בית מאיר ש"ס יט

רשות בה. לפ"ר א"י ליישב מדוע הקפיד שיהא לו רשות בו וכן בדף צ"א ע"א ד"ה לדברי חכמים כתב נמי ומגג לחצר דרבים מטלטלין. ואע"ג דגג רשותא דידה וחצר דשותפים. דמשמע משום דוקא שהוא שותף בו. ומ"ש דמחצר לחצר דמותר אף משל יחיד לדיחיד חברי'. ומשל רבים לשל רבים אחרים אף בלא שום שותפים משום דרשות אחת הן והא גג וחצר:

דף צ"ח ע"ב ומשתמש בכל הכותל עד עשרה תחתונים ופירש"י ז"ל כלומר וכו' בין מופלג ממנו הרבה. והתוס' הקשו על פרש"י ופירשו באופן אחר. וא"י למה לא הקשו נמי על פרש"י מדבריהם בדף פ"ט בד"ה במחיצות. שהרי שם מבואר בשם רש"י דזיז אף שלמעלה מעשרה מר"ה כל שאין לו מחיצות כרמלית הוא ולהכי כתבו שם באמצע הדיבור וכן זיז היוצא לר"ה רחב ד' דהוי רה"י היינו סמוך לחלון תוך עשרה דהוי כי חורי רה"י. מבואר הא רחוק מחלון י' כרמלית היא. ואיך קאמר הכא דאפילו מופלג ממנו הרבה דהוי רה"י ולפי' תוס' הכא ניחא. וצ"ע:

דף צ"ט ע"א אמר אביי היא היא ורבא אמר וכו'. יש להקשות בשלמא רבא י"ל דקאי אליבא דר"מ בדף ק"א ע"ב בתר חזרה דלא גזר בכרמלית. וה"ה הכא אליבא דכ"ע. אלא אביי הא בתר חזרה הוא דלא כמאן. ובע"כ לומר דסובר אביי דהכא מדכ"ע מודו בי'. וגם מדיוקו דוכן בגת ע"כ דהא גזירה מצוי טפי. ולכ"ע אף בכרמלית שייכה. משא"כ לקמן אף לר"מ לא גזר בכרמלית. וכבר דחקו תוס' ע"ד זה בדף צ"ח ד"ה אלא. אך לפ"ז לא אזלו דברי תוס' בשבת דף י"א ע"ב ד"ה אמר שכתבו דוקא לענין הוצאה וכו' שהרי בענין הוצאה גופא ע"כ מחלק אביי וכנ"ל:

דף ק"ב ע"א תוס' ד"ה לא אמרן. עיין מהרש"א כתב צ"ע לפ"ז יהא מותר לכתחלה לנסות בשבת הכיפן בפסחים מ"ג דלענין לאסור עשיית אהל בשבת לא אמרינן לבוד ואח"כ יהא מותר ג"כ לפרוש מחצלת עליהן דלא הוי אלא כמוסיף אהל ואמאי קאמר למחר מביא דמשמע דהכיפן אסור לנטות בשבת. ולענ"ד לק"מ דהא קי"ל אין עושין אהל ארעי לכתחלה בשבת רק להוסיף הוא דשרי. ונהי דעשיית הכיפן לבד לא חשיב אהל עראי ומותר לעשותן בשבת והיינו משום דאפילו אהל עראי אינם חשובין רק מקצת אהל ארעי בכדי שפרישת המחצלת ג"כ אינה נקרא עשיית אהל ארעי רק הוספת אהל ארעי. אבל מ"מ העשיית הכיפן עם פרישת המחצלת ודאי שביחד חשוב אהל ארעי. ואיך יהא שרי למיעבד הכל בשבת הא אין זה אלא כמבשל פחות ממאכל בן דרוסאי ושוב גמרו. משא"כ אם הכיפן מאתמול דפרישת המחצלת לבד אינה אלא הוספה וק"ל כי זה לענ"ד הברור. והת"ש סי' שט"ו מביא קושיא זו ודחק לתרצה. ולדעתי אפי' ריח קושיא אין בה:

דף ק"ג ע"א הא ר"ש והא רבנן. ובסוף פרש"י ז"ל על תירוץ מס' גזרינן וכו' נמי הא ר"ש הא רבנן. משמע דבתירוץ א' ר"ש ד"ת אוסר קשירה. ולפום רהיטא צ"ע מסוף מס' זו ע"ש ודו"ק:

מסכת פסחים ביאר הר"ן בשיטת רש"י ז"ל. דמש"ה נטלו חכמים הברירה מלבטל. משום דחיישו שמא לא יבטל בלב שלם. ויש להקשות האיך אפשר טעם זה. דא"כ מה בעי רבא דף י' ע"ב כבר בשמי קורה ותלה טעמו אם יש לחוש דלמא אתי למיכל. ת"ל אפילו ליכא למיחש הא מחויב לבערו כדי שלא יעבור בבל יראה מחשש שמא לא יבטל בלב שלם. ואפילו אי איירי בשכבר ביטל. החשש במקומו שמא לא ביטל בלב שלם וצריכנא לומר דפשיטא לי' לרבא דמטעם זה במקום טירחא יתירה. אוקמוה אדאורייתא דבביטול בעלמא סגי. אבל ז"א דאדרבא מצינן אפילו בהולך לשחוט את פסחו. אם יכול לחזור למצותו אטרחוה לחזור ולבער ולא סגי ליה בביטול. ומ"ש הכא. וצ"ע:

דף ג' ע"ב אמר מובטח אני בזה. כפי גירסת הרי"ף אמר זה על מי שדבר בלשון נקי'. ודחקו עצמם הר"ן והמהרש"א דהא מסיק הגמ' כל היכי דנפישין מילי משתעי בלשון קצרה. ולענ"ד לק"מ דהא מסיק עלה כדאמר וכו' לעולם ישנה אדם לתלמידיו. ופרש"י לפי שמתקיימת גירסה שלה יותר מן ארוכה. וה"ה בתירה עצמה דהוא נמי כמו הרב לתלמיד. משא"כ דהוי שאלת תלמיד לרב פשיטא דלא שייך לדבר בלשון קצר כדי שיתקיים אצל הרב. ולכך אמר זה מובטח אני על השואל בלשון נקי כי זה בודאי יותר נכון ודרך כבוד תלמיד לרב וק"ל וברור הוא:

דף ה' ע"א כתב לי ידידי הרב הגדול מוה' עקיבא אייגר נ"י. אבא בקצרה לעורר לכבודו. במה דנתקשיתי כעת. בתוס' פסחים ד' ה' ע"א. דכתב בד"ה וכתיב כל מלאכה וכו' א"נ כיון דמתחלת הבערה אינו יכול ליהנות ממנו. ולא ידעתי אמאי פשיטא להו כ"כ הא פשיטא דלבשל ולעשות היסק מחמץ. הוי שלא כדרך הנאתן. דשרי מדאורייתא. ובאמת כפי משמעות דברי תוס' פסחים דף כ"ו ד"ה שאני היכל וכו' דשלכ"ה אפילו מדרבנן שרי א"כ מדקתני במתני' ולא יסיק בו תנור וכיריים מוכח דהיסק הוי דרך הנאתה. אבל באמת גם זה תמוה לומר כן גם על תירוצם הא' דקרא דתשביתו מיירי בכל ענין אפילו א"צ לגחלתו. וקשה לי דא"כ יהא מוכח דר"ע לית לי' הואיל והו"ל להש"ס לומר ש"מ ארבע ולפי דברי הרשב"א בחי' שבת דף ל"ט ע"ב ד"ה הא דתנן וכו' ועוד דב"ש ל"ל מתוך וכ"ש דנ"ל הואיל. א"כ מדאמר ש"מ דל"ל לר"ע מתוך ממילא מכ"ש דל"ל הואיל. אלא דבאמת דברי הרשב"א תמוהים. דאיך תלי' סברת הואיל בדינא דמתוך. ואדרבא נסתר זה מסוגיא דפסחים דף מ"ז ע"ב איתיבי' אביי המבשל ג"ה בי"ט וכו' והרי הך ברייתא לא ס"ל מתוך. ואעפ"כ פרכינן דלימא הואיל וכמ"ש תוס' שם דמוכח דרבה ס"ל הואיל אף לב"ש דל"א מתוך. והוא באמת ראיה שאין עליה תשובה. וצריך לי עיון גדול והשבתי לו דברי הרשב"א ברורים דמאן דל"ל מתוך דחזינן שהוא היתר מרווח שמכחו אפילו מדרבנן שרי לגמרי למאן דאית לי' מתוך ומ"מ ב"ש ל"ל ומחייב עלי'. ומכ"ש דל"ל הואיל שהוא היתר אינו מרווח כותי' והראי' דאפילו לרבה לא קאמר אלא דאין לוקין אבל איסורא אית בי'. אלא ש"מ דב"ש אף הואיל לית להו. והאמת שבתוס' בשם הריב"א מבואר להיפך. אבל דבריו בל"ז דחוקים מאוד. דאם ב"ש לית להו מתוך גבי הבערה. קשה מה נ"מ הא מ"מ אינו לוקה מכח הואיל. וע"כ לומר דאי נ"מ במה דל"ל מתוך אלא שמכח זה לוקין על הבערה ובישול ושחיטה סמוך לבה"ש (כדכתבו שם בד"ה רבה) באופן דלא שייך הואיל. אבל באמצע היום תמיד לב"ש אין לוקין מכח הואיל וכ"ז דחוק. אבל באמת כבר מבואר בש"מ לביצה דלשיטת רש"י רבה ור"ח לא ס"ל כלל דבמתוך פליגי ולית להו כלל מתוך ע"ש. ולשיטת תוס' ורשב"א מסיק (מכח מה דדחק להריב"א) דאפשר דרבה אית לי' מתוך. אלא דבמבשל גיד פליגי דר"י סבר כיון דמתהני מיני' ואפילו באיסור לא לקי ומשום מתוך. ורבה ור"ח סוברים אע"ג דאמרינן מתוך היכי דצריך לי' קצת מבשל גיד חייב כיון שאין ראוי לו בהיתר. וא"כ אטו גברא אגברא קרמית ואין שום קושי' על הרשב"א. כי מחלוקת רבה ור"ח אך אליבא דב"ש והברייתא דמבשל גיד נמי () כב"ה אבל לב"ש דל"ל מתוך אף לגבי צורך קצת () מכ"ש דלית להו הואיל. ומה שהקשה על תי' א' () לומר ש"מ מדר"ע ד' () לשיטתו יותר היה לו להקשות על רבה דאית לי' הואיל איך יפלג על