בית מאיר ש"ס כה

נמי הש"ך סי' קי"ו א"כ מה ראי' לתרומה ביד כהן שהוא דבר שאין לו מתירין לטבל שהוא דבר שיש לו מתירין. אך צ"ע שם בנדרים בהסוגי'. כי לפ"ר דין זה דגדולי גדולין אסורים באכילת עראי עד שיעשר על הכל זה ודאי לא מטעם דשיל"מ אתינן עלי'. שהרי יש לו היזק המעשר מן הגדולי גדולים. לכן כמדומה לי שבתר העיון בהסוגי' תו לא יקשה מידי:

תוס' ד"ה למה לי עיבור צורה. וי"ל וכו'. תירוצם קצת דחוק בלשון הגמ' משמע דעל פסולי חטאת העוף קמיהדר מה הי' פסולו מעיקרא. ולענ"ד נראה לומר ע"פ דבריהם לא נמלט מהיסח הדעת דהכי אזלא קושית הגמ'. דלענ"ד בלא זה יש להקשות לר"ל דס"ל פסול הגוף הוי. מדוע קתני גבי דם ובעלים תעובר צורתן. דהיינו לינה. יסיחו דעתן מהן אף שעה א' ותהא דינו בשריפה מיד. וצריכנא לומר דדוקא בנטמא כבר אז רשאי להסיח דעתו ממנו. כיון שלענ"ד ההוא שמירה מהיסח הדעת אינה אלא דרבנן ובטמא לא גזרו. וזה דלא כפ"י. אלא כמשמעות רש"י ותוס'. אבל בדם ובעלים שהבשר עצמו טהור אסור להסיח דעתו ממנו. וא"כ שפיר מקשה הגמ' ההוא פסול הא ע"כ לא איירי בדם ובעלים. דא"כ האיך רשאי להשליכו בליל שיש בו ודאי היסת הדעת. ש"מ דאיירי בנפסלו כבר ע"י היסת הדעת ושפיר מקשה וק"ל:

דף לה ע"א איתיבי' המחהו וגמעו וכו' ע"ש. יש להקשות לפי האמת הא קים לן אין היקש למחצה:

ומדוע לא נימא ההיקש נמי דלא ליחייב כרת על גמוע חמץ. ולא קשיא מידי דכבר איתא מס' חולין דף ע"ב דנפש לרבות את השותה. ואין להקשות א"כ מקשה הכא ת"ל דהתורה רבתה דז"א דהכי מקשה דאטו במלת נפש שותה כתיב לרבות אלא דרש"י ז"ל פי' התם דמרבינן כל דבר המשיב הנפש מן החמץ. ובכלל זה נמי שותה. וא"כ לס"ד דאף הנילוש במי פירות חמץ גמור הוא פשיטא דאיתא נמי לרבויי בכלל נפש שמשיב נפשו בחמץ ולאפוקי מהיקשא ושפיר מקשה אלא אי קשיא הא קשיא שם בחולין דעביד הגמ' צריכותא לחמץ ותיפוק לי' דבחמץ אי לא כתיב נפש ה"א כקושיתו אין היקש למחצה. ויהא פטור על גמיעת חמץ. ויש ליישב ודו"ק:

שם ע"ב אבל לא בטבל פשיטא. מקשין העולם הא מיד איתא ת"ר יכול וכו'. ומה פשיטא וכן בפ"י הרגיש בזה ונראה ליישב ע"פ קושית תוס' סוכה דף ל' ד"ה משום תימא בפ' כ"ש וכו'. ות"ל משום מצוה הב"ע:

והעולם מתרצים דהברייתא איירי בדל"ל אלא כזית מצומצם של טבל וה"א דאתי עשה דמצה ודוחה ל"ת דטבל כדאיתא בתוס' קדושין ל"ח ד"ה אקריב עומר. וגם יש לתרץ דלא שייך מהב"ע אלא במזיד. והברייתא משמיענו דאפילו בשוגג לא יצא. וכן משמע בפי' פיסקא יוצאין בדמאי ע"ש ודו"ק. וא"כ י"ל דקושי' פשיטא מכח מצוה הב"ע. אך דקשה מנ"ל להקשות דלמא המתני' איירי נמי או בשוגג אי בדלית לי' אלא כזית טבל. אבל הנראה דלק"מ. דיש לבאר למאי דמסיק דטעמא דברייתא משום אין איסור חל על איסור ור"ש היא היינו אף דחמץ איסור כולל דמקודם פסח לא הי' אסור אלא בחתיכה זו של טבל ושאר חתיכות חמץ חולין מתוקנים הוי שרי אתא פסח נאסר אף בחתיכות אחרות. ואנן קי"ל איסור חל על איסור בכולל אך דר"ש לטעמי' דאפילו בכולל ל"ל. כדס"ל בנבילה ביה"כ דנמי כולל הוא וכדאיתא נמי יבמות פ' ד' אחים דר"ש כולל לית ליה אלא דבאיסור בבת אחת פליגי רבי ור"ח אליבי' ע"ש ודוק [וסוגיא זו דיבמות הי' בהעלם מלח"מ פ"י מחמץ ומצה. וגם שגג בזה דחמץ בטבל לא מקרי כולל ע"ש. כי באמת לק"מ על הרמב"ם דמ"ש דאין יוצאין בטבל לאו משום טעמא דההוא ברייתא אלא משום מהב"ע. וכדמוכח מסקנת הגמ' דאיירי סתמא דמתני' אפילו בטבל דרבנן. דודאי לא שייך א"א חל על איסור ושפיר פסק אפילו למאי דפסקינן איסור חל על איסור בכולל וחמץ שפיר הוא כולל לגבי טבל ודוק כי הדברים ברורים שכל דברי הלח"מ בענין זה שלא בעיון]:

ואיתא ביבמות הנ"ל דר"מ אית לי' איסור חל על איסור בכולל. וכותי' פסק הרמב"ם וא"כ שפיר הוכיח הגמ' דסתמא דמתני' ר"מ כידוע. ע"כ לא איירי באופן דאיירי הברייתא דא"כ קשה להאמת מ"ט דאין יוצאין בה הא ר"מ איסור כולל אית לי'. וחמץ הא הוא כולל. אע"כ דאיירי במזיד ובדאית לי' נמי היתר וטעמא הוא משום מצוה הב"ע וזה פשיטא. ואף דבפ"י ברכות כתב שלא נראה לומר דמשום מצוה הב"ע מקשה פשיטא אלא שהוא מדיוקא דרישא. לענ"ד לא נראה הכי דהא הדברים מוכרחים מקושיא דמחי הא לא חזי לי' ע"פ פי' הא"נ דרש"י. דאנו לפי' הא' שהקושי' משום דלא הוי איסור בל תאכל חמץ לבד. זה ליתא למסקנת הגמ' מידי בלבד כתיב. ואין איסור חל על איסור פשיטא דלא שייך בדמאי דמדרבנן ופי' א' צ"ע. והדברים מורים דפשיטא להגמ' האיסור מצוה בעבירה. הגם דיש לדחוק דמכח דתנן אבל לא בטבל קמקשה דמוכח טעמא דמצוה בעבירה מ"מ מדלא מקשה מ"ש טבל ומ"ש דמאי ומקשה סתמא הא לא חזו לי' ש"מ דפשיטא להגמ' טעם דמצוה בעבירה וק"ל. ודע שהדברים הכי יותר מסודרים. דמה דמקשו תוס' בסוכה לשטתיי' אזלי דשם דף נ"ו ביארו דמה דצריך טעם למצה של טבל היינו כשאכל כמה זיתים. דאלו בכזית מצומצם בלאו הכי אינו יוצא מטעם שותפין דומיא דאינו יוצא באתרוג של טבל ושפיר מקשו דהוי מצוה הב"ע ולא שייך דחיית עשה דהא הי' בידו להפריש ומקשו בממ"נ וק"ל. משא"כ לשיטת הרמב"ן שם בחידושי רשב"א שאתרוג של טבל באמת כשר ופי' הפלוגתא דדמאי חוזר על התרומה מעשר טמא וע"ש. תו ודאי תירץ העולם שפיר וק"ל:

דף ל"ו ע"ב תוס' ד"ה פרט לחלוט עיין במהרש"א. וכל דבריו לענ"ד מרישא לסיפא תמוהים. קושייתו לאו קושיא מעיקרא. דהקשה דלא תירצו דהכא איירי בהרתיח ולבסוף הדביק. וזה פשוט דהיינו הך דתירצו התוס' א"נ הכא איירי בדאפי' בתנור דמ"ש מעשה אלפס שהרתיח ולבסוף הדביק. ומ"ש אפי' בתנור. ואי נימא כונתו לייתר הקושיא מהחולץ ולומר דבעשאו באילפס אפינו בהרתיח וכו' ניהו דלחם הוי לחם עוני לא הוי אבל באפוי בתנור אחר חלטה לחם עוני נמי הוי. ז"א דהרי ראינו שהתוס' גורסים בהחולץ או באילפס וא"כ מה ייתרו. ואפילו לגירסת הרי"ף דלא גרס או באלפס. מ"מ י"ל דלא נראה להו לחלק בהכי ולאוקים סתמא דברייתא פרט לחלוט דלא איירי כ"א דוקא בדהדר אפי' באילפס ע"י שהרתיח ולא בתנור. וזה נראה נמי כוונת ר"ת בתירוצו דמשנה הסברא מה שלפום רהיטא לא הי' מוכרח והי' לו לתרץ בפשוט. דההוא דלקמן דלא הוי לחם איירי בדלא הדר אפי' ובבלילתו רכה דלא הוי לחם ודהכא בבלילתו עבה ולא אפי' דלא מקרי לחם עוני אבל לחם היא. ודהחולץ בדהדר אפי' דאז מקרי לחם ואף לחם עוני בין בבלילתו עבה ובין בבלילתו רכה. ומי דחקו לומר דבבלילתו עבה אפי' הדר אפה לאו עוני מקרי. אלא ש"מ משום דמסתביר לו לאוקמי פרט לחלוט סתמא בין הדר אפי' ובין לא הדר אפי' ודו"ק. ותירץ המהרש"א מכ"ש שאין נו פי' שכתב כיון שע"י משקים נא פליגי ר"י ור"ל ה"ה במה דמודו תרווייהו דהיינו בהרתיח ולבסוף הדביק נמי דוקא שלא ע"י משקה וזה אמת לדינא אבל מ"ש דמש"ה לא פליג ר"י על ריב"ל משום דחלוט ברותחין כל צרכו הוי ע"י משקה דאפי' בהרתיח ולבסוף הדביק פטור וא"כ ע"כ ר"ל נמי לא אזיל על חלת המשרה וזה דלא כפרש"י שפי' להדיא דר"ל אכולהו. ומסתמא לפ"ז אף ר"י אכולהו קאי. וכן מוכח בפי' מהטור יו"ד סי' שכ"ט דאפילו בשלה במים תחלה לעיסתו רכה ואפאה אח"כ במחבת בלא שמן בהרתיח ולבסוף הדביק כתב דלכ"ע חייבת ולר"י אפילו בהדביק ולבסוף הרתיח. ופשיטא דלא עדיף חלוט כל צורכו ממבושל. ותו קשיא עליו קושית הפ"י דא"כ מה מקשה הגמ' על ר"י מן חכמים דאמרו על המעיסה והחליטה עשאן באילפס פטורים. עיין בדבריו ע"ב בדבריו () ציון תוס' ד"ה אמר לך