בית מאיר ש"ס קנט

דהסוגיא דהזהב אזלה למ"ד לא קידשה לעתיד לבא ומיד שנפלו מחיצות א"א לאכול המ"ש שבתוכו. אבל שפסק בהל' הנ"ל ואוכלין מ"ש אע"פ שאין חומה דקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא. לכך העתיק הדין בהל' מ"ש בזה אופן שיצא ונפלו מחיצות. וסובר לחלק דנהי דמהני הקדושה לאכול מה שיש שם מקודם שנפלו המחיצות. אבל לא מהני לזה להחזיר מה שיצא. ואם להכי כיון המ"ל עדיין לא זכיתי להבין מאין הוציא הרמב"ם ז"ל חילוק זה. וצ"ע:

שוב עיינתי עוד בענין זה וראיתי פ"ד מהל' בכורים הל' ט"ו כתב הרמב"ם לשון זה אע"פ שהבכורים אסורים לזרים [ר"ל שזה פירושו בהמתני' אף לזרים] ואעפ"כ עולין באחד ומאה אם נתערב בחולין בירושלים אסורים בכ"ש במינן כמ"ש שהוא מקום אכילתן עשאום כדבר שיש לו מתירין ואע"פ שהבכורים אסורים לזרים אף בירושלים הרי הן אוסרין בכ"ש עכ"ל והנה מה שהתנה אם נתערבו בירושלים דמורה ודאי לאפוקי חוץ לירושלים אי אפשר דהיינו שנתערב טרם שנכנסו לירושלים אחר שהופרשו. דא"כ ודאי קשיא מה אירי' שנתערבו. ת"ל דהא פסק פ"ג ה"ב קודם שנכנסו הם כחולין לכל דבר והאיך אפשר לומר שמוקי הרישא דהיינו דינא דמתניתין פ"ב דבכורים שהם עולין באחד ומאה בשנתערבו בחוץ טרם שנכנסו דהא אפילו פחות ממאה אינם ראוים לאסור. דהא כתב שהם כחולין לכל דברי'. וא"כ נהי דנימא דאפילו טרם שנכנסו אסורים לזרים אלא שאינם בעונש מיתה עד שיכנסו. כדמשמע לשונו בהלכה א' פ' הנ"ל. מ"מ מדכתב בהלכה ב' שהן כחולין לכל דבר. פשיטא דא"א ליתן להם דין תרומה שיעלה באחד ומאה. כי אם דין חולין אסורים דברובא בטלו. אלא ע"כ דמוקים להא מתני' בשנכנס ויצאו דאז בטלין במאה ואחד. וא"כ ודאי צ"ע מה טעמי' דאין לומר דוקא בירושלים אף דאסורים לזרים. ול"ל מתירן הוא דעשאוהו כדבר שיל"מ. וכמבואר בפי' משניות שלו דירושלים הוא דקגרים משא"כ בשיצאו לחוץ בטלים באחד ומאה וא"צ להחזירם בירושלים דא"כ ודאי קשיא עליו מה מקשה הגמ' ב"מ על שנכנס מ"ש ויצא דליהדר וליעיילי'. ת"ל כיון שנכנס ויצא שוב אין לו היתר פדיון ואסור לבהמה. ולכך לא מקרי יל"מ מחמת העלתו דומיא דבכורים הואיל ואסורים לזרים בטלים באחד ומאה ולא מקרי יש לו מתירין מחמת העלאתם. ואין לחלק בין בכורים יען שאסורים לזרים לא מקרי יל"מ. משא"כ מ"ש כיון שהוא מותר לכל אדם חוץ בהמות שפיר מקרי יל"מ מצד עצמו מחמת העלאה. דבפירושו למשניות משמע דדמינהו. אלא ע"כ לכך למדו ר"ע ברטנורא והפר"ח דהיינו טעמא דבכורים ומ"ש בשנכנסו ויצאו דלא מקרי דשיל"מ. היינו בשיצאו רחוק מירושלים ומחמת טורח העלי'. ומה שהקשה הגמרא ב"מ וליהדר וליעיילי'. היינו כיון דהברייתא סתמא קתני ויצאו דמשמע מיד. כדפירשו התוס' אפילו בקרוב. ולכך כיון שנכנסו פעם א' לירושלים. שוב יש להם דין ירושלים לקרוא יל"מ. אף דבאמת אסורים לבהמה. וה"ה דומיא דהכא באמת בכורים נמי אוסרין בכ"ש. וא"כ יש ליישב דעתם דמה דנקטו הברטנורא ופר"ח אבל מ"ש ובכורים שנתערבו חוץ לירושלים אינן אוסרין בכ"ש.. אין רצונם טרם שנכנס. דהא ודאי מקרי שיל"מ ממש ע"י פדיון. אלא ר"ל שנכנסו ויצאו רחוק דומיא דבכורים דודאי בהכי איירי כנ"ל. והברייתא הכי מתפרשא באיזה מעשר אמרו בשנכנס ויצא רחוק. או דנפלו מחיצות. דזה נמי יצא מקרי ולכך סתם ולא קתני ויצא רחוק. בכל זה דחקתי מעצמי כדי ליישב דעתם. אבל עם כל זה לשון הרמב"ם סוף פ"ו מהל' מ"ש דחוק מאוד. ודע לפי זה הנ"ל מוכח מדברי הרמב"ם בהל' בכורים סוף הלכה הנ"ל שהעתקתי לעיל כתב אבל הזורע בכורים קודם שיכנסו הגידולין חולין. ש"מ כנ"ל. שאף טרם שיכנסו מ"מ אסורים לזרים. אלא שאינם במיתה וכנ"ל. דאל"ה מאי אירי' גידולי' ועדיין צ"ע וא"כ דברי הרמב"ם הל' מ"ש פשוטים. תחלה כתב דינו בשנתערב טרם שנכנס. ואח"כ כתב לפיכך אם נתערב בירושלים לאפוקי חוץ לאחר שנכנס ויצא רחוק. ואח"כ העתיק הברייתא. ודוק. והכרתי לא יפה עשה במה שהוסיף בלשון הפר"ח. כי גרע:

מסכת ערלה פרק ב' משנה א' תרומת מעשר של דמאי עולה באחד ומאה. קשיא לי מ"ש שראו חכמים לגזור על תערובות תרומת מעשר של דמאי. ומ"ש שלא גזרו על תערובות דמאי כדאיתא חולין דף ו' וברמב"ם פי"ג מהלכות מעשר הלכה י"ח. ותרווייהו איסורן שוה. זה במיתה בידי שמים וזה במיתה בידי שמים. כמבואר בהל' תרומות פ"ו ה"ו דין תרומה. ודין טבל בהל' מאכלות אסורות פ"י הלכה י"ט. והן אמת שהתוי"ט פה וכן בפ"ד דמס' ב"מ ביאר דהרמב"ם השמיט פט"ו מה' מ"א דין ת"מ של דמאי משום הירושלמי דמסיק ההיא מתני' יחידאה היא דהיינו ר"מ, וא"כ אפשר דהסוגיא דחולין כרבנן אתיא. וזה אין להקשות על התוי"ט. דהא פה בפירוש הרמב"ם על המשנה סתם וכתב ואין הפרש אצלינו בכל הדינים בין ת"מ של דמאי או של ודאי. די"ל דמפרש המתני' אליבא דמאן דתנא לה. אך הא קשיא הרי איתא במס' דמאי פ"ד סוף משנה א'. תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה. ר"ש שזורי אומר אף בחול שואלו ואוכלו על פיו. נשמע מינה טעמא דשואל. הא לאו הכי אסור. ואמאי הא לא גזרו על התערובות מטעם קושייתי. ומכ"ש לדברי התי"ט לפסק הרמב"ם ומשנה זו אי אפשר לאפוקי מהלכתא. כדאיתא פ"ד דחולין דף ע"ה ע"ב דהלכה כר"ש שזורי ומבואר דהת"ק מחמיר יותר דאפי' בשאלה אסור. והנה על המתני' אפשר דל"ק דנהי דלא גזרו לפי הירושלמי לרבנן דר"מ על ת"מ של דמאי והרמב"ם פוסק כוותייהו. היינו שיהא דין ביטולו שוה לתרומה ודחי בא' ומאה. אבל מ"מ לא גרע מכל איסורי תורה ואפילו של דבריהם דפסקינן מב"מ ומכ"ש מבשא"מ בלח בששים. והכא איירי בלח. אך לשון ואוכלו אינו נופל כ"א על יבש. ואעפ"כ היה אפשר לדחוק דאיירי במשא"מ דאף ביבש צריך ששים. ולהכי בעי שאלה. אבל ראיתי להר"ש ורש"י חולין והברטנורא כולם בסגנון אחד פי' להמתני' בדמוע גמור שחזרה למקומה דהיינו צ"ט ואעפ"כ אסורה. והדין עמהם דהא למקומה תנן וא"כ צ"ע. ותו לפי דמיוני לתערובות דמאי משמע בחולין דכלל לא גזרו על התערובות כי אם בעינה. ומשום קולא דדמאי דרוב מעשרין. ואך לתי' א' שם דוקא בתבלין. וביאר רש"י ז"ל בטעמו דזה כעיקרו חשיב משא"כ יין במורייס. משמעותו אף דודאי טעמו נרגש מ"מ לא גזרו עליו. ומכ"ש במב"מ אחרי רוב. ובאמת שהרמב"ם פי"ג מה"מ הנ"ל לא העתיק על כוונה זו וצ"ע. והנה ראיתי בתי"ט מס' דמאי הנ"ל הביא גירסא משם הירושלמי פלוגתא בפי' המתניתין זה ר"א ס"ל דוקא למקומה מדמעת ור"ש ס"ל דבין במקומה בין שלא במקומה אינה מדמעת וההוא סתמא כר"א. וא"כ שפיר איכא לאוקים ההיא סתמא כהלכתא דדוקא במקומה החמירו חכמים על תערובתה. אבל שלא במקומה לא וכנ"ל. אבל משמעות הר"ש שממנו העתיק התי"ט משמע דהפלוגתא הוי איפכא דלר"ש אפילו שלא במקומה נמי מדמעת כת"מ של ודאי. וכן מבואר הגי' בהכ"מ פי"ב מה' מעשר. וא"כ להת"ק דר"ש דס"ל דוקא למקומה ל"ק כל הנ"ל. דאיכא למימר דבזה דוקא נראה להם להחמיר. אבל פסקי הרמב"ם ז"ל ודאי קשאין שאיהו פסק כר"ש דאפילו שלא במקומה. ודאי צ"ע. ואולם יען שפי' הכ"מ שם להשגת הראב"ד בלא זה מוקשה. שלשון הרמב"ם ז"ל לא משמע כוותי' שכתב