בית מאיר ש"ס קנז

מהר"ש שלא פי' אליבא דר"מ הנפקותא שכתב ר"ע דאליבא דר"מ. אך דמי תרומה משלם כי אם אף על הב"ב חולין בעי שלומי ולכך חקר מה נ"מ. ואולם פירושו בהקושיא של הירושלמי הלא כבר אכלו שהוא לר"י אליבא דר"מ. צ"ע גדול כי נראה הלשון מוטעה קצת ואולם העתקת הת"י מן הרמב"ם בהלכות צריך פי' כי קשה מה הוקשה לו והלא כבר אכלו. מה בכך הא כם צריכים לשלם מה שאכלו בחולין מתוקנים וזה צריך להדר להם. כיון שהי' מחויב להם להאכיל חולין. וי"ל כיון דלרבנן הפועלים מחויבים לשלם חולין ע"כ היינו טעמא לא משום תשלומין כדין אוכל דבר של חבירו. דהא לא אכלו כי אם תרומה ששוה פחות. אלא כי היכי דתיהוי לו כפרה כדין אוכל בשגגה. וג"ה הוא. וא"כ קשיא כמו שהב"ב פטור מדין תשלומי חומש שחייבים הפועלים ככה לפטור מתשלומי דמים היתירים החולין על התרומה. שאלו נמי אך כפרה כמו החומש, וע"כ היינו טעמא דהא הב"ב מחויב להאכיל להם סעודה והוי כמי שעדיין לא אכלו. ולכן ישלם להם דמי סעודה שמחויב להם דהיינו חולין. וע"ז מקשה והלא כבר אכלו. ומשני דלא נחשב אכילה. ודוק:

מסכת חלה פ"ב משנה ב' עיסה שנילושה במי פירות. ר"ע הביא בשם הירושלמי דאם כולה מי פירות פטורה. ולענ"ד בלי שום עיון בספר כי אם לפום רהיטא אני כותב זה לזכרון דברים בעלמא. יש להביא ראי' לשיטת הירושלמי ממה דקי"ל כשיטת ר"ת במס' פסחים דף ל"ו דכולה מי פירות אין מחמיצין כלל. והפלוגתא דחכמים ורבן גמליאל שם מיירי במי פירות עם מים. ע"ש בתוספות ד"ה מי פירות דף נ"ה ע"ב. וא"כ לענ"ד נראה דה"ה מה דר"ע ממעט התם מלחם עוני פרט לעיסה שנילושה ביין וכו'. היינו נמי דוקא עם מים דאלו בלא מים תיפוק לי' דיש למעט משום דאינו בא לידי חימוץ. כמו דממעטינן התם שאר מינים זולת ה' מינים ע"ש ע"א. וא"כ בחלה נמי דגמרינן לחם לחם דדוקא לחם הבא לידי חימוץ הוא דחייב לאפוקי שאר מינים. ה"ה דממעטינן בשנילוש כולה במי פירות ומשום דאינו בא כלל לידי חימוץ לא מקרי לחם. ודוק. שוב עיינתי קצת בפוסקים וראיתי שכולם אינם מרגישין בדברי. זולת ע"י ענין אחר. מטעם הכשר הוא דאתי עלה. וצ"ע. ולכן ע"כ לומר ששגיתי בדמיוני. ועיסה כולה מי פירות אף לר"ת דאינו מחמיץ כלל. מ"מ ליכא למעוטי מן הקישא דלא תאכל חמץ. כי אם דברים דהיינו חוץ מה' מינים שאינם באים בשום אופן לידי חימוץ. אבל מי פירות שהי' אפשר לבא לידי חימוץ אולי הי' נילוש במים ליכא למעוטי כי אם מצד שאינו לחם עוני. וזה אין לו שייכות לחלה. וק"ל:

שוב מצאתי בהרמב"ם פ"ו מהל' חמץ הלכה ה' בהה"מ שם וע"ש בלח"מ. משמעותו שפי' בהיש מי שכתב שהביא הה"מ. כמו דס"ד מעיקרא. וא"כ הי' עלייהו קושיא עצומה ממתני' דלעיל ומן הירושלמי דת"ל מטעם ההיקש. לכן לענ"ד שלא דק הלח"מ. והיש מי שכתב שהביא הה"מ נמי אין כוונתו להיקש זה. כי אם למה דכתיב ושמרתם גבי מצות. שמשם אנו למדין כדאיתא פסחים דף מ'. אלא דצ"ע דא"כ נשמע מדברי יש מי שכתב מדמסיים וכל שאינו בא לידי חימוץ אין אנו יוצאין בו דמה שנשמע נמי מן ושמרתם. נמי לעכובא נאמר שאין יוצאין בדיעבד. מה שא"צ שימור. א"כ אף בדף ל"ה למה לו ההיקש על חוץ מה' מינים ת"ל נמי מן ושמרתם אלא ש"מ דמן ושמרתם לא נשמע כי אם מצוה דלכתחילה ולא לעיכוב. וצ"ע:

פרק ד' משנה ו' נוטל אדם וכו' חלת דמאי לפ"ר ע"כ לפרש מה דנאמר חלת דמאי קאי על הכל בין על העיסות שרוצה להפריש עליהן. ובין על העיסה שרוצה שיהי' חלה. הכל הוא בספק אם נפרש ממנו החלה אם לאו. (והספק שפי' הרמב"ן לענ"ד הפשוט שלקחו מאדם החשוד על החלה. דנהי דלא גזרו על עיסת עם הארץ היינו בסתמא. אבל הרמב"ם פי' המשנה בחשוד כי אף שדברי מהרש"א נכונים. מ"מ אין לשון הרמב"ם סובל פירושו ע"ש וק"ל). דאל"ה אלא שהעיסה שיעשה חלה הוא ודאי טבול לחלה איך אפשר להפריש מן החיוב ודאי על הספק פטור. כדאי' פ"ה דדמאי לענין תרומה ע"ש סוף הפרק ומ"ש חלה ומ"ש תרומה. ומה שנאמר במתני' נוטל אדם כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה. ר"ל החלה המחויב להנטל ממנה מחמת ספק לא הורמה ממנה. ואם יהא קאי על ודאי לא הורמה חלתה ע"כ נמי דינו כמו בתרומה שלא יאכל הכהן החלה עד שיוציא עלי' כדי חלתה שהרי היא באה מן העיסה שהי' בו שיעור חלה ומחויב ודאי. והמעיין בהרמב"ם סוף פ"ז מהל' בכורים יראה שסתימות לשונו ויתננה לכהן לא משמע הכי. וגם הבד"א שכתב שם לא משמע להדיא כדפרשתי תחלה. על כן צ"ע:

מסכת בכורים פרק ב' משנה ב' מלאכול בירושלים. כתב ר"ע ברטנורא כלומר אם נתערבו המ"ש וכו'. אבל מעשר שני ובכורים שנתערבו בחולין חוץ לירושלים אינן אוסרים. ואני תמה מאוד על פירוש זה דודאי מוכח הכי לההוא פי' מדקתני בירושלים. ותינח בכורים דהוי חוץ לירושלים דבר שאין לו מתירין אבל מ"ש הא הוי דשיל"מ ע"י פדיון ואפילו הוא פחות משוה פרוטה. כמבואר מס' ב"מ דף נ"ג דתני התם לפרש סיפא דמתניתין של פרק זה משנה א' דקתני משא"כ במעשר דבטל ברוב איירי בשנכנס ויצא ונפלו מחיצות ע"ש ודוק. וצ"ע. משא"כ לפי' הר"ש ניחא דאפי' בנתערב חוץ לירושלים אוסר בכ"ש לאכול חוץ לירושלים כי אם בירושלים. גם כבר הקשה כהוגן הפר"ח י"ד סי' ק"ב על פי' ר"ע ממס' יבמות ע"ש. וביאר דבריו דאף התם גבי חטאת י"ל הואיל ומקרי דבר שיש לו מתירין לענין לאכול תוך העזרה כדין חטאת ה"נ אסורים לזרים. ואם שהרמב"ם בפירושו כתב ועשאן ירושלים כדבר שיש לו מתירין. וביאר בלשונו הצח שהחכמים נתנו עליו דין דבר שיל"מ דמשמע מיני' דלא הוי דבר שיש לו מתירין ממש. מ"מ אין מן ההכרח לומר על רב אשי בדותא היא דדילמא אף בחול עשאו החכמים כדשיל"מ ודוק. לכן לענ"ד פי' הר"ש מוכרח. ומה שכתב הפר"ח עוד שם להשוות דעת הר"ש לדעת הרמב"ם ושהר"ש איירי בסמוך לירושלים כגוונא דמחלקו התוס' ב"מ בין רחוק לקרוב. זה ודאי אינו דהא הר"ש הוציא דבריו מדלא משני הירושלמי קושייתו מבכורים הכי. ולדברי הפר"ח עדיין קשה דלישני התם איירי ברחוק מירושלים. א"ו זה אינו בכוונת הר"ש. ומה שהקשה הט"ז סי' הנ"ל על דין המוזכר התם בהגה"ה. דבאיסור בלוע לא אמרינן דשיל"מ מדין גדולים דהכא לפי' הרמב"ם. לפום רהיטא ל"ק מידי שכבר פי' הרמב"ם בפירושו דלא הוי דשיל"מ ממש. כי אם שהחכמים עשאוהו כדשיל"מ. וא"כ אין ללמוד מזה לאיסורי מאכלות וכה"ג צריכים אנו לחלק לכל הפירושים לשיטת הפוסקים סי' הנ"ל דבשר שיש לו תקנה בצלי לא מקרי דשיל"מ יען שלזה לא נאסר מעולם. וקשה לכל הפירושים הא מקרי דשיל"מ מה שיכול לאוכלו בירושלים אף דלזה לא נאסר מעולם. אלא ש"מ דשאני הכא דבאמת לא הוי ממש דשיל"מ כי אם כנ"ל. אך א"כ אף לפי' הרמב"ם ור"ע והסכמת התוס' ב"מ. לענ"ד אין ללמוד היתר מזה דהיכא דצריך הוצאות להתירו לא מקרי דשיל"מ. די"ל דשאני הכא