בית מאיר ש"ס קנח

דלא הוי דשיל"מ ממש. אלא ע"כ דודאי זה אינו דומה לצלי ובישול. דהפוסקים דימו צלי ובישול לשני בני אדם. כמו שהגמ' יבמות אמרה דר"א בדותא היא יען דלזרים אין היתר כן לא מקרי דשיל"מ מה שמותר לו בצלי יען דלבישול אין היתר. כמבואר בת"ה סי' ק"ע. אבל במקום אין קפידא ודאי. וכיון שיוכל לאוכלו במקום בכל אופני אכילה שוב מקרי דשיל"מ. אף דבאכילה באותו מקום לא נאסר מעולם והי' מותר אף בלא ביטול דומיא דביצה דמקרי יל"מ למחר. אף דבזמן זה דהיינו למחר הי' מותר בלא ביטול. ומה שהרמב"ם כתב מתקנת חכמים הוא שעשאוהו כדבר שיל"מ. זה לא כתב כי אם על מה שאסור נמי לזרים ולבהמות כמבואר בלשונו. והאמת שכבר כתב ת"ה עצמו שיש לחלוק על התירו בצלי ובישול. ור"ל דיש לומר נמי דצלי ובישול נמי דומה לזמן ולא לשני בני אדם. ודוק. וליישב הקושיא שהקשיתי על פי' הרמב"ם ור"ע דבמ"ש מאי איריא בירושלים אפילו חוץ לירושלים הא יש לו מתירין ע"י פדיון. וכקושיית הגמ' ב"מ. נראה לענ"ד לומר הכי. דהא חזינן דהיכא דיש לו טירחא או הפסד לא מקרי דשיל"מ לההוא שטה. [ולפ"ר יש הוכחה לזה ממה דמדמה פסחים ט' ע"ב שני ציבורין לשני קופות ולא אמרינן דהוי דשיל"מ בבדיקות. א"ו ע"י טורח הבדיקה ל"מ יש לו מתירין]. וא"כ עד כאן לא מקשה שם הגמ' הכי כי אם באופן דלא הוי לי' ברירה (או דיוכל לפרוק ממש בחנם) כמו תחלת הסוגיא דהתם ואם איתא ליעבד כדחזקי' דפורק ממש בחנם בלא דמים כלל. וקשיא לתוס' דעכ"פ ליעיילה. והוציאו מזה דבריחוק מקום לא שייך. והיינו נמי שיטת הרמב"ם כמבואר בפר"ח שם. ואין להקשות ומה הי' עושה אם לא נתערב הא נמי הי' מוכרח להעלות כיון דא"א לו בפדי' כדמוקי שם. דזה אינו דהא עתה נתערב ברוב עכ"פ והטירחא יותר מכפי משאלו לא נתערב. אחרי כן בהסיפא ושנכנס ויצא דאיירי בקירוב מקום ומקשה הגמ' וליעיילי' והוצרך לשנות בשנטמא ואז שוב אף אלו לא נתערב היה מוכרח לפדותו. ומקשה הגמ' שפיר וליפרקי' ומקרי משום זה יל"מ דלמה ירויח ע"י התערובות. משא"כ בנתערב חוץ לירושלים טהור והוא מקום רחוק. דאז אלו לא נתערב היה לו הברירה או להעלות או לפדות. ועתה מצד הריחוק וכבידות התערובות מוכרח שלא להעלות מפני הטורח אך בפדיון. ואפשר דבפדיון לא ניחא לו או מצד החומש אף דאפשר בהערמה. מ"מ אפשר דלית ליה זוזא תו לא מקרי יש לו מתירין ע"י פדיון. אבל כל זה אינו שוה לי. דא"כ עדיין קשה על התנא דברייתא דאיירי במסקנא בטהור. וא"כ מדוע ביארה באיזה מעשר אמרת בנכנס ונפל מחיצות. ת"ל דאיירי נמי ברחוק חוץ לירושלים אלא ש"מ דהיתר פדיון בלי הברירה של העלאה נמי מקרי יש לו מתירין לכן ודאי צ"ע שוב עיינתי בספר הכרתי ומצאתי בדבריו שהוסיף בהעתקת הפר"ח שהביא וכתב דטריחא לי' מלתא (לפדות) או להעלות. וכנראה שהרגיש בזה ואפשר כיון ליישוב הנ"ל. ודוק. אבל הברור שזה אינו מועיל מדברי הברייתא הנ"ל. והתמיה קיימת. תו כתב בספר הנ"ל להסיב כוונת הרמב"ם על דרך אחר מכיון הפר"ח. ולפירושו שם ע"כ כוונת המשנה פה שהזכירה בירושלים הוא על דרך לא מבעי' בחוץ לירושלים שאוסר בכ"ש אלא אפי' בירושלים. ולא בלבד שלשונו בפסקיו דחוק לפירושו. שהרי כתב לפיכך אם בירושלים. מוכח שבא למעט חוץ לירושלים. כי אם בפי' המשניות פה של הרמב"ם הרי מבואר בהדיא דלא כוותי'. שהרי כתב בירושלים בלבד. מוכח בהדיא דכוונתו לאפוקי חוץ לירושלים דשפיר בטל. וכמבואר פה בר"ע. נמצא הפר"ח יפה כיוון אלא שצ"ע. וגם מה שכתב הכרתי לחלק דבתוך ירושלים לא הוי יל"מ כי אם מתק"ח וחוץ לירושלים מדינא. ע"ש ודוק. לענ"ד זה אינו. דנהי דנתן להם פנים דבתוך ירושלים כיון שמוכרח אותם לאכול בטהרה דומה לצלי ובישול. וכתב דלזה לא נאסר מעולם. ורצונו לעשות מזה שני אופני אכילות. כמו צלי ובישול או בשר בחלב וקשה עליו על הראשונים אנו מצטערים שדימהו ב' אופני אכילות לב' בני אדם. והוסיף איהו אכילתם בטהרה או שלא בטהרה. וזה ודאי לענ"ד לזמן דומה כנ"ל. והעיקר מה שכתב הרמב"ם שלא הוי ממש יל"מ כ"א מתקנת חכמים. כבר ביארתי לעיל. ודו"ק:

ומכיון שנראה לענ"ד עיקר פי' הר"ש במתני' דמה דקתני בירושלים היינו כדפירשו הר"ש דאוסרן בכ"ש לאכול כ"א בירושלים ולא כפי' הר"מ וברטנורא דלמעוטי חוץ לירושלים. וכדהוכחתי מן מ"ש. וממילא מדלא קתני באיזה מקום הי' התערובות ש"מ דאפילו ברחוק מן ירושלים נמי הכי דינו. וכיון דמ"ש ובכורים בחדא לישנא מתני. ש"מ דאפי' בכורים דל"ל היתר פדי' נמי חשובין דשיל"מ אפילו בריחוק מקום,. וזה ברור מלבד הוכחת הרש"י מן ירושלמי לענ"ד מגופא דמתני' שמעינן לה. ואי משום קושיית התוס' במס' ב"מ כבר תירצה רש"י ז"ל דה"א דאיירי בנטמאה. ועכ"פ נשמע מזה דטורח בלי הפסד ממון אינו מגרע כח ההיתר:

שוב עיינתי בכ"מ מה' מעשר שני. וראיתי שהסכים פסק הרמב"ם שם עם פירושו למשנה ועם פי' הר"ש. ואמרתי הלא דבר הוא. וראיתי שפי' נמי כוונתו שלא על הדרך שהבינו הפר"ח בי"ד. ואעתיק לשון הרמב"ם. פירות מ"ש שנתערבו בחולין יאכל הכל בטהרה במקום או יפדה את המעשר. לפיכך אם נתערבו בירושלים אסורים בכל שהוא במינו הואיל והוא בירושלים הרי הוא כדבר שיש לו מתירין ויאכל הכל בטהרה. ונראה שכן הבינו הכ"מ תחלה כתב אם נתערבו חוץ לירושלים יאכל במקום או יפדה. אבל ודאי שאינו בטל. ואח"כ כתב לפיכך אם נתערבו בירושלים אז אין לו המתיר של פדי' כי אין פודין מ"ש בירושלים. אעפ"כ הואיל והוא בירושלים מחויב לאכול הכל בטהרה. ועל דרך זה אפשר להסכים נמי פירושו במשנה. זה לשונו. דשיל"מ אפי' באלף לא בטל ואומר לך כאן כשנתערב וכו' ויהיה אותו העירוב בירושלים בלבד וכו'. ע"ש שמסיים ואומרים לו אכול הכל בתורת מעשר או בכורים. ור"ל במה שכתב בירושלים בלבד לאפוקי אם הוא חוץ לירושלים אז יש לו היתר פדיון ואין אומרים לו דוקא אכול. אבל זה אינו עולה לבכורים שאין להם פדיון אפילו חוץ לירושלים. ועדיין צ"ע גדול. ובעל כרחינו דסובר לחלק בבכורים דחוץ לירושלים לא הוי יש לו מתירין משום הטורח. ולכך הטיל תנאו דוקא בירושלים בלבד. ובמ"ש הטיל תנאי זה כדי לשלול ממנו ההיתר פדיון. אבל ודאי דמ"ש אפילו חוץ לירושלים הרבה אינו בטל מטעם ההיתר פדיון. וא"כ מ"מ מוכרח החילוק שלמד הפר"ח בהרמב"ם מדין בכורים שע"כ סובר דחוץ לירושלים הם בטלים ברוב ולא הוי דשיל"מ להעלות ובסוף הפרק כתב באיזה מעשר אמרו שא"א להעלותו. ש"מ כתי' התוס' משום דקרוב הוא. ודוק. ואולם כל זה בפי' ר"ע ברטנורא א"א. ופירושו ודאי תמוה כאשר התחלתי לדבר בו. וגם הפר"ח בעיקר פירושו בהרמב"ם דמ"ש חוץ לירושלים בטל ברוב. וזה ודאי לענ"ד בטל מעיקרו הוא ולא ברוב. ומה שהרמב"ם ספ"ו הנ"ל הציג דינו דוקא באופן זה באיזה מעשר אמרו במ"ש שיצא ונפלו מחיצות. ובגמ' איתא מה יצא דנפלו מחיצות. דמשמע דהמעשר נשאר בירושלים אלא שהמחיצות נפלו ושוב אין לו היתר לא באכילה ולא בפדיון. ואיהו נקיט תרווייהו שיצא וא"א למיהדר משום דנפלו מחיצות. וקשה תרתי למה לי והתבוננתי שלזה רימז המ"ל פ"ו מה' בית הבחירה סוף דין י"ד שכתב שם וההוא דהזהב דנפיל מחיצות. המעיין היטב בדברי רבינו ספ"ו מהל' מעשר שני שהביא דין זה יתיישב לו קושיא זו. ודוק. והדבר תמוה דבמה יתיישב ואפשר כיוון להכי דה