בית מאיר ש"ס טו

למ"ד סוף היום אלא מתחלת בה"ש. ואז לא חזי' לי' תרומה במידי מדסבר כל שהוא משום שבות גזרו עליו בה"ש עיין ודוק. אך לדעתי מוכרח לפ"ז דסומכוס סובר סוף היום קונה כי היכי דלא ליקשי עלי' מגדול ביה"כ וא"כ וא"כ מה זה דדחיק לבאר דלסומכוס לא מהני אף אי נימא דס"ל תחלת היום הונה והיינו נמי קושי' תוס' ד"ה ולפרוש ותירוצו הוא נמי על אופן () ות"ל דמעיקרא לק"מ כיון דמוכרח דסומכוס ס"ל סוף היום קונה וצ"ע:

שם מכח קושי' הנ"ל בדף ל' יש להביא ראי' לשיטת החולקים על הרמ"ב והוא בב"י א"ח סי' רס"א דס"ל דתוס' מלאכה בשבת ויה"כ נמי דאורייתא. וא"כ י"ל דמאן דס"ל דכל שהוא משום שבות גזרו עליו בה"ש ה"ה אף בזמן התוס'. וא"כ שפיר מתירץ קושייתי דלשם ע"פ דברי הריטב"א דביה"כ דקניות העירוב למ"ד סוף היום קונה הוא סמיך להתוס' בכלות הזמן דהיתר אכילה שפיר הוי סעודה הראוי' מבע"י.. משא"כ בערבי שבתות דקניית העירוב הוא בה"ש אף למ"ד כוף היום וכבר קידם בה"ש בזמן התוס' גזרו על השבות נמצא שפיר דלא היי סעודה הראיי' מבע"י כי קודם בה"ש בזמן התוס' כבר נאמר לו לתקן התרומה:

דף לה ע"ב קסבר ר"מ תחומין דאורייתא. דהיינו כר"ע במס' סוטה ובסוף פ"ק דעירובין דלכ"ע לר"ע ור"מ ור"ח לוקין על תחומין דאלפים אמה מפסוק דאל יצא ותימא לי לפ"ז א"כ לר"מ אם ס"ל תחומין דאורייתא מאין יש כח ביד חכמים להתיר איסורו ע"י עירוב. ועיין במס' ביצה דף ב' ע"ב בתוס' ד"ה והי' ביום הששי מבואר בדבריהם בלשון זה וכ"ת ע"י עירוב תבשילין וכי אתא תקנתא דרבנן ולעקור הכנה דאורייתא והוא קושי' הגמ' פסחים דף מ"ו ע"ב. וצ"ע. וכמדומה לי כבר כתבתי קושי' זו בפנקס הזה אלא מפני הספק שאיני יוכל למוצאה כתבתיה שנית. [ת"ל מצאתי בהה"מ הל' עירובין פ"ו הלכה ו' כתב בלשון זה בשם הרמב"ן שנראה בדברי רבינו לפי שמצינו עירובי תחומין מתירים אפילו למ"ד תחומין דאורייתא. אלמא עירב בין בפת בין ברגליו מן הדין הוא מתיר וכאן אני קורא בו ממקומו]. ובלא הנ"ל קשה דר"ע גופי' מצינו דאית לי' ע"ת אף ע"י פת בדף ס"א בעירובין וכבר אמרו שם דף מ"ט ע"ב ולא אמרו מערבין בפת וכו' דמוכח ודאי שאינו אלא סברה:

דף לו ע"א תוס' ד"ה מ"ש. עיין במהרש"א. והוא נמי קושי' הריטב"א ומשני אותה. וא"י איך משני להאמת מה בכך שנתן טעם להיום חול ומחר קדש שמספיקא לא נחתה לו קדושה הא תחלת היום שבת קונה והוא ודאי קדוש. ואולם הנה רש"י ז"ל פי' סוף היום תחלת בה"ש ועל תחלת היום פי' סוף בה"ש. וא"כ בין כך ובין כך קניית העירוב הוא בזמן הספק יום או לילה דהיינו בה"ש דכולו ספיקא הוא אלא הנ"מ אם תחלת הספק או בסופו. ובודאי לפירושו לא מקשו התוס' מידי דמה בכך דסוף היום קונה מ"מ הוי בזמן הספק. אמנם נלענ"ד שהתוס' לשטתייהו בדף ל' ע"ב ד"ה ולפרוש הוכיחו דאף למ"ד תחלת היום קונה עירוב היינו סוף בין השמשות בזמן הספק שמותר בו כל שבותים. וא"כ מה דמקשה דף ל"ח ע"ב מדסבר סוף היום קונה עירוב הא י"ט מכין לשבת:

ולפרש"י הנ"ל דהיינו תחלת בה"ש קשה א"כ מ"ש דאם תחלת בה"ש שהוא זמן הספק קונה שיהא שייך איסור יו"ט מכין לשבת. ומ"ש דאם תחלת היום שהוא סוף בה"ש דנמי היא בזמן הספק לא יהי' בו משום י"ט מכין לשבת הא תרווייהו ספיקא הוא. א"ו הכריחו דלמ"ד סוף היום היינו בזמן הברור סוף היום רגע קודם תחלת בה"ש. ושפיר מקשה י"ט מכין לשבת. והתוס' נמי שפיר מקשו דשנו ושנו. ומשני דרבא דידי' סובר תחלת היום קונה עירוב וכבר הוכיחו בדף כ"ט הנ"ל דהיינו בסוף בה"ש שעדיין שבותים מותרים בו () ושבת מכינה לעצמו. ואין כאן אלא משום שבות דהיינו הכנה די"ט לשבת בתחומין שעיקרו אינו אלא דרבנן ופשיטא דההכנה נמי אינו אלא דרבנן. וכל שהוא משום שבות לא גזרו עליו כל בה"ש. וא"כ הכא ודאי שפיר הקשה רבא מ"ש. דהא בין כך ובין כך הקני' בזמן הספק. ומשני נמי שפיר מספק לא נחתה לי' קדושה ומותר בזמן הקני' לאוכלו עיין ודוק. ובזה שהוכחתי דלהתוס' סוף היום היינו רגע קודם תחלת בה"ש. נמי שפיר מה שהניחו בתימה דף ל"ח ע"ב סוף ד"ה והא בעינן. אך לדברי התוס' דף כ"ט ע"ב שסוברים דאף למ"ד תחלת היום קונה היינו בסוף בה"ש בזמן שהשבותים מותרים. א"י ליישב דא"כ מה קאמר רבא על הלגין זאת אומרת וכו' דאי תחלת היום קונה וכו'. ות"ל הא אף אי תחלת היום קונה היינו סוף בה"ש ובזמן שהשבותים מותרים והיינו משום דספיקא הוא. הא ודאי שהלגין אינם יוצאין מחזקת טבול יום עד שתחשך ודאי שהוא העירוב ברור. ואיך אפשר דתחול () בזמן הספק טבול יום וא"כ הא בשעת הקני' ודאי אינו ראוי לאכול ומאי קשי' לי'. ואולם למה שהעליתי לעיל דף ל'. לענ"ד אין דבריהם שבדף כ"ט הנ"ל מוכרח כל עיקר ע"ש ודוק:

דף מג ע"ב בסוגי' דיש תחומין. לפום רהיטא הפשט דחוק אבל לק"מ ע"פ שני הקדמות פשוטים. חדא דאלי' לא מקדים ביאתו טרם ביאת משיחנו יותר מיום א' סמוך. וכן מבואר בת"ח. וחדא דאין נודר בנזיר. כ"א ביום שיבא משיח אחר נדרו. אבל אם נדר ביום ב' או ג' למשל. וכבר בן דוד בא לב"ד הגדול מאתמול. לא חל נדרו ובזה מיושב הכל והסוגי' כהוגן. ודוק:

דף סה ע"ב בהריטב"א שם תחלה מקשה במתני' מי שישן על החכמים דאף דס"ל דישן אינו קונה שביתה. יקנה שביתה בשבת במקום שניער וליהוי לו אלפים לכל רוח. כמו דמוכח בספינה שאע"פ שלא קנתה שביתה בה"ש לפי שהיתה למעלה מעשרה. מ"מ כשהגיע ליבשה קינה שביתה בשבת. כדמוכח מקשי' הגמ' לעיל ואי ס"ד אין תחומין למעלה מי' וכו'. ומשני י"ל דשאני התם שהי' בבין השמשות למעלה מי' במקום שאינו ראוי לשביתה. אבל כאן שהי' במקום הראוי לשביתה אלא שאבד שביתתו מפני השינה. מכיון שלא קנה בב"ה. שוב לא יקנה ולהכי פריך עמוד ב' על הת"ש גשמים שירדו בעי"ט וכו'. ואם ירדו בי"ט הרי הם כרגלי כל אדם וכתב פ"י דכיון שלא קנה שביתה בב"ה שוב לא יקנו. ואפילו למ"ד חפצי הפקר קונים שביתה. וא"ת ומ"ש מאדם הבא בספינה שלא קנה שביתה מפני שהי' במקום שלא הי' ראוי לקנות שביתה למעלה מי' ומ"מ קינים שביתה כשיגיעו למטה מי' וה"נ נימא כיון שהי' הגשמים בבה"ש במקום שלא הי' יכולים לקנות שביתה ודחק ע"ש. ואני כתבתי בצדו דכ"ז לשיטתו בישוב קושי' קמייתא. אבל לענ"ד י"ל דדוקא אדם שהוא ניער ובדעתו וברצונו לקנות שביתה בבה"ש אלא מפני שהיא במקום שאינו ראוי לשביתה א"א שיקנה מיד שבא למקום הראוי הוא קונה שביתה ע"י המחשבה שהי' לו בה"ש משא"כ ישן וכלים שאין להם שום מחשבה בה"ש א"א להם לקנות שוב שביתה א"א בה"ש ולא באמצע שבת:

דף מו ע"ב ומנא תימרא דשני לן בין ערובי חצירות וכו' תימה לי מדוע הביא מברייתא ובדוחק גדול כמבואר בתוס' ולא הביא ממשנה מפורשת פ' במה מדליקין דף ל"ד דמשני התם כאן בע"ת וע"ש פרש"י. ויש ליישב בדוחק דשם נמי אההיא דהכא סמך. ולולא כן הי' אפשר לומר איפכא דע"ח חמור מע"ת. וצ"ע:

דף נ ע"א שאני מערר דאיתא לחצאין עיין פרש"י. אין להקשות הא ודאי אלו הי' לו חמשה גרגר חטין ועישר גרגר שלם הא שייך נמי כל שאינו בזה אח"ז אינו בבת אחת. א"כ ה"נ הא עישר סאה אחת שלימה. די"ל ודאי ב"ה גרגר חטים אלו עישר א' שלם פשיטא דלא תיקן כלום כיון שעישר גרגר זה שלם ולא חתכו לחצאין שיהי' אך חצי למעשר א"ו שרוצה כל הגרגר מעשר ולא תיקן כלום. משא"כ כשיש לו ה' סאין והוא רוצה שיהי' חצי סאה מעשר אבל לא ע"י גרגרים