בית מאיר ש"ס קס

שאמר הפרשתי' ובכן השגת הראב"ד ז"ל נכונה. ובודאי משמעות לשונו שתיקן מועיל. הי' עולה על רעיוני לדחוק בכוונת הרמב"ם ז"ל שמפני קושיא הנ"ל שפוסק כפי הבנת התי"ט ממון דת"מ של דמאי אינה מדמעת בביטול מאה וא' דוקא להלכה כת"ק דר"מ. ומתני' זו מוכרח להלכה. היה דוחק ליישב וסובר דנהי דת"מ של דמאי תמיד בטלה. מ"מ היכא דאפשר מחויב להרים מה שנפל מפני גזל השבט. וזה הדין ודאי נכון. וביאר מההוא טעמא המתני' בין שנפל למאה או פחות הכל שוה דאין כאן איסור אחר התיקון בשהפריש והרים. ולכן סתם ולא כתב המספר לכמה נפל. והיינו משום דבכל ענין מועיל התיקון. ואי משום קושיית הראב"ד ז"ל מה אימת דימוע איכא הכא. על זה בע"כ לדחוק דסובר לגבי ע"ה דלא ידע טעמא של דבר לא מן הקולא של ביטול. ולא טעם ההרמה דאך משום גזל השבט נגעו. סובר דכל כמה שלא הורם דימוע גמור הוא ואימת דימוע עליו ולכן נאמן. ובזה עולה הכל כהוגן. [ואפשר סובר הרמב"ם ז"ל באמת אף דהחמירו בו בתרומה בדין הרמה מפני גזל השבט. מ"מ חכמים השוו מדותיהם ואמרו דכל כמה דלא ניתקן אסור כדמוע גמור. ודין ת"מ של דמאי בפחות ממאה עם ת"מ של ודאי במאה שוה לו מפני גזל השבט. ומה שנזכר במס' חולין דלא גזרו היינו משום דלא אפשר לתקוני בהרמה ודוק]. משא"כ להבנת הראב"ד ז"ל בדבריו שנפל למאה. וכמו כן לפי הכ"מ לפחות ממאה קשיא סתימתן. דבשלמא המתניתין למקומה תנן דהיינו צ"ט. אבל איהו הא מסתים סתים. משא"כ לפירושו הנ"ל נכון ועדיין צ"ע. וגם פירושו במס' דמאי להמתני' ודאי צ"ע. ע"ש ודוק וה' יאיר עינינו בתורתו במה שנעלם מאתי:

פרק ג' משנה ג' ידלק הבגד. התי"ט העתיק לשון הרמב"ם ולא נאמר בזו תעלה מפני שלא נתנה תורה בהם שיעור בשום פנים. ר"ל כיון דאיסור הגיזה ד"ת בכ"ש לכן אף האיסור הנאה מהן אף דמבואר בהר"ש שהוא מדרבנן החמירו בו לאסור בכ"ש. אבל א"כ ודאי קשיא למה צריך מלא הסיט. לכן נראה לע"ד שבחיבורו חזר בו כאשר אבאר לקמן. והנה פירשה אף אליבא דחכמים דפליגי במשנה א' ב' ודלא כהירושלמי שהביא התי"ט בשם הר"ש. ולענ"ד לפום רהיטא תמיה האיך בורר דרך לעצמו. ויראה לענ"ד לומר שהולך בזה לשיטתו שפוסק בפ' ט"ז מהל' מאכלות אסורות הלכה ג' כר"ע וחשיב נמי כל הדברים החשובים. ופי' שם הכ"מ אליבי' דלהחכמים דמשנה ז' הששה או הז' לאו דוקא דה"ה כל הדברים החשובים. ודברים אלו ברורים שמצינן בכל הש"ס דדברים חשובים לא בטילי. וא"כ לשיטה זו ודאי הירושלמי שמפרש למשנה א' ב'. שהלכו בזה לשיטתייהו דמשנה ז'. ע"כ פליג על תלמודא דידן שהרי מסיים הירושלמי ולרבנן אין מקדשין אלא ששה דברים בלבד. ותינח אם ו' דברים דוקא אבל אם ה"ה כל דבר חשוב. תמה אני וכי אין בגד טוב ויפה שנצבע בקליפי ערלה. לאו חתיכה הראוי' להתכבד או דבר חשוב מקרי. ולכן לענ"ד פירש הפלוגתא דמשנה א' ב'. דבטעמא אחרינא פליגו. דודאי בגד או אפילו מלא הסיט דבר חשוב מקרי. אלא דטעמיי' דחכמים כיון דהבגד מצד עצמותו היתר הוא אף שנצבע בקליפי ערלה כיון שהצבע עצמה עולה בא' ומאתים כמבואר בדבריו פט"ז הנ"ל הל' ב'. אין הנאסר חמור מן האוסר ולא אמרינן דבר חשוב לא בטל. כ"א באיסור מצד עצמו. כדאיתא י"ד סי' ס"ט. משא"כ במשנה ג' דהאיסור מצד עצמו. ס"ל דאף חוט מלא הסיט דבר חשוב מקרי ולא בטל בבגד. וזה נראה כוונתו ממה שבחיבורו פ"ג מהל' בכורות הלכה י"ג נתן טעם למה דנתבאר במס' בכורות דגיזה אוסר בכל שהוא משום שהוא דבר חשוב ולא בטל. והראב"ד ז"ל הקשה עליו דהרי אפילו בטווי בעינן שיעורא כמלא הסיט. ולענ"ד אי משום הא ל"ק מידי דס"ל דוקא גיזה כ"ש שכל פורתא ראוי להצטרף ולטוות ממנו חוט הוי דבר חשוב משא"כ כשהוא כבר נטווה והוא חוט כ"ש פחות ממלא הסיט ואינו ראוי לכלום. לא הוי דבר חשוב עד שיהא כמלא הסיט. וא"כ יש לתרץ מה שהקשו עליו כל הראשונים מדוע השמיט בהל' בכורות הנ"ל ובהל' פסולי המוקדשין האוקימתא של ר"פ שבסוף תמורה בציפרתא. די"ל דהוקשה לו מה מקשה התם וליבטל ברובא. הא חזינן דגיזה כ"ש חשיב דבר חשוב. ומכ"ש די"ל דחוט מלא הסיט חשיב דבר חשוב דלא בטל. לכן נראה לי דר"פ בשיטת הירושלמי הנ"ל אזיל. שמפרש למתני' זו אליבא דר"ש דוקא. [וכבר מצאתי בהר"ש שם על משנה ז' תוך אריכות דבריו דבירושלמי עצמו פליגי אמוראי בזה]. ולכן הקשה תינח בגד כולו. י"ל דדבר שבמנין הוא אבל חוט מלא הסיט הדבר ידוע שאפילו בכלל כל שדרכו לימנות לא הוי שתמיד נמכר במשקל. ולכן הקשה דליבטל ברובא. דהא לשיטת הירושלמי ר"מ ורבנן לא ס"ל הכלל של דבר חשוב כ"א לר"מ הכל תלוי בדבר שבמנין ולרבנן ששה דברים דוקא. ומשני בציפרתא שאז הציפרים ודאי את שדרכו לימנות הוי ולא בטל. משא"כ לשיטתי' לדידן שכל הדברים החשובים אינם בטלים. וחזינן דגיזה כ"ש אפילו דבר חשוב הוא. ממילא כ"ש חוט מלא הסיט. ולר"פ ודאי דה"ה דהוצרך לפרש אף המלא סיט של משנה ב' בציפרתא. כיון דידוע דחוט לאו דבר שבמנין הוא. אלא כיון שהובא שם בתמורה משנה ג' פירשה. משא"כ להרמב"ם דר"מ וחכמים בטעמא אחרינא פליגי כנ"ל. י"ל דס"ל דאף ר"מ מודה דדבר חשוב לא בטל. וטעמא דמלא הסיט במשנה ב'. אף לר"מ מטעם דבר חשוב הוא ולא פליגו ר"מ ורבנן במשנה ז' כ"א בדברים שאינם חשובים והם דבר שבמנין ובמשנה ב' פליגי בסברא הנ"ל. וסברתי הנ"ל מוכרחת ודאי בדעת הרמב"ם כדי שלא יקשה עליו סתירת פסקיו. שבהל' מאכלות אסורות פסק דאפילו בגד ומלא הסיט שנצבע בערלה בטל ועולה. ובהל' בכורים פ"ה פסק דאפילו מלא הסיט אינו בטל אלא ודאי כנ"ל. ואם לחלק ע"פ פירושו בפירוש המשניות ודאי קשיא מה שהתחלתי דא"כ מלא הסיט למה לי ודוק כי כל זה דחקתי עצמי ביישוב דברי הרמב"ם:

מסכת שקלים פרק א' ועל הכלאים. עיין פי' ר"ע מברטנורא ועיין תי"ט שם כתב תימא לי וכו'. עיין ש"ך י"ד רצ"ט ול"ק מידי. תו כתב התוספות יום טוב ועוד תימא וכו'. ותימא על תמיהתו דנהי דשרי באכילה מ"מ לא מהני הביטול למשרי האיסור קיום. ועיין פ"ב כלאים משנה א' שם הקשה התי"ט קשיא על דבריו פה ת"ל מידי דמינכר לא בטל. ולענ"ד זה ל"ק מידי. די"ל זה גופא אינו אלא דרבנן וכן האמת. ודברי ר"ע פה צריכים ביאור שכתב שכל זמן שלא נזרעו ספיר נתבטלו משא"כ לכשיגדלו. דהא חזינן גבי שעטנז אף קודם הלבישה לא שייך ביטול כמבואר בי"ד הנ"ל. ויש לחלק דגבי שעטנז שאינו עומד כ"א ללבוש הוי משעה ראשונה אך מוכן לאיסור וכיון דשניהם יחד אסרה תורה לכך לא נתבטלו. מה שאינו כן בזרעים שנתערבו בתלוש דלאכילה עומד ושניהם היתר. סבירא לי' דהיתר בהיתר מבטל ולכך מן התורה שרי נמי לזרוע. אך מה שכתב ורבותינו פירשו וכו'. לא ידעתי לפרש כוונתו. דאם רצונו לומר לאחר שיגדלו אותן עצמן שזרע בתערובות שנתערבו בתלוש בפחות מרובע. זה ודאי א"א דהא מותר לזורעה ומכ"ש לקיימן. ותו לאחר שנתבטלו ושרו האיך יחזרו לאיסור. ואם ר"ל לאחר שיגדלו תערובות שלא נודע לו מן התערובות בתלוש. ולכך הואיל שבידיעתו הראשונה נודע לו