בית מאיר ש"ס כג

מ"א ובהה"מ שם. ובהרמב"ם פ"ה מהל' יסודי תורה ובמ"ל שם. והיוצא מבין שניהם דלהרמב"ם אין לוקין על שום הנאה במידי דקיים וראוי לאכילה. משום דלא נהנה בעיקר הנאתו דהיינו אכילה. וזה משום דרחמנא אפקי' לאיסורו בלשון אכילה כמבואר בסוגי'. ולא כו פרש"י ותוס'. כמבואר במ"ל הנ"ל עיין שם. ולענ"ד יש לתמוה על הרמב"ם מסוגי' קדושין נ"ו ע"ב. דמקשה הגמ' דלמא לא יאכל הנאמר בשור הנסקל איירי דוקא לאחר שנסקל. ואיצטרך לאסור בהנאה. ומשני דא"כ ליכתוב לא יהנה. ובשלמא לשיטת רש"י ותוס' ל"ק. דדלמא מש"ה אפקי' לאיסור דהנאה בלשון אכילה כדי להורות דאין לוקין בהניח חלב על שור הנסקל על גבי מכתו וכדר' אבוהו דהכא. דזה אינו דאפילו הוי כתב לא יהנה לא הי' במשמע מלקות כ"א דרך הנאתו דהיינו הדלקה או משיחת עורות משא"כ שלא כדרך הנאתו דהיינו בהניח על גבי מכתו משא"כ לשיטת הרמב"ם ודאי קשיא. דהא לדידי' אין חילוק ועל כל הנאות אין לוקין מדאפקי' בלשון אכילה. א"כ פשיטא דאלו נאמר לא יהנה. דהיינו לוקין על הנאת כדרכה והדרי קושי' הגמ' לדוכת'. וע"כ לומר [והמ"ל שם נסתפק בזה ומזה מוכח באין ספק]. דלישנא קמא דר' אבוהו דהכא פליג על לישנא דא"ד. והרמב"ם פוסק כלישנא בתרא. והלישנא בתרא דהכא סובר התירוץ א"נ שבמס' קדושין. ותי' א' דשם אזיל כלישנא קמא דהכא. אך דא"כ ק"ק דמהראוי שיפסיק כלישנא קמא כיון דסתמא דגמ' דבקדושין אזלה אליבי' וק"ל. ובמה שתרצתי דברי הרמב"ם. יש ליישב מה דקשי' בסוגיא זו בקדושין וב"ק במה שנאמר שם דנקי אתי להנאת עורו. דס"ד את בשרו כתוב בשרו אין עורו לא. ומקשו תוס' בפסחים דלא ליכתוב בשרו ולא ליבעי עורו. ומשני דבשרו איצטרך להורות דאיירי לאחר שנגמר דינא דאע"ג דעבדי' כעין בשר וקשה הא בלא זה כבר הוכיח הגמ' בתי' ראשון דלא יאכל ע"כ להיכי שנגמר דינו אתיא. דאל"ה ליכתוב לא יהנה. משא"כ לשיטת הרמב"ם הנ"ל שפיר. דההוא תירוצא קמא לא נאמר כ"א ללישנא קמא דפסחים. משא"כ ללישנא בתרא דהלכתא כותי' לאו כלום הוא ואיצטרכינן לתירוץ א"נ. שפיר אצטרך בשרו ואיצטריך נקי להנאת עירו וק"ל:

דף כה תוס' ד"ה מה לכלאי הכרם. תימא לרשב"א וכו' ואני תמה על תמיהתם. דהא האי דקא מותיב מסיק הגמ' דסבר דלהכי גמר מנבילה וכו'. וכבר הקשו התוס' לעיל ד"ה אמרת ק"ו. דהיכי אתי ק"ו ומפיק מג"ש וכ"ש מה מצינו דלא מצי מפיק. ותירוץ התוס' דלהתם ודאי דלא שייך הכא. דהא אפילו בשר קדשים שיצא חוץ למחיצתם נמי אין לוקין עלי' שלא כדרך אכילתם. דהא מלא תאכלו נפקא ועיין תוס' דף כ"ו ד"ה שאני היכל ודוק. כי צ"ע:

דף כו שאני היכל דלתוכו עשוי ופרש"י והוי שלא כדרך הנאתו. ובפרש"י י"ל משום דהוי שלא כדרך הנאתן ולא אפשר הוי דומיא דחולה שאין בו סכנה דשרי לכ"ע אפילו מכוין. אך קושי' תוס' לפי זה ד"ה שאני מרא דאסור לישב תחת אשירה לא אזלה. דמה"ת לישתרי התם. ומשמע מדברי' דס"ל שלא כדרך הנאתן אפילו איסורא דרבנן לא הוי וכן משמע מדברי' בקדושין וכבר עמד עליהם המ"ל בפ"ה מהלכות יסודי תורה ע"ש. וחוץ מדבריו קשיא לי דהאיך אפשר לומר כן. א"כ היכי קתני במתני' ולא יסיק בו תנור. אטו חמץ עיקר הנאתו להסקה עומד. הא מסתמא עיקרו לאכילה. והאמת דאפילו לדידן דקי"ל שעכ"פ מדרבנן אסיר כמבואר בהרא"ש. מדאמר אין לוקין ש"מ הא איסורא איכא. עכ"פ קשה על קושית הגמ' מה מקשה פשיטא. הא עד כאן לא שמעינן ממתני' דשלא כדרך הנאתן יהא אסור ובשלמא לשיטת הרמב"ם שהבאתי לעיל דס"ל דכל מידי דמיכל כל הנאות חוץ מאכילה שוים ואין לוקין עליהם ואפילו על מכירה. א"כ י"ל דשפיר מקשה הגמ' ולא יסיק פשיטא דכיון דתנא ואסור בהנאתו שוב כל הנאות שוים דרך הנאה ולא דרך הנאה. משא"כ לשיטת רש"י ותוס' הנ"ל. וכמו כן להדרך השני שרוצה ללמוד בהרמב"ם דאף איהו מחלק בין הנאה דדרכה בכך הוי א"ד כמו חצי שעיר ושלא כדרך הנאתו לא הוי כ"א איסורי דרבנן. ודאי קשיא מה מקשה הגמ' פשיטא. וצ"ע כי לענ"ד חמץ אפילו במי שאינו רוצה לאוכלו אין הנאתו עומדת להסקה כ"א עיקר הנאתו במכירה לאחר לאוכלו או להאכיל לבהמה. ובע"כ צ"ל ולדחוק דבימי' או בהשתנות המדינות הי' הנאת חמץ מוכן להסקה ודרכו בכך ודוק. [אבל עיין בתוס' דף ע"ח ע"ב ד"ה ר"ש מבואר בדבריהם דהסקה חשוב שלא כדרך הנאתו:

דף כו ע"ב אי קשיא והא מעל המסיק. יש להקשות הא מעילה לא הוי כ"א בנהנה שוה פרוטה. והרי עצים אין הנאתן וביעורן שוה כמבואר בתוס'. ובלא זה כשמסיקם ואינו אופה בהן. הרי עדיין לא נהנה והוא פוגם ולא נהנה שאינו חייב קרבן מעילה ובמה יצאו לחולין. אבל עייין מס' ב"ק דף כ' ברש"י ד"ה והוא מבואר מדבריו ומדברי התוס' דלשם דהיכי שמשנה שאינו חוזר לכ"ע מעל אע"פ שלא נהנה ופשיטא דהבערה היה שינוי גמור ושפיר מקשה. וכן מוכח התם מדברי התוס' ד"ה נתנה. דבהוציאו מרשות חבירו בכונה ר"ל כונת גזילה אבל כונת הוקדש לא נמי מעל אע"פ שלא נהנה. והכי איתא בתוס' פ' ג"ה דף צ"א ד"ה במאן. והכי מבוארים דבריהם במס' חגיגה דף י'. וכן כתב המ"ל באריכות דבריו בשמם. ומה שהניח המ"ל שם דברי התוס' דחגיגה בצ"ע. לענ"ד היינו משום דלשונם שם משמע דאפילו בכונת הוקדש דהיינו מזיד דמעל. וזה ודאי אינו אליבא דר' יהודא. כמבואר הכא בדברי' שכתבו שהי' יכול לתרץ במזיד. ש"מ דבמזיד אפילו בשינה לא שייך מעילה וה"ה בהוצאה מרשות לרשות לדיניהם שוים ודוק. ולפי הנ"ל קשה לי מאוד דברי התוס' דבמס' מכות דף כ"א ד"ה אלא שתירצו דלא חשוב כ"א לאו דשייך בפחות משוה פרוטה. וקשה ממ"נ אי ס"ל דבמזיד אפילו בששינה בו שאינו חוזר נמי לא מחייב מלקות כ"א בנהנה שוה פרוטה. אף דלפום רהיטא הדבר קשה לאומרו שיהא דין מזיד לענין מלקות מדין שוגג לענין קרבן. אעפ"כ אפשר דהא בלא זה בעניותינו אין אנו יודעים טעם נכון לדין מעילה דוקא בשוה פרוטה כמבואר בדברי התוס' מס' זו דף ל"ג ד"ה אף. וגם המ"ל ריש ה' מעילה חקר בזה לשיטת הרמב"ם ע"ש. אך לו יהי' כן קשה בפשיטות הוי להו לשנויי כקושייתי הנ"ל. דהאיך אפשר ללקותו משום הזיד במעילה. הא בשעת ביעורו לא נהנה וכנ"ל. ואם נפרך לומר דס"ל דבשינה אף במזיד חייב בלא שוה פרוטה וכדין שוגג. א"כ לא משני מידי. דהא באופן זה שמעל בשינה אפילו בלא נהנה כלל איתא. ובתירוצם משמע דמש"ה לא תני מלקות זם משום דלא הוי כ"א בנהנה שוה פרוטה. והי' צריך להתנות אם נהנה שוה פרוטה ולכן לא חשיב לי' ודוק כי צ"ע לפום רהיטא. וגם ברמב"ם ה"מ צ"ע. כי בפ"ו ה"ח כשהעתיק הדין של נטל קורה. נראה שאינו מפרש כפרש"י שהחילוק הוא בין קבעה בבנין דהוי שנוי ולא בעי נהנה ובין הניחו ע"פ ארובה דלא הוי שינוי אלא בין שהקביעות בבנין הוא הנאה הנכרת ומיד בשעת הקביעות חשיב נהנה משא"כ הניח ע"פ ארובה לא מחשב הנאה עד שידור תחתיו. וא"כ הדרה קושיתי הנ"ל לדוכתה. דמה מקשה דמעל המסיק הא לא נהנה. ואפשר לומר דסובר נמי הדין דבשנוי גמור שאינו חוזר לא בעי נהנה. אלא דמשום קושית התוס' דקביעות בבנין הוי שנוי החוזר הוצרך לבא לפירושו. ובמה שהקשיתי לעיל בדברי התוס' מכות ראיתי שאין כ"כ קושי' אלא שמוכרחים אנו לומר דס"ל דבמזיד אין חילוק ואפילו בשינה צריך הנאת שוה פרוטה. וקושייתם אזלו כיון דבמזיד אינו יוצאה לחולין א"כ כשמבשל אח"כ בעצי הקדש ליחייב משום הזיד במעילה בשעת בישול שאז הוא נהנה מן ההקדש במזיד ולוקה אם נהנה שוה פרוטה ושפיר משני. אבל ודאי אם סוברים דבששינה