בית מאיר ש"ס כו

בדבריו המתחילים ואף שראיתי למהרש"א שם הקשו קושיא זו עליו. אלא שגם דבריו מגומגים במה שמסיים התמיה על המהרש"א שלא הרגיש בלשון התוס'. ואיני יודע מה שייכות ללשון התוס' אלא שהסוגיא קשה עליו. וגם תחלת המשך לשון הפ"י אינו עולה כהוגן ע"ש ודו"ק. ואולם הפשוט כדברי הפ"י שלא מקרי ע"י משקין כ"א בשמשים מים או שמן בעין תוך המחבת אבל מה שנבלע בעיסה מקודם בין ע"י חליטה או בישול ומשימו אח"כ תוך המחבת בזה פליגי ר"י ור"ל. וכ"ע מודים בהרתיח וכו' וכדברי הטור דלעיל וזה ברור:

עיין בהרא"ש אחר שהביא פי' רבינו האי דפי' דמה שממעט מלחם עוני פרט לחלוט היינו בשמן וחלוט שיוצאין בו היינו ברותחין אם חזר ואפאו. כתב עליו וגם לפ"ז צ"ל דהכא איירי בבלילתו עבה. ולפום רהיטא תמוה דדילמא לעולם אפי' בבלילתו רכה איירי ומה דאקרי לחם היינו משום דאיירי דחזר ואפאו. ולקמן דלא מקרי לחם היינו בדלא חזר ואפאה ואפילו נימא דלא מסתבר לי' שיהא ראוי לאכילה, ע"י חליטה זולת אפי' דבתר הכי. הלא מבואר שם פלוגתת ר"י ור"ל. דלר"ל איירי בשחזר ואפאו בהדביק ולבסוף הרתיח. ולר"י בשאפאן בחמה. וכן מבואר תירוץ זה בר"ן ע"ש ודו"ק וצריכנא לומר דלא מסתבר להרא"ש ז"ל סתימת לשון הברייתא פרט לחלוט בשדוקא חזר ואפאן וכדברי הר"ן אלא כמו שכתבתי לעיל נמי בשיטת ר"ת אלא פרט לחלוט איירי אף לא הדר אפי'. וע"ז שפיר קשיא לי' ת"ל דלא הוי לחם כלל ומשני דאיירי בבלילתו קשה וזה ברור לענ"ד. אלא שהפר"ח בסי' תנ"ד העתיק דברי הרא"ש בלשון רבינו האי, וגם הקשה דאם לפי' רבינו האי דאיירי בחלוט בשמן. מה אירי' חלוט אפי' נאפה נמי. ולכך משני דאף לפי' ר"ה איירי פרט לחלוט באמת בדהדר אפי'. ולענ"ד לשיטתו אף בתירוצו נא הועיל. דמ"מ קשיא דמה חידש בברייתא זו במה דקתני פרט לחלוט. מן הברייתא דף ל"ו דשם אמר ר"ע פרט לעיסה שנלושה ביין וכו'. ומדוע נמי תפיס לשון פרט לחלוט. הי' לו לומר פרט לעיסה שנילושה ביין. וגם להמבואר בהרא"ש שאיהו הוסיף לבאר הכי פי' ר"ה מוכח כנ"ל ודלא כוותי'. ועיקר קושייתו לענ"ד ל"ק. דעיקר החידוש לר"ה היינו דלא תימא דוקא בנילושה גוף העיסה ביין הוא דלא הוי לחם עוני. אבל אם תוך העיסה לא היי אלא מים כ"א שחלטו בשמן ה"א דשפיר ל"ע מקרי וממעט לי' נמי. ולכך נקיט פרט לחלוט וק"ל. תו כתב הפר"ח שם. ותדע דהא לר"ה אפינו בלילתו עבה כל שלא אפאו בתנור לא מקרי לחם. ולא ידענא כלל היכי רמיזא זה בדברי ר"ה. ומהרא"ש הנ"ל לפירושו מוכח איפכא וכנ"ל ואי משום שהטור כתב בשמו דאפי' בבלילתו עבה וחולטו ברותחין והדר אפי' יוצאין בו. ודאי לפי העתקת הפר"ח לשון ר"ה יש לדקדק מדמוקים להחולץ אפילו בבלילתו עבה. ואעפ"כ קאמר הגמ' כיון דהדר אפי' לאו לחם הוא. אבל באמת לשון זה לא נזכר כלל בדברי ר"ה. והטור הוא שכתב כן. כיון שמוכח מדעתו עכ"פ דהחליטה ברותחין אין לה ענין ללחם עוני ממילא פשיטא דפליג על ר"ת בדינו וסובר דאפילו בלילתו עבה וחולטו והדר אפי' יוצאין בו. אבל מ"מ י"ל דלא איירי בהחולץ כ"א בבלילתו רכה דע"ז דייק כיון דהדר אפי' אבל בעבה באמת נמי יוצאין בו אפי' לא הדר אפי'. אלא משום דזה אינו יוצא אליבא דר"ה כ"א לפי' הרא"ש בדבריו. משא"כ לפי' הר"ן משמי' דרבינו אפרים דס"ל דזה נמי כוונת ר"ה. וא"כ י"ל דלא סבר כלל ר"ה כר"ת דבלילתו עבה אפילו לא הדר אפי' מקרי לחם. לכך לא העתיק הטור בשמו כ"א במה דודאי פליג עלי' דהיינו בחזר ואפאו. אלא אי קשיא הא קשיא על רבינו הטור דהא כ"ע מודים אפילו החולקים על ר"ת בדין בלילתן עבה מ"מ בלילתו עבה מתחלה על דעת לאפותו בתנור והדר נמלך עלי' דשפיר מקרי לחם. וא"כ לר"ה ולרבינו אפרים נמי שהביא הר"ן בשמו דלדידהו לחם עוני נמי הוי זולת חלוט ביין ובשמן. הא ע"כ עכ"פ מה דנאמר בהחולץ כיון דהדר אפי' לא איירי כ"א עכ"פ בשתחלה עשאו ע"מ לחולטו. אבל בדמעקרא עשאו בלילתו עבה ע"מ שלא לחולטו לחם הוי אפי' לא חזר ואפאו. ולדידהו יוצאין בו נמי ידי מצה דהא לחם הוי כיון שבלילתו עבה ועשאו על דעת לאפותו. אלא שנמלך וחלטו ומ"ע נמי הוי כיון שלא חלטו כ"א ברותחין ולר"ת. אין יוצאין בו. ובהטור משמע דלא פליג ר"ה כ"א בשחזר ואפאו בתנור. וזה צ"ע קצת על הטור ויתר דברי הפר"ח שם נמי מגומגמים לענ"ד במה שהקשה על הטור מה' חלה שכתב בשם הרא"ש כר"ש והכא משמע שס"ל כשטת ר"ת לענ"ד ל"ק דניהו שמוכרח מיני' דאפילו בשטת ר"ה ס"ל דאפילו בלא הדר אפי' בלילתו עבה מקרי לחם. מ"מ י"ל שסמך עצמו בגוף הדין על לקמן. והכא מה שכתב לחלק בין בלילתו עבה לרכה בין מה שהביא תי' ר"ת ובין מה שכתב בשטת ר"ה היינו למר כדאית לי' ולמר כדאית לי'. לשטת ר"ת אף בלא נמלך. ולשיטת הר"ש בבלילתו עבה ע"ד לאפותו בלא חליטה ונמלך וחלטו. ודו"ק:

דף ל"ז ע"ב ברש"י ד"ה ת"ק סבר ע"ש ודו"ק בלשונו נראה מבואר שפי' () ת"ק דאפילו חזר ואפאה להמעיסה וחלוטה בתנור נמי פטור כיון דמ"מ כבר קודם לישה שהוא שעה המחייבת היתה מבושלת. ולא מחייב כ"א למעשה אילפס שלא נתבשל ע"י חליטה כלל מעקרא כ"א ע"י האור. ומכ"ש שפוטר הת"ק במעיסה וחלוטה שחזר ואפאה באלפס כן מבואר בלשונו להמעיין היטב. וא"כ ע"כ למה דס"ד השתא דר"י כת"ק אתי ר"י מה דאמר לעיל מעשה אילפס חייב לא קאי על חלת המשרת דהוא חלוט מעיקרא דאל"ה הא הת"ק נמי דלא כותי' בזה ולא קאי ר"י כ"א אשארא דהוא מעשה אילפס מעיקרא. ואף שרש"י ז"ל פי' לעיל ר"ל אכולהו קאי ולאו לאפלוגי על ריב"ל אתא. וא"כ המשמעות מדר"ל איירי אף בחלת המשרת ר"י נמי איירי בי' ואמר עלי' עשאן באילפס חייבין. אבל מדבריו ע"ב מוכח דלאו הכי הוא כ"א דברי ר"ל פירש דקאי אף על חלת המשרת ומשום דלר"ל ודאי הכי הוא דינו דכיון דפוטר מעשה אילפס ונא חשיב לי' אפי' מכ"ש דפוטר נמי בחלוט מקודם וחזר ועשה מעשה אילפס אבל ר"י לא איירי כ"א במעשה אילפס דמעיקרא. ובזה הוא דמחייב. אבל בחלוט מקודם נא איירי כלל. ותליא בפלוגתא דת"ר המעיסה והחלוטה. וכ"ת א"כ מה מותיב הגמרא מן החכמים דאמרו עשאן באילפס פטורה. דלמא ע"כ לא פטרו חכמים כ"א במעיסה וחלוטה דעכ"פ נתבשל קודם. אבל במעשה אילפס מעיקרא שפיר קאמר ר"י זה אינו דשפיר מותיב מדחזינן דבאפאן בתנור מחייב ש"מ דבתר אפי' דלבסוף אזלינן ואעפ"כ בעשאן באילפס פטור. ש"מ דלא חשיב ני' מעשה אילפס מעשה אפי' ואפילו בעשאן מעיקרא מעשה אילפס נמי פוטר. (ותו כיון דהחכמים לא מחלקים בין מעיסה וחלוטה ולא ימלט אחד מהן שלא נתבשל ממנו כ"א מקצת ולא כולו ואעפ"כ סתם עשאן באילפס פטור ואפילו בעיסה מרובה. ש"מ דאפילו במעשה אילפס דמעיקרא נמי פטור. ודוק כי לענ"ד דברים נכונים הם בפשט פי' רש"י ז"ל). [הגה"ה על דברים אלו של תוך () יש להקשות. דא"כ לס"ד דהחכמים ור"י פליגו במעשה אילפס ובמעוסה וחלוטה פוטרים משום דבתר תחילה אזלו וכנ"ל כיון שנתבשל קודם לישה קשה האיך אפשר לומר כן דא"כ קשה עליהם קושיא זו ודו"ק]:

אגב נזכיר מה דתמיה לי בסוגי' זו. במה שראיתי בהרי"ף שמביא בשם גאון לפסוק דלא כר"ל. ואפילו מעשה אילפס שהרתיח ולבסוף הדביק פוטר מדר' יודא. ואיני יודע כלל מאין למד בדברי ר"י שאינו חושב למעשה אילפס כזה למעשה תנור ומפי' רש"י ז"ל ודאי לא משמע הכי שהרי פי' לעיל בדברי ר"י ור"ל נמי דסמכו על הפסוק ואפו בתנור. ואעפ"כ סברו דמעשה אילפס כזה חייב ומשום דהוא כעין תנור. וכן מוכח מפירושו הכא דלא פליג ר' יהודה כ"א בהדביק ולבסוף הרתיח וחזר ואפאו ומשום תנור אחד ולא שנים. ובע"כ