בית מאיר ש"ס כ

ר"ע. א"ו מוכח מזה כדעת הרשב"א דלב"ש דל"ל מתוך מכ"ש דהואיל לית להו. ורבה ור"ח לא פליגי, אלא אליבא דב"ה היכי דלא שייך מתוך ובבישול ג"ה נמי לא שייך מתוך כדברי השיטה. ובשיטה זו אזלו נמי תוס' בדף ה' בהתירוץ א'. והתירוץ ב' כתבו ליישב אף שיטת הריב"א. ומה שנתקשה בתירוץ זה דהא הוא שלכד"ה. לזה י"ל דר"ע דייק מקרא דתשביתו דודאי בכל ענין איירי אפילו בחמץ שנתעפש ולא נפסל מאכילת כלב אלא לאדם אינו ראוי ומ"מ מחויב בביעור מן התורה הואיל וראוי לחמע בו עיסות. וחמץ כזה אין דרך הנאתן אלא בהיסק ומ"מ אמרה תורה תשביתו. וק"ל:

תו כתב הנ"ל. באיגרת הנ"ל עוד זאת תמהני בדברי תוס' פסחים דפ"ב ע"ב אבל נטמא כו'. נילוף ק"ו מתרומה דבעי שריפה וכו'. וקשה לי אטו בתרומה קרא כתיב דבשריפה. הא מבואר בתוס' שבת דף כ"ה ע"א דהוי רק דרבנן. או מדאורייתא דדמי לקדש עכ"פ כל כמה דלא ידעינן דקדש בשריפה גם תרומה לא ידענא וצלע"ג עכ"ל. ונלענ"ד דודאי התוס' בפסחים קאי בדבריהם שבשבת שהוא דאורייתא ולשונם שם א"נ מדאורייתא מדאקרי קדש. וע"כ ר"ל מדאקרי קדש והוא בכלל ההלכתא גמירי דכל קדש שנפסל בשריפה וא"כ מקשו תוס' מדחזינן דאף תרומה שנטמאת אף שנעשה בה עובדא דחול מ"מ הוא בכלל ההלכתא ק"ו קדשים קלים שנטמאו שהם בכלל ההלכתא. ונשאר קושית הגמרא וכל בשר למה לי. ומשני תוס' שפיר דקדשים קלים מדשרי לזרים. וגם נעשה בהם עובדין דחול להכי ס"ד דאינה בכלל ההלכתא משא"כ תרומה אף דנעשה בהם עובדא דחול נגד זה אסורה לזרים. וק"ל:

ע"ב ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה עפרש"י. ועיין פ"י מה שהקשה מפרש"י לקמן ומס' ביצה. דאף ליתן לכלבו נמי מלאכה הוא בדבר שצריך ביעיר. ודחק עצמו ואפשר ליישב דהא בל"ז קשה הא לפרש"י אף לר"י אח"ז איסורו השבתתו בכל דבר. כמבואר דף י"ב ע"ב ובעל כרחינו לומר דניהו דר"י לפי האמת דתשביתו בערב פסח קאי מוקי להלימוד מנותר דוקא אשעת היתר [ועיין נמי בספר פ"י דף י"ב בתוס' ד"ה אימתי כי דבריו מבוארים יותר ומוכרח משם נמי דברי] שאז לאו קולא הוא לגבי' שאם לא מוצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל כדאקשו לי' החכמים משום דהא הברירה בידו אז לבטל. וגם עדיין אינו עובר בבל יראה. והחכמים דאקשו לי' ע"כ הכי אקשו לי' דהא התורה משתעי בגברא חסידא שמצא בנפשו שכל זמן שהוא בעולם חם עלי' ומצא בדעתו שאף אם יבטל בפיו לא יהא פיו ולבו שלם. ובזה פליגי ר"י וחכמים. ומתורץ בזה קושי' הפ"י ריש הפרק אם ביטול מהני לחמץ ידוע מדוע לר"י גרע מפרר מביטול. דודאי גרע כיון שהצריכו התורה לבערו ועדיין הוא שלו דומיא דנותר. ס"ל דאינו מקיים כ"א בשריפה. משא"כ ביטול בלב שלם תו אינו שלו ולא הוי דומיא דנותר כלל. ואקשו לי' החכמים שחומרו קולא באדם כזה שאין יוכל לבטל. משא"כ לאח"ז איסורו מודה ר"י שתשביתו בכל דבר. מטעם זה שאם לא ימצא עצים הוא עובר ברגע אחת בבל יראה וגם ביטול א"א משא"כ ר"ע שפיר דן דאי ביום הראשון בי"ט קאי דהוא ודאי לאח"ז איסורו. וכיון דע"כ יש ללמוד מנותר על כורחינו לומר דאפילו לאח"ז איסור נמי דוקא בשריפה. ושפיר קאמר ומצינו להבערה וכו'. וכמו כן נמי נאמר דהא לשיטת רש"י מה דס"ל ד"ת ביטול בעלמא סגי היינו מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו ואנן אמרינן דלאחר איסורו אין בידו לבטלו. וע"כ לשיטתו מה דכתיב ביום הראשון תשביתו. מוקמינן לי' בשעת היתר קודם שעה ששית אף דכתיב אך חלק. מ"מ המצוה ביום הראשון תשביתו משתעי קודם שיבא לכלל האיסור והיינו לבתר דקיי"ל דהפסוק משתעי בערב פסח. משא"כ אלו הי' משתעי בי"ט ולא הי' אפשר לאוקמי כלל בשעת היתר ע"כ היינו אומרים דאף לאחר איסורו מסני ביטול וכקושי' הגמ' דף ו' ע"א וא"כ שפיר פרש"י דבשלמא שריפה שפיר הוא מלאכה בפ"ע משא"כ אי השבתתו בכל דבר שאינה מלאכה מחמת עצמה. כ"א מצד חיוב הביעור זה אינו גבי חמץ הואיל ואפשר נמי בביטול שוב לא היה הביעור מלאכה ודו"ק:

דף ו' ע"ב תוס' ד"ה ממאי דבריש ירחא קאי ע"ש קושייתם ותירוצם דחוק מאוד. ונלענ"ד ליישב ואגב נמי יתיישב קצת מה שהקשיתי בסוגיא זו. על מה דס"ד דילפותא דרשב"ג מפסח מצרים ניהו דלמסקנא ל"ק כיון דס"ל לרשב"ג ב' שבתות היה לו להקדים ז' ימים בחדש אדר משום דהא פ"מ היה צריך מקחו מבעשור וכדי לבקר ממומין. וא"כ הי' לו לשנות ב' שבתות קודם יום העשור. דזה אפשר ליישב כיון דאלו הדינים הם מעט בזמן מועט י' ימים נמי די. משא"כ כל מילי דפסחא צריך ב' שבתות. משא"כ תחלה האיך ס"ד למילף משם ב' שבתות דלמא אך י' ימים סגי. ומה שהזהיר בר"ח היינו משום הציוי דמקחו מבעשור שהוצרך ללמוד להם דיני המומין. וכ"ת לא הי' לו לומר אז כ"א זה הדין של מקחו מבעשור ולא הי' לו לסיים כל מילי דפסחא אז בר"ח. ז"א דהא רשב"ג הקשה וסתר הת"ק בסברא זו איידי דאיירי במילי דפסחא סליק להו. וה"ה הכא איידי דהוצרך ללמוד בר"ח דין מקחו מבעשור ודיני המומין שהוא אך י' ימים סליק להו לכל מילי. ולעולם אין ללמוד כ"א י' ימים. וב' שבתות מנ"ל. אמנם בל"ז הקשה הפ"י לת"ק שמצריך ל' יום מה יענה לפסח מצרים ולפסח מדבר. מדוע לא היה כ"א ב' שבתות ודחק עצמו. ולשיטת הר"ן הוא מיושב דאיהו פי' לת"ק אין החיוב כלל לדרוש ל' יום. אלא שהנ"מ לשני תלמידים השואלים. דבל' יום חשוב השואל בהל' פסח שואל כענין עיין בב"י () וא"כ רשב"ג דפליג על הת"ק פליג וס"ל דאין מזה ראיה ומה שהשיב להם משה רבינו כל מילי דפסח שני לא משום שהי' שואלים כענין על ענין פסח שני בל' יום קודם. דודאי לא רק הם היו שואלים כענין מדהיה אז י"ד של פסח ראשון ואיידי דאיירי במילי דפסחא היינו של פסח ראשון מסיק להו על שאלתם על פסח שני והיו משום זה שואלים כענין. ואיהו שלמד ב' שבתות () כת"ק לענין שואל כענין. דהא במצרים ובמדבר לא ע"י שאילה הוזקק להם. וא"כ י"ל דס"ל לרשב"ג דודאי בזה לא שייך לומר איידי דהוצרך ללמוד להם דין מקחו מבעשור ומומין סליק להו יותר. דזה לא הקשה כי אם שמכח זה חשובים שואל כענין. אבל איהו שרוצה ללמוד שואלין ודורשין דוקא שפיר יש ללמוד מדמסיים בר"ח כל דיני פסח ש"מ ב' שבתות. וא"כ י"ל דודאי הת"ק מודה לדרשב"ג שהחיוב של שואלין בב' שבתות סגי כדאשכחן בפ"מ ופ"מ. אך דפליגי בשואל כענין דלת"ק צ"ל יום ורשב"ג ס"ל דתרווייהו שוים. וא"כ ממילא מתורץ קושי' התוס' דמה דפשיטא להגמ' בשבת דביום הזה היינו ר"ח היינו להמסקנא דהכא שכבר נדרש מפסח מדבר שצריך ב' שבתות. ממילא מוכח דאף פ"מ הי' בר"ח. כדי שיהי' ב' שבתות משא"כ הכא שפיר מקשה וממה. ומעתה אין להקשות תינח לרשב"ג אבל לת"ק מנ"ל התם דבריש ירחא הוי. דהא השתא אוקמינן דאף הת"ק מודה לרשב"ג. דהחיוב של שואלין אינה כ"א בב' שבתות. וזה אינה קושיא מדוע לא ביארו הפוסקים חיוב זה די"ל דזה א"צ כ"א בשביל הקרבנות. ובעונינו עתה שאין לנו קרבנות אין צריך ודי לנו במה שתקן מרע"ה לדרוש הלכות חג בחג. וכדמשמע מדברי הא"נ שבב"י הנ"ל ע"ש וק"ל () ולדברינו הנ"ל להמסקנא מוכח דהמ"ד דדריש בהקומץ מן הזה דנתקשה מרע"ה ע"כ פליג על סוגי' דשבת דיליף ג"ש מן זה זה. דאל"כ קשה הא הזה מבעי' לי' לג"ש. וכ"ת איך אפשר לילף ג"ש דהי' בר"ח מבלעדי דרשה דכזה ראה וקדש. ז"א דהא להמסקנא דהכא בלא זה מוכרח דהי' בר"ח וכנ"ל מן שואלין ודורשין ב' שבתות. אלא ש"מ דאיהו דרש מידבר ממדבר כקוש תוס'. ושפיר אייתר לי' הזה לדרשה והסוגיא דשבת עם הסוג דהכא באמת לית להו כלל דרשה דילי' ודו"ק: