בית מאיר ש"ס כא

ע"ב תוס' ד"ה משש שעות ולמעלה. ופר"ת כו' ע"ש. יש להקשות האיך מתי' ר"ת הוכחת רש"י דף כ"א ע"ב שהוכיח דאי מסוף שש מה אתא ר"ג לאשמועינן. ופי' הח"י סי' תמ"ג אף לשיטת התוס' בקדושין דלרש"י נמי החיטי קורדנייתא הוי חמץ נוקשה. מ"מ מדקאמר אפילו מוכח דאפי' בחמץ גמור משמיענו חידוש. וזה ע"כ בתחלת ו'. ועל קושי' זו לא משני ר"ת מידי. ונראה ליישב דלשעת ר"ת הוכחת רש"י ז"ל מעקרא לא מוכח. דאיתא בב"ח א"ע סי' כ"ח דר"ג ע"כ סובר כרבנן דהשבתתו בכל דבר והוי נקברים ועפרו אסור. אבל אנו צריכים לחוש לדר"י דאית לי' בשריפה ואפרן מותר ואיכא למיחש דלמא העפר שוה פרוטה במדי ואיכא חשש קדושין וא"כ הלא אזלי הוכחת רש"י דטובא אשמעינן דלא כר"י. אבל רש"י ז"ל לשיטתו אזיל. דאיתא דף י"ב דאף ר"י מודה דבשעת ביעורו השבתתו בכל דבר ולא אמר ר"י דוקא בשריפה כ"א שלא בשעת ביעורו. ופרש"י שם דשלא בשעת ביעורו היינו ה' ושש. ובשעת ביעורו היינו מסוף שש. וא"כ מסוף שש ולמעלה אף לר"י השבתתו בכל דבר ואפרן אסור וא"כ אי ר"ג מסוף שש איירי פשיטא דלא משמיענו מידי. אבל הר"ת לשיטתו שם אזיל. שפי' איפכא דבשעת ביעורו היינו מתחלת ה' עד סוף שש אז מודה ר"י דהשבתתו בכל דבר הואיל ואין לאיסורו ד"ת אבל מסוף שש ולמעלה ס"ל לר"י דוקא בשריפה וא"כ לשטתו אף בחמץ גמור מסוף ו' ולמעלה טובא אשמעינין לאפוקי מדר"י. ודוק כי נכון מאוד הוא לענ"ד:

דף ח ע"א האי אור החמה היכי דמי אי נימא בחצר הא אמר רבא כו' יש להקשות ומה קושיא לשיטת רש"י ז"ל אליבא דהר"ן הנ"ל דבימי המשנה לא היתה תקנתא דרב שהבודק צריך שיבטל. א"כ דלמא הא דקאמר רבא חצר א"צ בדיקה וסמכינן על העורבים. היינו בתר תקנתא דרב שכבר הבדיקה אינו משום לתא דאורייתא. דהא ד"ת בביטול סגי. לכך בדרבנן שפיר סמכינן על העורבים. משא"כ הברייתא על המתני' קאי ונשנית קודם תקנתא דרב דהבדיקה דאורייתא ולכך לא סמכינן על העורבים. ויש ליישב דרב דאמר הבודק צריך שיבטל. אף דחידושו אף דבודק מ"מ צריך שיבטל. מ"מ פשטות לשונו אינו מורה כ"א דמי שבודק צריך שיבטל. והיינו מי שיש לו מקומות שמכניסים בו חמץ דמחויב לבדוק זה צריך נמי שיבטל מחשש שמא ימצא גלוסקא אף לאחר הבדיקה. משא"כ מי שאינו מחויב כלל לבדוק. כגון דל"ל מקום שמכניסין כ"א מקום שאין מכניסין זה א"צ נמי לבטל. וכדדייק נמי לישנא דרב יהודא דף ז' הבודק צריך שיברך. וא"כ רבא דאמר סתמא חצר א"צ בדיקה. מי לא איירי נמי דל"ל זולת החצר שמכניסין בו חמץ שום מקום אחר שמכניסין בו חמץ. וכיון דאמר דהחצר א"צ בדיקה. לא הוי בן אדם זה כלל בכלל התקנה. דהבודק צריך שיבטל. דהא אף אינו בודק. ש"מ דאפילו בלא ביטול נמי סמכינן על העורבים ושפיר מקשה וק"ל. ומיושב נמי בזה מה דמקשין העולם דף ל"א ע"ב על מימרא דר"ח וצריך שיבטל. ת"ל דבלא"ה מחויב לבטל תמיד מתקנה דרב. והח"י הוכיח מזה דין מחודש עיין בדבריו. ולהנ"ל אפילו ריח קושי' אין כאן. וגם קושי' המהרש"א דף ו' בדעתו לחזור בפרש"י ע"ש שדחק עצמו. נמי אינו מן ההכרח. כי תקנתא דרב לא היתה על כל העולם. כ"א על מי שיש לו מקום, שמכניסין ומחויב לבדוק. ומי שאין מחויב לבדוק פטור נמי מהביטול וק"ל:

דף יג ע"ב תוס' ד"ה אמר רחבה כו' קרי לי' רבי כו'. ר"ל דלהכי קרי לי' רבי יהודא ולא רב יהודא. כי היכי דלא נספיק ברב יהודא אחרינא שלא הי' רבו מובהק. והיינו דדייק כן מסקנת פי' רש"י ביצה י"א ע"ב ולאפוקי ממה שפי' רש"י עצמו פסחים נ"ב ע"ב ע"ש. וק"ל אבל לפי משמעות פי' תוס' דהכא בפשוט. דמפני שהי' רבו הוצרך לקרותו רבי. קשה א"כ הסוגי' נ"ב מאין למד דדייק וגמר. שוב ראיתי שהתוס' בביצה מיישבים בפשוט:

דף טו ע"א תוס' ד"ה דמדאורייתא. לתירוצם אחי שפיר מה דלא מקשה הגמ' אי הכי האי מדברי' מדבריו מבעי' לי' דהא מדר"ע נמי אתי ומה דקאמר הגמ' מדברי ר"ח היינו מדברי ר"ח נמי וק"ל:

בסוף דבור זה. ואומר ר"י היינו תלוי' דאורייתא. ביאור דבריהם נלענ"ד דמה דאתי לאפוקי תלוי' דדברי'. אין רצונם לומר ספק טומאה דדבריהם. דזה טהור מעליא משום ספק דרבנן לקולא. כמבואר דף י"ו בספק משקים. אלא ר"ל תלוי' דאוריית' היינו ספק אדם נגע ברה"י דספיקו טמא מן התורה מסוטה. ותלוי' דרבנן היינו מה שביארו בד"ה חביות שנולד. כגון ב' חביות ונגע בא' מהן דשתיהן תלויות. וזה ודאי אך דרבנן כיון דלא גמרינן מסוטה. מהראוי ד"ת לוקים כל חביות בחזקת טהרה. אלא מחמת שאחד ודאי טמא והם של אדם אחד או בבא לישאל בב"א מדרבנן שניהם תלויות. ע"ז הוכיחו דלאו בהכי איירי מתני' דהא לר"י שלישי דרבנן כו' והיינו משום דהוא טהור דאורייתא ואלו דכותי'. ומייתרים תוס' בפירושם זה דלא צריכי לדוחק רש"י ז"ל. [הגהה. טעיתי בזה דודאי חביות תלויות שניהם ד"ת. כמבואר בתוס' והיינו משום דאחד ודאי טמא הוי כספק דב' חתיכות דחייב אשם תלוי והוי קיבע' איסורא. אלא מה שר"ל תלוי' דרבנן. היינו ב' שבילין בבת אח'. ועיין מ"א פי"ט מהל' אבות הטומאה ה"א. ובזה ניחא קושית הגמ' דף כ' ע"ב. חביות אתרומה דאף תרומה בהכי איירי דהוי תלוי' דאורייתא. אבל מה דדחיק רש"י עצמו קשה דהיינו קושית הגמ' והגמ' תירצה וצ"ע]:

ע"ב ד"ה הכי קאמר לי'. שהוקשה לרש"י ז"ל דהאיך אמר ר"י דאפילו ר"י דמיקל היינו בתלוי'. הא ר' יהושיע בתלוי' לא התיר כ"א גרמא. ומשני בדוחק. ותנא גרמא וה"ה בידים. והיינו משום דאזיל לשיטתו שביאר על חביות שנולד ספק טומאה דהיינו תלוי' דאורייתא. משא"כ לשיטת התוס' מעיקרא לק"מ דדוקא בחביות דהוא תלוי' דרבנן לא התיר כ"א גרמא. משא"כ בתלוי' דאורייתא מתיר בידים וק"ל:

שם ברש"י ד"ה אמר ר' ירמי' בסופו. ורבינא וכו' ומה מדבריהן מדברי ר"א ור"י. עיין במהרש"א ועם פירושו עדיין קשה מי דחקו לרש"י דלא מפרש לדברי' כדס"ד דגמ' לעיל בולד הטומאה מדבריהן ע"י כלי שנטמא במשקין כדפי' לעיל ור"י דאמר אינה מדה נמי כדפרשו תוס' לשיטתו לעיל ד"ה ולד משים דאיסור מטומאה לא ילפינן. אבל הברור דלעיל אכתי לא ידעו מן מימרא דר' יוחנן דר"י מודה שפיר הי' ס"ד דר"י דאמר אינה מדה היינו דאיסור מטומאה לא ילפינן, משא"כ עתה לא מסתביר לרש"י ז"ל דיחלוק שום אמורא על מימרא דר' יוחנן. ואי לעיל בולד ולד דדברי' איירי ומדברי' מדר"י בר חנינא. קשיא אי הכי מה אינה מדה לכך הוכרח לפרש דלעיל איירי בולד ולד דאורייתא וכפי' מהרש"א ומדברי' מדברי ר"א ור"י וב"ז אעפ"כ אף ר' יוסי מודה דכ"ע סברי ילפינן איסור מטומאה וילפינן ז' מטבול יום דר"ע. וזה היפוך דברי תוס' ד"ה נימא. ורש"י ז"ל לשיטתי' אזיל וק"ל:

דף יו ע"ב תוס' ד"ה מדרבנן. הו"מ לאוקמי כו'. ר"ל דהא בל"ז איכא תנאי דפליגי בהדיא ע"א דהיינו ר"מ עם כל בני מחלוקתו גבי ספק משקין דסברתו טומאת עצמם יש להם. ולענ"ד מ"מ יש לומר דהוכרח הגמ' לשנויי הכי. דהא איתא דף י"ז ע"ב בתוס' ד"ה אבל דם לא דסברו בהדיא דמה שאינו מכשיר מכ"ש דאינו מתטמא. וכן כתב להדיא הרמב"ם פ"א מהל' פסולי מוקדשין. ע"ש בלח"מ שביאר דמש"ה ההלכתא לר"פ לא צריך כ"א למים. ונראה לענ"ד שיצא להם זה מלשון ר"י בר חנינא דף י"ו ע"א. משקין בי מטבחיא לא דיין שהן דכן אלא שאין מכשירין. מבואר דיותר עומד משקה להכשיר מלהתטמא. א"כ כ"ש מה דאימעט מהכשר דאימעט נמי מטומאה. וזה דלא כבה"ז דף ל"ד שביאר הרמב"ם לקח דינו מפ"י דטומאת אוכלים. וזה אינו ראי' גמורה להמעיין שם. ואף הראב"ד ששם השיגו פה לא השיגו