בית מאיר ש"ס קסג

לדעתי ודוק. תו עיינתי ויותר נלענ"ד אף שהראב"ד פוסק דלגבי דמאי אינו מזיק דבר שיש לו מתירין כנ"ל. מ"מ אין מוכרח שמפרש המשנה י"א בדמאי דוקא כדכתבתי לעיל. אלא שמפרשה נמי על דרך שפירשתי המשנה ו' דהיינו שנה שרבה על של חבירתה לא בתערובות מיירי כדפסקה הרמב"ם. אלא בלוקח מן השוק בשנה זו פירות בזה הולכין אחר הרוב לתלות שהן מן הרוב ולא שייך בזה מצד דבר שיש לו מתירין מפני דכל דפריש מרובא פריש. וכדאיתא בהר"ן הביא הב"י א"ח סי' תקי"ג ותקי"ד ע"ש. ולפירוש זה עולה שפיר פירוש הר"ש על מחצה על מחצה להחמיר. ול"ק עליו קושייתי הנ"ל. ודו"ק. והברור שלפי' זה כוונו הר"ש וברטנורא. שהרי כתבו ולענין ספיקא דמעשר שני ומעשר עני. דאלו לפי' הרמב"ם ע"י תערובות אין נופל לשון ספיקא: פרק ד' משנה ז', ע"ש בתוי"ט מביא קושייא בשם מוה' וואלף ווערמייזא. וכתב שהיא קושיא עצומה. וע"ש באותה סוגיא דחגיגה שמביא ובפי' המשניות שם על המשנה דנוטלין לידים תראה כי אפילו ריח קושיא אינה. כי הרמב"ם פסק שם להדיא דלמעשר צריך נטילה אף לפירות. והיינו דסובר דהתירוץ לחלק בין לפירי זה אינו אלא לחולין. אבל הרומי' דמעשר נשאר במה דקאמר בשלמא דהיינו הא ר"מ הא רבנן. ואולם חפשתי בהלכותיהן ולא מצאתי כלל דין מעשר רק דין חולין ותרומה מצאתי. וזה צ"ע: מסכת טבול יום פרק ב' משנה ב' ר' יהודא אומר מפיה ומשוליה טמאה מן הצדדין טהורה. פירש הרבינו עובדי' מברטנורא ואין פסול אלא מה שנגע ועולה באחד ומאתים והוא מפירוש הרמב"ם. והוא תימא הא ר"י בלח ולח סובר מין במינו לא בטל וטבול יום פוסל תרומה ד"ת. כמבואר בזבים פרק ה' משנה י"ב בברטנורא. גם קשה הא בע"ז אמר ר"פ דף ס' על פי דעת ר"מ דכל דלבהדי ברזא אסור אידך שרי. ות"ל דסתם יינם אוסר בכל שהוא למסקנת הפוסקים דלא כר"ת. א"ו הפשוט דמיד שחר הנוגע ידו מן הנקב מה שבנקב החבית יוצא לחוץ ואינו נתערב כלל עם מה שבחבית והכל שרי אפילו אין כנגדו מאה וצ"ע. ועיינתי בהתוספתא שסמך עלי' הרמב"ם. והאמת שנאמר שם הכי מן הציר יעלה באחד ומאה. ועל כרחי לומר שהתוספתא איירי אם לא היה נזהר ידו נתערב מה שבנקב עם מה שבחבית. וצ"ע קושיא הנ"ל הא ר' יהודא ס"ל מין במינו לא בטל. [על התוס' ל"ק. כי י"ל שתפסה עיקר תירוץ הגמרא זבחים דף ע"ט הא דידי' הא דרבי' וע"ש בתי'. אך על הרמב"ם הוא דקשיא ממה דקי"ל בכל הש"ס כדאיתא בת"י שם וכן מהסוגיא דע"ז מוכח כדפרשתי. וכאשר כתבתי ליישב התוספות כן מצאתי בתוס' מנחות דף כ"ב ע"ב ד"ה ור"י בסופו]: