בית מאיר ש"ס טז

שלימים. אלא שיהי' המעשר חל על חצאי גרגרים להכי א"א לו להפריש חצי סאה כיון שרוצה שלא יהי' גרגרים שלימים קדושי' שאני מעשר דאיתא לחצאין דאי אמר תקדש פלגא פלגא דחטתא קדשה. קשיא לי הא אף בשביתה אלו אמר בהדיא ארבע הא הי' שפיר כמבואר לעיל. רק משום דאמר סתם תחתיו הוא דהי' בבת אחת. א"כ מה הרבותא במרבה במעשרות. נחזי אנן אלו למשל הי' לו חמשה גרגרים חטין לעשר. ומן הראוי ליקח חצי חטה למעשר ולקח סתם חטה שלימה נמי הא שייך כל שאינו בזאח"ז אפילו בב"א אינו דהא אלו אמר חצי חטה ליהוי מעשר ושוב חזר ואמר על חצי חטה השני דליהוי מעשר. הא פשיטא דלא חל. וה"ה כי אמר סתם על החטה שלימה דליהוי מעשר דשייך כל שאינו כו' א"כ הכא דמפריש על חמש סאין סאה סתם למה ליהוי חל על כל גרגר חצי' הא סתם אמר שיהא כל הסאה מעשר. ומה עדיפא לזה מאלו אמר על חטה שלימה סתם דליהוי מעשר על ד' גרגרי חטה. וע"כ נדחוק דזה ההבדל דדוקא בלקח חטה שלימה למעשר מן ה' גרגרי' שפיר דשייך כל שאינו כו' מדלקח החטה שלימה ולא פליג לה ליקח חצי'. ש"מ דלכולה מכוין משא"כ הכא בסאה מדלא אפשר לו ליקח חצי סאה מפני שדעתו שיחול המעשר על כל חצי חטה לחצאין. נמצא שאין מופת מלקיחתו סאה שלימה דדעתו על הכל אמרינן דדעתו הי' לחול לחצאין. כמו דאמרינן בסתם דתודה לאחריות קמכוין ובשביתה מדכללה בדבורו () אמרינן מדלא אמר שביתתי בד' ואמר סתם תחתיו ולחצאין לא אפשר שפיר דנינן כל שאינו וכו' ודוק:

דף נה אמר רב הונא עיר וכו' אם יש בין ב' ראשי' פחות מד' אלפים. פרש"י שתחום ראשה זה נבלע בתוך תחום ראשה אחר. בעניותי הוקשה לי הא בין ב' עיירות לא מהני הבלעה זו במידי לכל היותר משעור ב' קרפיפי' כדאיתא דף נ"ט ומ"ש הכא. וראיתי בהריטב"א שרוצה לבאר טעם בזה. וכתב פי' דכיון דתחום אנשי רגל הקשת שבצפון מובלע ברגל קשת תחום שבדרום וכולם שובתים באויר מחיצות מבע"י לד"ה חשובה הבלעה ונעשית הכל עיר אחת. וזה עולם לחלק בין יוצא חוץ לתחום אמה אחת דלא סבירא לחכמים הבלעת תחומין מילתא הוא ביוצא לדבר הרבות כדאיתא דף מ"ה. אבל מה דקשיא לי מב' עיירות לא מיושב בטעמו. וצ"ע:

דף מג ע"ב בתוס' ד"ה בטולי רשתייכו. דמסתמא הני דשמעתין היו מערבין כו'. הא ודאי פשיטא שהי' מערבין דאל"ה מה הי' מועיל שכירות רשות המבוי מן הגוי. הלא המה אסורים להוציא שום דבר מבתיהם לחצר. ומאין יבאו לטלטל בהמבוי כלי בתים. אלא ר"ל כדמבואר בהריטב"א. דמסתמא היו נשארים בהעירוב חצרותי' ולא הי' מבטלים אלא רשותם שבמבוי להאחד. דאם לא היו מערבין דהיינו שהיו מבטלין והיו מבטלים כל רשותם שבחצירות ושמבוי לאחד א"כ כו' וכיון שכן וכו' א"כ לא יתכן וכו' ועיין במהרש"א. תו כתבו שם ומ"מ יחיד במקום גוי לא חשוב ע"י עירוב וכו'. עיין מהרש"א מה שהקשה. אבל פירושו שכתב אין לו מובן. דז"ל דר"ל דע"י עירוב וביטול דמלתא דנ"ש הוא ואהא קאמרי דע"י עירוב שעם הביטול לא חשוב ביחיד שנעשין הכל אחד גם לטלטל משאר הבתים. משום דאל"כ דברים אנו אינם מובנים. ובפרט מה שכתבו תוס' ואין לומר כיון שע"י ביטול משתרי וכו' ע"ש. אבל פירושם לענ"ד הכי ומ"מ ר"ל דכיון דהעירב משוה כל הבתים וחצירות רשות אחד א"כ מה יתן ומה יוסיף מה שלמדם לבטל רשות המבוי לחוד וישארו בהעירוב חצירות במקומם דא"כ הא כבר הוי יחיד במקום גוי. וניהו דמ"מ היו אסורים בהמבוי משום דשכיח דדיירי אכתי לא הועילו בהביטול רשות מבוי דליהוי מכח זה יחיד במקום גוי דהא יחיד בלא זה היו. ואי משום דמ"מ שכיח דדיירי הי' לו לומר בטלו רשותייכו דמבוי לגבי דליהוי לא שכיח ולא דהוי לי' יחיד במקום גוי שזה בלא זה הי' (ותו אפשר דלא מהני לומר מילתא דנ"ש לא גזרו. אלא אם התחבולה להעשה יחיד במקום כותי בא ע"י מלתא דל"ש. אבל אם בלא זה הי' יחיד במקום כותי אלא שלא הי' מהני מפני שמ"מ דיירי לא מהני תו הביטול רשות מבוי למיעבד מלתא דל"ש דלא גזרו. וזה הברור בכוונת ת ס'. אמנם מה שכתבו תו כי ודאי יצטרכו שהביטול וכו' אבל השאר אסורים שאם יוציאו דברים אלו למותר דפשיטא דהשאר אסורים דמטלטל כלי בתים לרשות דיחיד דהיינו המבוי שביטלו אצלו. ובהרא"ש באמת משמיט דברים אלו). וגם אין לומר דרוצה לומר דלבטלו אף העירוב ויבטלו אף רשות חצירם לגבי חד דליהוי יחיד במקום כותי ע"י מלתא דנ"ש משא"כ ע"י עירוב שהוא שכיח ולא מהני דא"כ הא לא מהני לי' דליטלטל מביתם של שאר דיורי החצר. לזה כתבו דלענין זה דליהוי יחיד במקום כיתי לא מהני העירוב שא"כ לא הי' צריך לעולם שכירות אנא היו משתתפין במבוי מבלעדי הכותי אנא דלענין זה דליהוי יחיד במקום כותי לא הועיל העירוב. ונמצא דשפיר לימדם דלקיימו העירוב וכי היכי דליהוי יחיד במקום כותי ליבטלו רשות המבוי ואין לומר הא השתא נמי לא יצטרכו לשכור כי השתא וכו':

בא"ד ומ"מ יחיד במקום כותי לא חשוב ע"י עירוב שא"כ וכו'. וק"ק ת"ל איך יחייבו ע"י עירוב יחיד במקום כותי דהא לא שייך בזה מלתא דל"ש לא גזרו בי' רבנן כדתי' אביי על ביטל וצ"ע. ומה שכתבו שם מוקדם להנ"ל. ואפילו לשתף בתי האחרים מהני ר"ל בתי האחרים הדיירים עמו בחצר אחד ועירבו בו וק"ל:

דף סד ע"א בתוס' ד"ה א"כ בסופו. והי' יכולים להביא חמין ע"י ביטול דרך חצירות ומבוי לבית שהי' בו תינוק. ולפום רהיטא בלא עיון כל הצורך כעת שחזרתי דרך הש"ס. לא הבנתי מה יועיל דרך חצירות ומבוי לכלים ששבתו בבית. דהיינו החמין שהי' בבית אחר באותו חצר כדפרש"י שם ומבית לבית הי' אינו מועיל ביטל לר"ת. וע"כ לומר דהלשון דרך חצירות ומבוי לאו דוקא. אלא ר"ל שהי' יכולים להביא חמין ע"י שיבטלו כל בני חצר זה שלא ערבו בו. וגם זה שהבית שהחמין בתוכו יבטל אף רשות ביתו להבית שהתינוק בתוכו. נמצא יהא בית זה עם כל החצר של אחד שהתינוק בתוכו ויהא הוא מותר להביא החמין לביתו. ובאופן זה הא לא אפשר להמבטל להוציא מביתו של תינוק לביתו דרך החצר שהרי אז הוא חוזר בבטולו של חלק חצירו. וכן לטלטל מביתו לביתו של תינוק אסור לו. כיון שמוכרח לטלטל דרך החצר שיש לו חלק בו ויהי' חוזר מביטולו ושפיר דלא בטל עירוב. א"ו דאיירי שאינו בביתו זה שהחמין בביתו. ועדיין צריך לי עיון:

דף סט ע"ב פשיטא לא צריכא דהדר חד מנייהו וכו' עיין פרש"י והריטב"א. מבואר מדבריו דעיקר הטעם משום כיון דבעידנא שביטלו הנהו שנים שלא ערבו לא הועיל לא קנה לענין זה שיוכל לבטל אח"כ מה שהקנה לו חבירי'. אבל זה לחוד מה שבשעת הביטול לא משתרי להו אינו מזיק. והוכיח מדלא צריכו רבים המבטלים לאחד לבטל דדוקא בבת אחת. וא"כ יראה לענ"ד דה"ה בכלים ששכחו ולא עירבו. יש מ"מ תקנה לשריה לאחד מהן דהיינו שתחלה יבטלו אותן שעירבו לחד משניהן. ושוב גם השני שלא עירב יבטל רשותו לזה. ויהא הכל רשות אחד דידי' ומותר. דהא באופן זה אין כאן אקנויי מה דקני וצ"ע כי מסתימת הפוסקים משמע כאלו אף זה אסור וא"י למה. ואולם להכי עיין בפי' הרבינו יהונתן שאצל האלפסי שחולק באמת על פרש"י והריטב"א. ומצריך ברבים המבטלים שיבטלו בבת אחת עיין שם ודוק:

דף ע"ב ע"ב תוס' ד"ה מי שיש להם. וא"ת אי בבית שער דבית תיפוק לי' משום בית דאסור על בני חצר. ותימא לי הא בדף פ"ה ע"ב ד"ה בית התבן פירשו דמה דנאמר הכא בת"ק דר"י דהיינו ר"מ בית התבן אוסר