימות. ובכ"ז הוא דחוק:

דף מ"א ת"ר במים. עיין במהרש"א ופ"י. ומה שכתבו דאף לרבנן קשה קושית המזרחי. במח"כ לא דקו. דודאי לרבנן איצטרך במים למעט' צלי קדר. דאלו נאמר אל תאכלו מבושל מה"ת לומר דצלי קדר לא קרוי בישול. משא"כ עתה דלא מרבו כ"א שאר משקים מק"ו. משא"כ צלי קדר נשאר במעוטו מבמים. ומ"ש הפ"י דלרבי נמי איצטרך ובשל מבושל לרבויי צלוי ואח"כ בשלו. ומתרץ לדידי' כמו שתי', לרבנן. מלבד שעיקר תירוצו אינו נכון לענ"ד אף גם המעיין בתוס' ד"ה אמר ר"כ יראה להדיא לר"כ פליגו ר"מ ור' יוסי בפלוגתא דרבי ורבנן דר"י כרבנן ור"מ כרבי דאיצטרך לצלי קדר ולא מרבו צלו ואח"כ בשלו ונשאר הקושיא לר"מ ורבי. וגם לתי' עולא ר"מ כרבנן ור"י ס"ל מסברא צלאו ואח"כ בשלו ונשאר הקרא ע"כ כדרבי לצלי קדר. וג"כ קשה אליבייהו קושית המזרחי. ולתירוץ ר"כ אמינא ליישב בדוחק. דהא בלא זה איכא לאקשויי על רבי. כיון דבעמוד ב' מרבה רבי עוד דרש מדלא נאמר בשל בשל. מדוע לא דרשו נמי לצלאו ואח"כ בשלו אף דדרש מקרא זה צלי קדר. כי לפום רהיטא יותר מסתבר לרבויי צלאו ואח"כ בשלו מדרשא שלו דלקמן. ולכן נאמר בדרך אפשר דלרבי במים הוא מיעוט לצלאו ואח"כ בשלו. ועל דרך זה ובשל במים מה דעיקר בישולו ע"י מים. ולאפוקי צלאו ואח"כ בשלו דעיקר בישולו שלא ע"י מים. ולכך מדבל"ז צריך לכתוב כפל לשון לדרשה דלקמן איצטרך במים למעט דלא נרביהו ג"כ. משא"כ לתירוץ עולא אין בידי ליישב כלל הקושיא וצ"ע:

תוס' ד"ה אבל לא במבושל פ"ה כו' ולפי' מיירי בבלילתו רכה. לפום רהיטא תמוהים דבריהם. דניהו דאזלו לשיטתם דהכריחו דבלילתו עבה אפי' בשלו לחם אקרי מדממעט חלוט מן לחם עוני. מ"מ מה פעלו בזה דאיירי בבלילתו רכה הא תינח בלילתו רכה שלא נאפה כ"א בחמה לר"י. ולר"ל באילפס שהדביק ולבסוף הרתיח. אבל כשנאפה באילפס שהרתיח ולבסוף הדביק הא כ"ע מודים דלחם אקרי. ומכ"ש כשנאפה בתנור. וכיון דהכא איירי כשנתבשל אחר אפי' מה לי בלילתו רכה ומה לי עבה. אבל לק"מ. ודבריהם ברורים דבלילתו עבה נהי דהבישול מבטל האפי'. לו יהא דלא נאפה כלל הא הוי לחם מכח גלגולו. משא"כ בלילתו רכה דלא נעשה לחם כ"א ע"י האפי' שפיר כיון דאתי הבישול ומבטל האפי'