בית מאיר ש"ס קסב

ודאי אין לו טומאה בלא נגיעת שרץ. שהרי אפי' מצטרף אינו. מכ"ש אם בלע כזית ממנו דלא נטמא הגוף. נמצא דמעולם לא היה סופו לטמא טומאה חמורה וצריך לנגיעת שרץ. וכך פסק בהלכותיו ע"ש פ"ג הלכה ט':

פרק ו' משנה ו' שבילי בית גלגל רשות היחיד לשבת. פי' רבינו עובדי' מברטנורא. לאו רשות היחיד ממש אלא כרמלית נינהו. לפום רהיטא יש לתמוה בשלמא בקעה דבתר הכי מפורש בגמרא. דכיון דליכא מחיצות פשיטא דלא הוי רשות היחיד גמור. אבל שבילי בית גלגל דאיירי במתלקט י' מתוך ד'. כמבואר בתוס' עירובין כ"ב ע"ב דבור המתחיל ואיזהו וכיון דלא אתי רבים ומבטלו המחיצות למה לא ליהוי רשות היחיד וכדמוכח שם מקושיית הגמרא מני אי לימא רבנן השתא וכו'. והרי בפסין הוי רשות היחיד גמור. ומכ"ש בשבילי הנ"ל. אמנם כי דייקינן יפה פירש ומוכח הכי מדברי ר' יוחנן ריש הסוגיא שם דאמר ארץ ישראל אין חייבין עליה משום רשות הרבים. ומסקינן דהיינו במעלות ומורדות שבה ומטעם מסקנת הסוגיא דיהושע אוהב ישראל. וקשה למה לא אמר דהוי רשות היחיד א"ו דטעם זה דיהושע אוהב ישראל אינו מהני אלא דלא ליהוי רשות הרבים אליבא דר' יהודא דסבירא לי' בח"ל דאתו רבים ומבטלו מחיצות. ובארץ ישראל מ"מ הוי כרמלית. אבל ודאי לרבנן דסבירא להו לא אתו רבים ומבטלו מחיצות שפיר קאמר הגמרא אליבייהו השתא וכו' דאף שבילי הנ"ל הוי רשות היחיד גמור. ומדמסיק הגמרא הנ"ל דמתניתין לחידוש לר"מ אתיא. שפיר פירש דלא הוי רשות היחיד גמור. כדמוכח מר' יוחנן. עיין ודוק:

מסכת מכשירין פרק ב' משנה י' וחכמים אומרים אפי' כולם כותים וישראל אחד מטיל לתוכו דמאי עיין תוי"ט. ועיין חידושי מהרש"ח שמתרץ קושייתו. משום דטבל ואפילו דמאי מקרי דבר שיש לו מתירין דאפילו בדרבנן לא בטל. ותימא איך לא הרגיש במתני' דלקמן י"א. דאם פירות שני' רבו על של שלישית הולכין אחר הרוב ופטור בשל שלישית ממעשר עני. ואמאי הא הוי דבר שיש לו מתירין. ואף שבפ' א' מהלכות מעשר שני הקשה זה הר"י קורקס בהל' י"א והוכיח מזה כדעת הרמב"ם ע"ש מלבד שדבריו במח"כ לא נהירין דכיון דקי"ל אין בילה חוץ מיין ושמן. מה בכך שלוקח מעשר מהכל. הא שמא לקח מן הפירות של שנה זו על של זה. אף גם לא הועיל מאומה להרמב"ם. שהרי הרמב"ם מסיים בהלכה זו. וכן פירות שהם ספק וכו'. מפריש עליהם מ"ש. ובזה סתר דעת ר' עקיבא ממש ואף דעת עצמו שבפרק זה הלכה ז' ע"ש ודוק. ותו מה יענה הרי"ק להבבא במתניתין י"א הנ"ל ושל שביעית על של מוצאי שביעית הולכין אחר הרוב ופטור בשל מוצאי שביעית ממעשר ואמאי הא הוי דבר שיש לו מתירין ולא בטל ולהכי נלענ"ד דבמה דמסיים הראב"ד בהשגה וכתב ואפילו אחר הרוב אין לילך באיסורי טבל אלא בדמאי מתורץ הכל. אך עיין לקמן חזרתי בי כי מפרשי' המשנה דלא ע"ד הרמב"ם ע"י תערובות וק"ל]. דמוקים מכח קושיא זו כל כמשנה י"א הנ"ל. אך לענין דמאי שבזה שפיר אזלינן בתר הרוב. ואי משום דכתב המהרש"ח דדבר שיש לו מתירין אפילו בדרבנן לא בטל. הא חזינן דהראב"ד בהדיא סובר דלא כוותי' בזה. אלא דשאני דמאי דכמו שלא גזרו על תערובות דמאי בלח אף בפחות מס'. ה"ה ביבש אפילו בדבר שיש לו מתירין. דמה בכך דדבר שיש לו מתירין אינו בטל. פחות מששים נמי לא בטל ומ"מ לא גזרו תערובתו. ועיין פ"ג מהל' מעשר הלכה י"ח, אך דא"כ ודאי קשיא המתני' ו' דאם ישראל אחד מטיל לתוכו דמאי ואמאי הא לא גזרו על תערובות דמאי. אבל הברור לענ"ד דפירושא דהא מתניתין הכי הוא. אוצר שישראל וכותי מטילין לתוכו. ר"ל שרגילין להטיל בתוכן פעמים ישראלים ופעמים כותים. [ולהכי דייק לכתוב מטילין ולא כתב שישראל וכותי הטילו לתוכו ודוק]. וחכמים אומרים אפילו כולם כותים כלומר כל בני העיר וישראל אחד שדר פה נמי רגיל להטיל לתוכו התבואה הנמצאת בהאוצר דמאי. ומפני שהישראל אחד חשוב קבוע והוי כמחצה על מחצה. ולא חשיבה התבואה הנמצאת בהאוצר כפירש מפני שמונחת בהאוצר ולא בשוק. ועיין כתובות ט"ו תוספות ד"ה דילמא אזלא איהו לגבייהו. ומה שמסיים המהרש"ח דאל"כ הוי ספק ספיקא. זה ליתא חדא דהוי ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובות. ותו דמחצה על מחצה אפילו ספק דתערובות נמי לא נחשב. ועיין בכללי ס"ס בש"ך ופר"ח י"ד ק"י. ודוק. ודע דבמה שסיים הרמב"ם הנ"ל וכן פירות שהם ספק וכו' מפריש עליהם מ"ש. לולא כי הקשיתי עליו ממה שסותר בפרק זה הלכה ז' מעובדא דר"ע. היה נלענ"ד דל"ק עליו מידי דהא באמת איכא לאקשויי למה צריך להפריש ב' עשורין. הא מספיק כשמפריש מ"ש לבד ואוכלו בירושלים. ומתנה אם של שלישית היא והא מעשר עני ומשום גזל עניים ליכא דהא המוציא מחבירו עליו הראיה. כמו דמה הוא טעמא בדמאי אך בהפרשה סגי לי' ופטור ממעשר עני. ולהכי י"ל דר"ע שאני כיון דאך גמרא הוא דאסתפיק ליה אי ב"ה באחד בשבט אמר או בט"ו בשבט הוי לגבי דידי' אך ספק חסרון חכמה דודאי הרבה תנאים בימיו הוא דידעו דעת ב"ה על בוריו ולהכי לא חשיב ליה לספק ליפטר עצמו ע"י הממע"ה. משא"כ הרמב"ם דאיירי במידי דמצד עצמותו הוא ספק אם הוא פירות שנת מ"ש או מ"ע. פשיטא דשפיר פוסק דבמ"ש די וכנ"ל. אך ממה שפוסק בהלכה ז' בעצמו הכי קשיא. ואפשר נמי לדחוק אף שם וע"ש בכ"מ מדפוסק כהירושלמי דלענין מעשר עני חייש לדעת ב"ש ואפשר משום דבמ"ע כתיב צדק ותן לו וב"ש גופייהו ספוקי מספקא להו חשבוהו לספקייהו לחסרון חכמה דלא לומר מכחו הממע"ה ומחייבו בשני המעשרות:

. ודע תו דמה שהקשיתי לעיל על הרי"ק מדין אין בילה קשיא נמי על פירוש הר"ש שתפשו הרבינו עובדי' מברטנורא בהמתניתין מחצה על מנת להחזיר דהיינו שיפריש מעשר אחד ויפדנו ויתן המעשר לעניים והמעות יאכל בירושלים. וקשה מה יועיל זה כיון שאין בילה ואם בא לידו כולה מחד מעבר איך יחול עליו שם השני והירושלמי לא אמר תחבולה זו אלא בעובדא דר"ע ודכוותי' שאינו אלא במין אחד ספק של שנה זו או זו. אבל בתערובות מה יועיל זה.. אלא הפשוט לענ"ד לדעת הראב"ד בתערובות דמחצה על מחצה להחמיר שיפריש ממקום אחר מן המחויב במעשר שני על מעשר שני. ומן המחויב במעשר עני על מעשר עני. כמו שברור פירוש זה במע"מ של שביעית ומוצאי שביעית שמחויב להפריש מעשר ממקום אחר על של מוצאי שביעית ולנהוג בכולם בקדושת שביעית. ככה הפירוש דלהחמיר להראב"ד בתערובת שני' ושלישית והכ"מ הסכים פי' הר"ש להראב"ד. ולענ"ד לא נראה הכי דעת הראב"ד. כי קושייתי הנ"ל על פירוש הר"ש עצומה