בית מאיר ש"ס יז

היינו דוקא כשיש שם תבן. וא"כ מה להו הכא דיאסור הבית אם אין דרים בו והוא פנוי מכל מכח מידי דהוי אבי תבן. הא בי תבן כשהוא פנוי נמי אינו אוסר. ואולם בדבריהם בדף פ"ה צ"ע דמנ"ל זה דלר"מ בי התבן אינו אוסר אלא כשיש בתוכו תבן כמו דלר"י אינו אוסר אלא מקום פיתא. הא בהדיא פליגי ר"מ ור"י בדף פ"ו וס"ל לר"מ דירה בלא בעלים אוסר. וא"כ י"ל ה"ה בית התבן אף כי פנוי הוא לגמרי נמי ס"ל דאוסר. ואלו כן אזלי דבריהם דהכא שפיר. אך דבאמת דבריהם שבדף פ"ה מוכרחים מדקאמר שם והדר שם אוסר. ובשלמא לדבריהם שבדף פ"ה שאף לר"מ בית התבן אינו אוסר אא"כ יש בו תבן שפיר שדחקו שם נמי מה שנאמר והדר שם לאו דוקא אנא ה"ה כשיש בו תבן משא"כ למשמעותם הכא קשיא מה אירי' והדר שם אוסר הא אפילו פנוי לגמרי נמי אוסר להת"ק דהיינו ר"מ. אבל ראיתי בהרבינו יהונתן שאצל האלפסי והדר שם אוסר ומי שאוכל שם אוסר וכו' והכי הלכתא והיינו כר"י. ושוב כתב ור"י אוסר אם יש לו תפיסת וכו' ומילתא דר"י הלכתא הוא ואין חולק עליו כנראה מפרש לכולה מתני' לר"י וא"כ ודאי אין מוכרח דלר"מ בעי בית התבן דלינח בו תבן. וזה נראה נמי מחשבתם הכא. עכ"פ דבריהם סותרים. וצ"ע:

דף ע"ד ע"א תוס' ד"ה ה"נ לא גזרינן ואור"י דה"פ וכו' ה"נ כשעירבו במבוי היה אוסר כלים ששבתו במבוי לאפוקינהו לחורבה דלמא אתי לאסקינהו כלים ששבתו בתוך הבית לחורבה שהן מצוין במבוי. ובעניותי א"י להפניד מ"ש שהכניס ששבתו בהמבוי או בהחצירות מותרים להכניס בהחורבה אף דלא נשתתפו עמהם כדפרש"י ז"ל. ומ"ש כלי הבית שיהיו אסורים. ולפ"ר רציתי לומר דכמו דחצירות וגגות ומבוי רשות אחת. ה"ה רשות חורבה אחת הוא עם החצירות ומבוי ולהכי הכלים ששבתו גם מותרים. משא"כ כלי הבית. אך בהריטב"א ראיתי כאלו רוצה לפרש דבריהם באופן אחר. כי ז"ל דכיון דהכא דאפילו חורבה מותרת ומכשרת המבוי בלחי וקורה. מכלל שאף הוא בכלל השיתוף ומותרת היא להכניס ולהוציא כלים דמבוי לחורבה ולא גזרינן וכו' ודברים אלו שאף היא בכלל השיתוף א"י מהיכן יבא ואם הוא בכלל השיתוף אף כלי הבתים לישתרי ותהוי נמי בכלל עירובי חצירות. אלא יותר נלענ"ד כנ"ל. ועדיין צ"ע. ודע שהתוס' בדף פ"ה ד"ה שני בתים משיגים נמי על פרש"י דהכא ופירשו דהכא איירי בחורבה הפתוח לבית ומש"ה אוסרת וזה אינו מעלה ארוכה להעיון דלעיל. ובהרא"ש שם עיינתי וראיתי דאף דבזה מסכים לפר"י ודלא כרש"י אלא דמיירי הכא בחורבה הפתוח לביתו ואל"ה אינה אוסרה כלל. מ"מ גורס בזה גירסת רש"י ז"ל גזירה דלמא אתא להוציא מאני דחצר לחורבה. ודוק:

ואזדא ר"י לטעמיה וכו' אלמא לא גזרינן ה"נ לא גזרינן. ועיין פירוש תוס'. ור"ל דודאי אף דחורבה אינה בשיתוף המבוי מ"מ מהראוי שמותר לטלטל כלים ששבתו במבוי לחורבה דנמי רשות אחת הוא כמו כל החצירות. אלא משום דיש למגזר דלמא אתי לאפוקי מאני דבתים לחורבה לרב. ולהכי אף מה ששבתו במבוי אסור. ולהכי אין להחורבה להתיר המבוי. וקשיא לי לפשטות פרש"י היה להם להתוס' לאקשויי נמי כיון דלרב גזר א"כ היכי דחורבה פתוח למבוי מאי אירי' דאין בתים וחצירות פתוחים לתוכה אינה ניתרת בלחי וקורה. אפילו בתים וחצירות פתוחים לתוכה כל שחורבה בגוה לא תהא ניתרת מפני גזירה הנ"ל דאתי לטלטולי מן החצירות לחורבה דרך המבוי. ובשלמא לפי' התוס' י"ל דאה"נ לרב תמיד כל שחורבה בגוה אסור לטלטל כלים שבמבוי להחורבה אטו כלים שבבית אלא היכי דבתים וחצירות פתוחים לה מבלעדי החורבה עכ"פ מתיר הלחי וקורה להמבוי מפני הבתים והחצירות שמתירים אותה. משא"כ לר"י וק"ל אבל לפרש"י ודאי קשיא:

דף ע"ז ע"א תוס' ד"ה הכא במאי עסקינן. נראה דוקא וכו'. אין נראה שיחלוק רב אלא מותר וכו'. לפ"ר א"י לפרש דבריהם דמה בכך דלא נראה להו שיסבור במקום שאין בו ד' על ד' שבין רה"י לכרמלית דחכמים עשו חיזוק לדבריהם. מ"מ איך יהא מותר לרב. הא מ"מ אסור מטעם דמצא מין את מינו וניער. וע"כ לומר דסברו דעד כאן לא משני רבא דף ט' דטעמא דרב משום דמצא מין את מינו אלא תוך הפתח דלא גבוה שלשה. ומפני שהוא בשוה לארץ להכרמלית שייך לומר מצא מין את מינו ואף דרבא לא ס"ל החילוק דגבוה ג' כמו דסביר לי' לאביי היינו לענין הגזירה דדלמא אתי לאחלופי. אבל לענין מצא מין את מינו שפיר ס"ל לחלק בהכי. וא"כ שפיר, אזלי דברי תוס' דאף דהכא סובר רב דחכמים עשו חיזוק אפילו בכותל דגבוה שלשה ברשות דרבנן. אבל בין רה"י לכרמלית לא מצא את מינו לא שייך בגבוה ג'. אך צ"ע בפוסקים:

בתוס' ד"ה כותל שבין ב' חצירות. וא"ת וכו' הא אין מטלטלין בעליונה אלא בד'. ע"כ טעמייהו דאליבא דר"ח כיון דאין מצטרפין א"כ לא חשיבא הכותל גבוה י' וכיון דרחב ד' הוי כרמלית ואסור לטלטל על גבה אלא בד' אמות וא"כ א"י מה משני דמ"מ נ"מ דתוך ד' מיהא שרי לטלטל מן הכותל לעליונה. איך אפשר לטלטל מכרמלית לחצר העליון הא מכרמלית לחצר קמטלטל. ונלענ"ד שצריך הגה"ה וצ"ל נ"מ דתוך ד' מיהא שרי לטלטל על הכותל ותו לא מידי. ור"ל כיון דנותנין אותה לעליונה שתשמישה בנחת תו לא הוי אלא רשות כרמלית דיחיד ושרי באמת לטלטל על גבה תוך ד' אמות לתרווייהו החצירות. משא"כ אלו לא היינו נותנים לזה שתשמישו בנחת והיה רשות ב' החצירות שולטות בו לא היה אפשר לזוז על גבי' אפילו כמלא נימא כטעמיה דרב באינו רחב ד' עיין ודו"ק:

דף פ"ד ע"א ת"ש אנשי חצר ואנשי עלי' וכו' עיין פרש"י כתב קס"ד בעלי' גבוה טובא וכו'. והאי למעלה לאו מן הקרקע מודד. מה שכתב המהרש"א בזה למה קס"ד הכי ולא פירש בפשוט דמן הקרקע מודד ולק"מ. אין לו מובן כלל. העיקר מבואר בפשוט בהריטב"א. אמנם מה שפי' המהרש"א בהמסקנא. דלמטה מעשרה לחצר היינו לצדדין והיינו כשתמדד מן העליה למטה דה"ל לעליה בשלשל ולחצר בפתח ולמעלה מי' דקאמר היינו כשתמדד מן למעלה וכו'. זה פי' נכון ומוכרח. אך עדיין יש לדקדק מה פירושא דתחלת הברייתא בכותל י"ט אנשי החצר משתמשים בעשרה התחתונים הא א"א להם להשתמש בכל עשרה התחתונים. שהרי הטפח העשירי הוא בפתח לתרווייהו. וכן קשה על העשרה העליונים שבני עלי' משתמשים בו. וע"כ דהכי נמי פירושא אנשי החצר משתמשים במספר עשרה התחתונים. כלומר מהיכן שמתחיל מספר התחתונים דהיינו במודד ממעלה למטה והם אינם מתחילים אלא אחר כלות עשרה מלמעלה למטה. וכן בני עלי' משתמשים בעשרה העליונים. היינו נמי במספר המתחיל לעשרה העליונים. דהיינו כשמודדין מלמטה למעלה הוא התחלתן בתר שגומרין העשרה התחתונים והוא תחלת טפח התשיעי שמלמעלה למטה ודו"ק:

תוס' ד"ה בור. ונראה לר"י דהא דאמר לקמן שאני הכא וכו' דיחוי הוא כלומר דמצינן למידחי ולמימר וכו' ואין להקשות איך מצינן למימר דלרב אדם אוסר דרך אויר ובמופלג היינו טעמא דשרי משום דלזה בזריקה ושלשול ולזה בשלשול כל זה בפתח דמי. דא"כ אפילו () נמי לשתרי העליונה דהא נמי הוי לתחתונה זריקת גובה ושלשול ולעליונה שלשול לחודא. די"ל דדוקא מה שנקרא זריקה דהיינו במשך ד' או בגובה י' הוא דבהצטרף אליו שלשול י' אז הוי לזה בשלשל לחודי' כפתח. ורב מוקי המתני' דשתי גזוזטראות דקיימו בגו עשרה דהדדי. ונמצא דלא הוי לתחתונה אלא מקצת זריקה