בית מאיר ש"ס כב

נחזור לענינינו עכ"פ מדברי תוס' ורמב"ם נלמד דלר' יוחנן דם קדשים אינו מקבל טומאה ד"ת. וא"כ ע"כ התם שהקשה הגמ' מן הברייתא לא על רב לחוד סובבת כ"א על ר"י נמי. וכן מבואר בכ"מ פ' הנ"ל שהביא קושי' אלו על דינא דר' יוחנן וא"כ מה הוי מצי הגמ' לתרוצו דאתי כמ"ד טומאת עצמן יש להן. הא מ"מ הוי קשה לר' יוחנן מדם. דכיון דאמר אינו מכשיר נמי אינו מקבל טומאה. וק"ל:

דף יט ע"א תוס' ד"ה שאין טומאת וכו'. תימא לר"י. הברור שתמי' אינה כ"א לתירוץ ר"י בר אבין שלא נגעו הידים כ"א במחט ראשון. משא"כ לתי' רב יהודא א"ר דאיירי במחט טמא מת אלא שהי' ספק אם נגעו הידים פשיטא דשפיר מוכח שאין טומאת הידים במקדש. דאל"כ ניהו דהכהן טהור מטומאת גופו ומטעם ספק טימאה בר"ה. מ"מ הא הידים מדמסופק אם נגעו בהמחט פשיטא שאינם בחזקת משומר ולא גרעו מסתם ידים. דהא ע"כ היסח הדעת הי' בהם וזה ג"כ ברור שמה שמסקו תוס' וכתבו ואי משום דאמר בפ' בתרא דחגיגה כל הפוסל וכו' דברים אלו לא שייכים כ"א נמי לתירוץ ר"י בר אבין. דהידים נגעו במחט ראשון משא"כ לתירוץ ר"י א"ר פשיטא שאין ענין לזה. דהא הגזירה דחגיגה לא נאמרה כ"א על ודאי נגע ולא על הספק. וא"כ יש להקשות מה מקשו תוס' על תירוצם א"כ מה פריך תרווייהו בו ביום גזרו. ומה קושי' דלמא ההוא שקלא וטריא אזיל לתירוץ ר"י אמר רב דלדידי' ע"כ על טומאת סתם ידים קאי ולא על ידים דחגיגה וכנ"ל. ושפיר מקשה הגמ' אליבי' תרווייהו אבל לתירוץ ר"י בר אבין אה"נ דקאי ר"ע על ידים דחגיגה. ובאמת ל"ק אליבי' ויש ליישב דהתוס' לשיטתיי' דעמוד ב' ד"ה אין כלי מטמא כלי כתבו ולית לי' וכו' א"כ מוכח מלישנא דרבא דבא לתירץ (לתי') ר"י בר אבין. ואהא שפיר הקשו והוכרחו לבא לתירוצם וק"ל:

דף כ ע"ב בסופו אמרו לו אין הכרעה שלישית מכרעת. עיין פרש"י ותוס'. ולפ"ר בלי שום עיון בספר. קשיא לי על התוס' דהא פרש"י מוכרח בדף ל"ג ע"ב דכולהו אמוראי סברי דחיישינן לתקלה. ואלו לפי' תוס' וכי כב"ש סברו ודלא כב"ה:

דף כא ע"ב לא צריכא לשעות דרבנן. דאמר רב גידל. הא דהוצרך הגמ' לאשמעינן דאיירי בשעות דרבנן וגם לאתויי ראי' מרב גידל. דהא לפום רהיטא עכ"פ נשמע זה מדיוקא דרישא דאפילו בשעות דרבנן נמי אסור בהנאה. וממילא מוכח דעבר זמנו קאי על זמן אכילתו ולמה לי דרב גידל. ונראה לענ"ד דהכי פירושו. דאשמעונין הגמ' דלא תימא מדכפל ותנא עבר זמנו וזה כבר נשמע מדיוקא דרישא ותרצה לומר משום זה דעבר זמנו על שטות דאורייתא קאי ומשמעיני דחילוק יש בין שעות דאורייתא לדרבנן. דאי בדרבנן נהי דאסור בהנאה מדרבנן היינו לחומרא אבל לא לקולא וחוששין לקדושין. משא"כ עבר זמנו דהיינו שעות דאורייתא אסור בהנאה ד"ת ואין חוששין לקדושין ולכך קאמרי' הגמ' ל"צ דאף מה דקתני עבר זמנו אסור בהנאה בשעות דרבנן איירי והכפל באמת בא להורות דאלו מדיוקא דרישא ה"א אך לחומרא ולא לקולא לענין דאין חוששין. ואשמעינן דאסור בהנאה גמור ואפילו לקולא. והראי' דאמר רב גידל ומיותר בדברי' אלה דלא צריכן לומר דדרך התנא בכמה מקומות לכפול את דבריו בחנם כמו שכתבו תוס' ז"ל. וק"ל:

תוס' ד"ה בהדי דקשריף. לענ"ד מה שפירשו התוס' דבור זה אינו כ"א ליישב שטת ר"ת דמה דאמר ר"י אין ביעור חמץ אלא שריפה היינו דוקא אחר ו' והקשה להם כיון דאז אסור בהנאה ד"ת האיך ס"ד דבשעת ביעורו יהא מותר בהנאה ולכך פירשו משום דבגחלתן [ועיין דף כ"ב ע"ב ד"ה מנין שלא. ועיין ספר פ"י שם וצ"ע גם הקושי' וא"ת דלשם נמי צ"ע מדחזינן גבי חמץ דאסור משמע משום דילפינן מערלה וא"כ פשיטא דצריך גבי' תרומה קרא להיתר. ודוק כי איני כותב כ"א לזכרון ולפום רהיטא] דהוי אפר' ס"ד דשרי וקמ"ל המתני' דאסור מדרבנן. וכדפי' דף ה' הנ"ל והיינו דרבנן גזרו אטו שמא יהנה באבוקה כנגדו דעדיין אינו אפר. ובאמת לדברי' כל הבבא ולא יסיק קאי על שעות דאורייתא. וגם באמת לשון הגמ' בהרי דקשרף ליתהני מיני' דחוק לפי' התוס' דמשמע אדרבא תיכף בשעת הביעור יתהני. משא"כ לפרש"י דמצות שריפה אינה כ"א בשעות דרבנן הפי' גמרא בפשיט כיון דאז האיסור הנאה דרבנן ומשום טעות אטו שעות דאורייתא. ה"א דדוקא על שאר הנאות גזרו. אבל על הנאה דבשעת ביעור לא גזרו. וקמ"ל דאף עלי' גזרו וק"ל. והפ"י כתב פה דברים. ובמחילת כבודו לא ידענא מה בעי בהו. ואין להקשות לפירושי הנ"ל דהכפל במתני' בא להורות דעבר זמנו אין חוששין לקדושין. א"כ האיך ס"ד דבשעת ביעורו יהנה א"כ אמאי אינה מקודשת. י"ל דאיירי באינו שוה פרוטה ע"י הנאה זו ועיין תוס' דף כ"ט ד"ה אין פודין. ותו דלס"ד זה ה"א באמת מה דקתני עבר זמנו קאי על שעות דאורייתא וכנ"ל. ודוק:

שם כדרך שפרט בנבילה. והיינו מדאצטרך. יש לתת לב, לעיין דהא בע"ז דף ס"ז ():

דף כג ע"ב ותנן מערבין לנזיר ביין. עיין רש"י ותוס'. ומהרש"א כתב דדברי רש"י לא נאמרין כי אם לסומכוס. והמעיין בעירובין דף ל' ע"ב יראה דלא מוכח הכי כ"א לשון הגמ' משמע דסומכוס הוא דסבר כרבנן הא ת"ק כרבי ס"ל. וי"ל הטעם מכח מגו כפירש"י. ואולם בתוס' שם בתוס' בד"ה ולפרוש מוכח מתני' דאבל לא בטבל. דטעם זה דמגו אינו מספיק. כ"א עכ"פ בהצטרף דחזי לאחרינא. אבל יותר מזה מוכח בעירובין דף כ"ח ע"א דאף ת"ק כרבנן ס"ל ואך הטעם משום דחזי לאחרינא ע"ש ודוק. וצ"ע על רש"י ז"ל:

ע"ב תוס' ד"ה מאי בינייהו וכו'. א"כ כרת נמי ליחייב. לדברי בעל המאור ריש א"ע שכתב דהפסוק כי כל אוכל חמץ נכתב כולו אך למעט עירובו ונוקשה מכרת. מתורץ קושי' זו ואף קושייתם דף מ"ג ד"ה ההוא כל ע"ש וק"ל:

שם ר"ע אומר שיכול כו' עיין ספר פ"י. ודרך הראשון שכתב. לענ"ד כולו טעות מעיקרא. דאטו הכא מצריך קרא יותר לבהמות קדשים מבהמות חולין. הא פשיטא דלא איירי קרא כ"א בסתם חלב נבילה וטריפה חולין. ולא הוצרך קרא כ"א לטהר לצורך מלאכת קדשים. וגם דבריו הראשונים בלא זה טעות דמוכח. דכתב אין אוכל מטמא אוכל על נבילה שהוא אב. וזה אינו נאמר כ"א על אוכל ראשון והכי מוכח מקרא דשרץ שהוא נמי אוכל ואעפ"כ מטמא אוכל אשר יפול עליו. וכן מבואר בהרמב"ם להמעיין היטב. ואולם מ"ש לבסוף דיותר מסתביר לי' שטהור לאו דוקא ע"ש. לפום רהיטא כתבתי בצדו. שזה ודאי נכון. וכעת ראיתי שגם זה אינו. דא"כ ודאי קשי' לר"ע לכל למה לי. דהא אי הוי כתיב יעשה למלאכה. נמי ידעינן דלטהרה אתמא קרא דאלו להיתר הנאה ל"צ לדידי'. ולחולין לטהרה הא לא נ"מ. כדכתב הפ"י. אבל האמת הברור דאף דרש"י ז"ל פירש לר"ע צריך קרא להוציאו מכלל טומאת בשר. דמשמע הא אי לאו קרא הייתי אומר דהוא בכלל בשר. מ"מ אי הי' כתיב למלאכה הייתי אומר בע"כ מדלא צריך כ"א לטומאה ולטהרה דלהנאה ל"צ. הייתי אומר דיינו שגזרה תורה טהרה עליו לעניני חולין דקילי לכמה ענינים. וגם אפשר מדכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא. הייתי אומר דבכל מסתמא על חלב נבילה נמי נאמר. לכך כתיב לכל לרבות דאפילו למלאכת קדשים טהור. וזה ברור. (וכן מוכח מפי' מהרש"ל בדברי תוס' ע"ב ד"ה וזה ע"ש):

דף כד ע"ב אמר ר"א אר"י כל איסורן שבתורה וכו'. א"ד אמר ר"א וכו'. עיין בהרמב"ם פ"ח מהל'