בית מאיר ש"ס כד

במזיד לוקה בלא הנאה פשיטא דלא משני מידי דהא אז אפשר לחייבי' על ההבערה טרם הבישול בלי שום הנאה ודוק. ואולם היותר מסתביר לדעתי דודאי נמי סוברים דדין מזיד שום לשוגג ומחויב מלקות בששינה אפילו בלא הנאה שוה פרוטה ובאמת קושייתם היתה דללקי משום הזיד במעילה על ההבערה אלא דמסתבר להו דבין בשוגג בין במזיד נהי דהיכי ששינה לא בעי הנאה מ"מ במה שמעל צריך להיות שוה פרוטה וזה ודאי מסתביר דהאיך אפשר דאם מעל ושינה לא יהי' שעור וגבול למעילתו וניחייב אכל שהוא. וזה לענ"ד אפשר לומר דטעמייהו דרבנן דבעי שוה פרוטה להנאת מעילה. כיון דנא אפשר לאוקי' בכזית. ודוק במ"ל הנ"ל. וה"ה בששינה נהי דבלתי הנאתו מיחשב מועל. מ"מ לא מחייב כ"א בשהדבר ששינה שוה פרוטה. וא"כ שפיר משני. והכי מדויק לשונם. ובזה מיושב נמי דמשני דלא חשוב אלא מה דאיתנהו בפחות וכו' ולא משני בפשוט דהכא בשבישל בב"ח לא הוי הנאה שוה פרוטה כיון שבישל בו דבר האסור בהנאה. ואף שכתבו תוס' ביצה דחשוב צורך קצת לענין מתוך הואיל והוא בישלו אדעתי' דלאכלו. מ"מ הנאה שוה פרוטה ודאי דלא הוי. א"ו דבאמת מש"ה לא הוי קושייתם כלל מן הבישול כיון דאז שוב לא שינה ובעי הנאה שוה פרוטה וזה לא נחשוב כ"א על ההבערה הוא דהוי קושייתם וכנ"ל דאז ששינה מחייב בלתי הנאה. וע"ז משני דמ"מ לא איתנהו בפחות משוה פרוטה וכנ"ל. ודוק היטב:

דף כח תוס' ד"ה מחמת דבר אחר מנין. לכאורה משמעות חילוקם בתירוצם. דיש חילוק בין עיסה שנילוש ביין. דזה לא הוי כ"א נוקשה. משא"כ בשכל העיסה נילוש אך במים אלא שנתחמץ ע"י דבר שהוא מי פירות. זה חמץ גמור הוא. וז"א דהא בהדיא איתא במנחות דף נ"ג דבנתחמץ בתפוחים לא הוי אלא נוקשה. וגם אין לחלק במינם דלאו כל מינם שוים כמו שהבין הפ"י דף ל"ה ע"ב. ע"ש במ"ש באמצע דבור התוס' ד"ה מי פירות. בציון וקשה לרשב"א, כי חלילה להענות על הדעת פי' זה בדברי'. והעיקר כמו שביארו התוס' דאיירי בנתחמץ בשמרי יין שמייבשין אותן בתנור תחילה דכיון דנעשה יבש וכלה ניהן לחלוחית היין שפיר לא הוי כלל מי פירות וזה ברור:

שוב ראיתי שאפשר אף הפ"י ז"ל ירד לפרש הכי דברי התוס' דמטעם שהשמרים יבשים לא הוי מי פירות ואעפ"כ הוקשה לו דא"כ אף י"ל דאיכא מיני אחרינא. אבל עם כ"ז לא ידענא כלל מה הוקשה מחומץ האדומי דהא חומץ האדומי אלולא נשרו מקודם במים פשיטא דהוי ממש עיסה שנלוש ביין ואם יש תערובת יין ומים ומשימים בהם שעורים יבשים היינו ממש עיסה שנלושה ביין ומים שמפרש ר"ת דלא הוי כ"א נוקשה ולא גמור. ולכן הוצרכו לומר ששורין אותם תחילה במים. אבל הברור שהתוס' סוברים דבמינים לחים אין לחלק והכל בכלל מי פירות. ולכן פר"ת דאפילו ביצים שנסתפקו בהו רש"י ז"ל דחשיבו מי פירות. אבל שמרים שנתייבשו דשוב הדבר גוש של השמרים פשיטא דלא הוי בכלל מי פירות והיינו מחמת דבר אחר. והכי מבואר להדיא לחלק בהגה"ה רא"ש פרק אין מעמידין דף ל"ד שרבינו אפרים התיר מכח זה עיסה שנתחמץ בשמרי יין אפילו לחים משום דע"כ החמוץ אינו גורם היין שבתוך השמרים. דהא מי פירות נינהו כ"א השמרים והם לא הוי כלל תוך האיסור. ואמת שבהרא"ש וטור לא ניכר היתר זה כלל בשמו. והיינו משום דסוברים דלא התיר כ"א ביבשים משא"כ בלחים אף גופם אסורים. אבל בזה ברור דעת התוס' דהכא מסכימים לדעתו שגוף השמרים שנתייבשו מאחר שכלה הלחות שבהם שהוא מי פירות. שוב לא הוי מי פירות עם מים שאינו אלא חמץ נוקשה כ"א חמץ גמור שהוא בכרת. ומה מאוד יש לתמוה על הח"י בסי' תמ"ב שהביא דברי הגה"ה הנ"ל. ודחה אותם בשתי ידים. ומטעם דלעולם גורם היין החימוץ. ומה שמפ' אין מחמיצין ביין בלא מים אבל עיסה שיש בו מים אדרבא הם ממהרין להחמיץ. ומכח זה משמעות לשונו שם ששופט דכל שמרים ואפילו נתייבשו אם חימצו בהן נמי מי פירות נקראו. ולא הוי כ"א נוקשה. וזה ודאי אינו כמבואר הכא בתוס'. וגם מה שדחה דברי ר"א לענ"ד נמי אינו. דהר"א הכי דן כיון שלא נרגש טעם היין בעיסה אין לאסור העיסה. ואי משום דבר המעמיד. ע"ז דן דהא עיקר המעמיד ומחמיץ אינו אלא מכח השמרים עצמם דהיתר הם לדעתו דאי מכח היין שבהם. הא קיי"ל דמי פירות אין מחמיץ דניהו דעם מים ממהרים להחמיץ היינו נוקשה דהוא חמץ גרוע. וכיון דחזינן דהעיסה זו שמחמצים בשמרים לחים והוא טוב ע"כ עיקר חמוצו בא מכח גוש השמרים והיין או הקיוהה שבהן בטל במיעוטו עד שמכח זה לא הוי העיסה נוקשה. ונמצא דעיקר המעמיד מגוף השמרים דהתירא לדעתו אתיא ושרי. ודוק כי לענ"ד צ"ע על הח"י שלא הרגיש בדברי תוס' דהכא:

דף לא ע"א ברש"י ד"ה דינא הוא. דקרקע של יתומים הוא דאמרינן וכו'. משום דמחיים חל שעבודו עליהם אבל על מעות שלא הי' בעין לא חייל שעבודו מחיים עליהן וכשהן בעין אין כאן לוה. וצ"ע לשון זה דמשמע הא מטלטלין שהניח בעין שפיר משתעבדו. וזה ליתא דכל מטלטלי דיתמי לא משתעבדי. ואין בידי ליישב אלא ע"צ הדוחק דאזיל בשיטת הרשב"א שבש"ך ח"מ סי' ס"ו ס"ק ק"ה דשטרות אפילו ע"י שעבוד אג"ק נמי לא משתעבדי ור"ל זה ההבדל דאלו מטלטלין בעינם עכ"פ נשתעבדו באגב משא"כ שט"ח מפני שהמעות אינו בעינו. ועדיין צ"ע:

דף לג ע"א תוס' ד"ה תתן לו. באמצע הדבור. ולכך משמע לי' וכו' דאיסור הנאה מתתן נפקא. יש להקשות הא התוס' סוכה ל"ה ע"א כתבו ד"ה לפי שאין בו היתר אכילה. דבכ"מ דאפשר למדרש לכל דרכי הנאתן דרשינן וא"כ ה"ה לו דרשינן כן ומה צריך להם לומר ולכך משמע לי' ויש ליישב דהכא באמת בלא דבריהם ניחא. אלא שבמס' שבת כ"א ע"ב שם מוכרחים לבא לדברי' דהכא מכח קושייתם שם ד"ה תתן וק"ל:

שם בגמרא ר"ה ברי' דר"י אמר ראשית ששירי' ניכרים יש להקשות תינח במפריש חמץ מיני' ובי'. משא"כ במפריש מן החמץ על המצה הרי שירי' ניכרים וליהוי תרומה. דהא לר"י הגלילי דין חמץ ותרומה טמאה שוין. ותו יש להקשות איפכא כשמפריש מצה על חמץ נמי לא ליהוי תרומה יען אין שירי' ניכרין. ויש ליישב דודאי לא דרשינן מראשית דבעינן ששירי' ניכרין אלא כדמשמע מלשון רש"י ז"ל דמראשית ילפינן דתרומה דאיירי בה התורה לאו היינו חמץ משום דסתם מפריש מיני' ובי' לא הוי שירי' ניכרין וממילא כ"ש במפריש חמץ על מצה אף דהוי שירי' ניכרים לא הוי תרומה משא"כ מצה על חמץ אף דלא הוי שירי' ניכרים מ"מ הוי תרומה דהא מסתביר הכי דהוי תורם מן היפה על הרעה. ודוק:

שם ע"ב בגמ' דאי לא תימא הכי הא דתני' תרומה וכו' יש להקשות ומה קושי' דילמא איירי בתרומה תותין שנטמאו אחר שנתרמו שאז מודה ר"י שמשום מעלה אמרינן מבלע בליעי כדאוקי ר' יוסף דף ל"ד ע"ב. וצריכנא לומר דההוא שקלא וטריא רב חסדא לא סבר כמו שרבא נמי דמשני משום תקלה לשיטתי' אזיל דאמר לקמן דקדושת פה נמי עבדו מעלה בקדשים. וא"כ ר' יוחנן לא איירי כ"א בקדשים ולא בתרומה וכדר' ירמי' ע"כ נמי לא ס"ל דיליף מעלה לתרומה מקדשים ושפיר הקשו. וק"ל:

דף לד ע"א וכ"ת גדולי גידולין וכו'. הא נמי תנינא הטבל גדוליו מותרין וכו'. לפום רהיטא יש לתמו' הא מבואר בהרמב"ם פ"ה מהל' נדרים הלכה ט"ו בלשון זה ולמה לא יבטל () אסור בגדוליו שרבו עליו שהרי הן דבר שיש לו מתירין. וכן הוא בסוגי' דנדרים דף כ"ט הביאו