בית מאיר ש"ס קסא

בזמן שלא שייך בהן ביטול משום דהאיסור כבר בעולם ולכך אינם בטלים. משא"כ בנודע לו בתלוש שאז לאכילה עומדים כנ"ל. או אם ר"ל אם זרע תערובות ביותר מרובע לבית סאה ולאחר שנגדלו רוצה למעט ולהעמידם על הפחות. על זה יהיב טעמא שלזה לא מהני הביטול. ע"ז הפי' השני קשיא דמה בכך הא עכ"פ בתלוש נודעו לו מתערובות שבטל ברוב נמצא דמדאורייתא שרי. ומדוע לא יהנה המיעוט למראית העין. ואם רוצה לקונסו הואיל דעבר אדרבנן לא הוי לי' ליהיב טעמא שלא מהני שוב הביטול. לכן היותר נראה פירושו כואם ר"ל שכתבתי. ושוב עיינתי וראיתי בסוגיא דב"ב שהביא התוס' י"ט וכנראה מפי' רשב"ם שם שמסכים הר"ע פה לפירושו דהעיקר כדפרשתי באחרונה אבל כבר השיגו התוס' שם ממ"ק [ומזה הי' להת"י להשיגו] שם מבואר דאפי' אחר השרשה מועיל מיעוט. וכן פי' הרמב"ם פ"ב מה' כלאים דבעל השדה יש לו רשות למעט אפילו אחר השרשה וע"ש. וא"כ י"ל באמת דהיינו טעמא כדכתיבנא דמדאורייתא כבר נתבטל בתלוש עכ"פ ברוב. אבל מדברי הרמב"ם פ"א למדתי שסובר דלא שייך כלל ביטול ברוב מן התורה בב' מיני היתר שנעשו שניהם איסור ואפילו במידי דעומד לאכילה. ואפשר שסובר דהיתר בהיתר אינו בטל. והראי' שכתב הלכה א' ואם זרע לוקה. ואי נתבטל ומותר מן התורה לזרוע מאין יבא המלקות. ובאמת מזה משמע דעיקר טעם ההיתר של המיעוט הוא כפי' הת"י במס' כלאים דחכמים קים להו וכו' ע"ש. ובזה יפה פסק הרמב"ם ואם זרע במזיד הרי מכוין לזרוע ולכך לוקה אבל במס' ב"ב כדמשני הגמ' לא רובע דכלאים כרובע דהכא דמי:

נראה מבואר בזה כדעת ר"ע דמדין תורה אפילו יותר מרובע נמי נתבטל. וא"כ צ"ע מדוע פסק הרמב"ם ז"ל ואם זרע לוקה וצ"ל דהרמב"ם מפרש הסוגי' דב"ב על המיעוט שלאחר הזריעה והואיל והזריעה היה בלא כוונה לכך מדינא אפילו רובע נתבטל ושרי. משא"כ בשנודע לו קודם הזריעה ואינו ממעט מורה בזה שכוונתו לזרוע כלאים ולכך לוקה ודוק. אבל לענ"ד אין אנו צריכים לא לטעם ר"ע ולא לטעם הת"י. אלא כנראה מפי' רשב"ם ב"ב דבהכי קים להו לחכמים דבכלאים בא' בכ"ד בטל ד"ת ומדרבנן וביותר לא נתבטל אף מדין תורה. [אך א"כ קשה מדוע שרי להרבות והא אין מבטלין ותירוצו אינו עולם לפי זה. ואפשר דהואיל קודם זריעה כולו היתר אין זה בכלל אין מבטלין וזה הוא כוונת הירושלמי ברם הכא איסור מראית העין הוא מבטל. ר"ל הואיל ועיקר איסורו משום מ"ע שיהי' כשיצא לא מקרי עתה בי' איסור]. ומשונה ביטול זה מכל דיני ביטול משום דמבואר בפי' המשניות להרמב"ם למתניתין דהערוגה שכתב וז"ל והוא שהכלאים אין האזהרה בו אלא למראית העין ולפיכך וכו'. ובא בקבלה ביד החכמים דבפחות מא' בכ"ד אין מראית העין שולט ולכך בטל. משא"כ ביותר ששולט מראית העין בהצמחים אינו בטל מדאורייתא ולכך לוקה. ומיושב בזה קושיית הת"י דבפחות מכ"ד אף דהזרעים ניכרים מ"מ בטל הואיל והצמחים לא יהי' בהם מראית העין ומה שהוצרך הרמב"ם ע"פ הירושלמי שלא יהי' נופלים בכיון הוא רק מדרבנן ומטעם דאין מבטלין איסור אפי' דדבריהם. והראי' שלא ביאר אם כיון וזרע תערובות פחות מא' בכ"ד שלוקה ודוק. ודברי התוס' ב"ב שהביא הת"י מותמהים מאוד שהביאו ראי' לכלאי זרעים שמותר באכילה ממשמעות קושיית הגמרא ותר'. ויש לשאול על קושיית הגמרא דילמא באמת אסורים. אבל יותר הי' להם להביא המשנה מפורשת כלאים פרק ח' משנה א' שהביאה התי"ט פה. כלאי זרעים מותרים ומכ"ש בהנאה. ולענ"ד יש להציל הרשב"ם מתפיסה גדולה זו דר"ל נמי כמו שפירש' הר"ע דאך לענין איסור הקיום קאמר דכיון שנשרשו באיסור לית להו תקנה בהמיעוט ואיסור הקיום כלאים במקומו עומד. ולומד זה מאיסור כלאי כרם שאיסורו נולד בהשרשה. ה"ה בכ"ז קודם השרשה היתר בהיתר מקרי ושפיר נתבטלו. משא"כ אחר השרשה שוב ב' מיני איסור הם ולא שייך גבי' ביטול ודוק:

מסכת כלים פרק ב' משנה א' כתב הר"ע ברטנורא וכלי זכוכית וכו' הואיל ותחילת ברייתן מן החול וכו' הואיל ונראין תוכן כברן. והיינו תי' רב אשי במס' שבת. ושוב כתב ופשוטיהן טהורים עבדו בהו רבנן היכרא. ובדפוסי אמשטרדם החדשים הקשה מהרש"ח על הגליון. דזה הוי תפיסת החבל בתרין ראשין. דסברא זו דעבדו רבנן היכרא אינו צריך אלא למאן דס"ל בסוגיא דשבת דלכלי מתכות דמי. ור"ל דאלו לרב אשי מה דלא גזרו על פשוטי כלי זכוכית כמו שגזרו על פשוטי כלי עץ. זה בלא זה ניחא משום דבשאר כלים נמי אינו אלא דרבנן וטומאת כלי זכוכית שכל עיקר אינו אלא דרבנן לא רצו ליגזור תרי דרבנן כמו דמשני שם הסוגיא על תורת טומאה ישינה למ"ד שלכלי מתכות דמי ותו כיון דלכלי חרס דומה הא בכלי חרס גופא לא גזרו שום טומאה על פשוטיהן אף דטומאתו ד"ת. והאמת שכדעתו משמעות פי' רש"י שם דף ט"ז בהסוגיא שפירש בתי' ר"א לעולם לכלי חרס דומה הילכך פשוטיהן טהורים. דמשמעותו דר"א רוצה ליותר דלא נצרך לומר עבדו בי' רבנן היכרא. אבל לענ"ד אדרבא פי' רש"י תמוה שהרי הר"ע מברטנורא פי' ריש המתניתין דלהכי לא חשיב במתני' כלי חרס אף דנמי פשוטיהן טהורים. משום דלאו מחד קרא נפקא. דכל הכלים מהיקש דשק ובעי דליטלטל מלא וריקן ואלו כלי חרס מאל תוכו נפיק ואינו צריך אלא דליהוי לי' תוך. ושוב אף כי נוטל מן החביות השולים מ"מ טמא ד"ת. כמבואר בתוי"ט ממתני' דריש פ"ד וא"כ הא אף לתי' ר"א קשה מדמנה הכא כלי זכוכית בהדי שאר כלים דפשוטיהן טהורים. ואפילו כי אית לי' תוך אמאי הא טומאתו מדמינן לכלי חרס וליהוי טומאתו ככלי חרס דליטמא בפשוט שיש לו תוך א"ו אף אליבי' בעינן לבא להתי' דעבדו בי' היכרא. ור"א אינו רוצה לייתר אלא דלא ליהוי מוכרח לומר דטומאתו מדמינן כלי מתכות. ויפה פי' וק"ל:

מסכת טהרות פרק א' משנה ב' הכנפים וכו'. עיין תי"ט כתב ודבר תימא הוא וכו' והרמב"ם לא פירש שיגע בהן שרץ. וכתב בגליון המהרש"ח ולי נראה דאיירי שהוא פחות מכזית לצרפו עם שאר אוכלין וא"כ אין סופו לטמא טומאה חמורה וצריכה הכשר שרץ ומים. דאל"כ לענין מה שייך שיתטמא. וע"כ כוונת הרמב"ם כן ע"ש. וכוונתו נמי צ"ע. דאם ר"ל דאיירי שבשר העוף הוא פחות מכזית ומפני שאין סופו לטמא טומאה חמורה צריך הכשר והוי הכנפים והנוצות היד להכניס להבשר הטומאות שרץ. זה ודאי אינו שהרי כשהיה העוף נבילה שלימה וסופו לטמא טומאה חמורה הרי כל העוף עליו טומאת שרץ. ואטו משום דנחתך ממנו פחות מכזית פרחה טומאת שרץ ממנו דליצטרך נגיעת שרץ. ואם כוונתו דהכנפים והנוצות הם פחותים מכזית ומבעיא לי' לאצטרופי עם שאר אוכלין הא נאמר במתניתין ולא מצטרפות. אמנם המעיין בהרמב"ם ז"ל ואמר שהם יטמאו כמו שיטמאו אוכלין ותטמא ג"כ אוכלים ולא יצטרף להבשר להשלים כזית אם בלע אחד כזית בשר מצומצם וזאת הנוצה לא יטמא. ור"ל התנא משמיענו דכזית מהכנפים והנוצה אם נגע בשרץ נטמא טומאת אוכלין כאוכל גמור ומטמא אוכלין אחרים. וזה