בית מאיר ש"ס קנו

גבי' חנ"נ. וידענא כי ענין זה צ"ע בהר"ן סוף פרק כל הבשר. ואני כותב דברים אלו אך לפום רהיטא ועיין בהרמב"ם פי"ג מה' תרומות. לדבריו שם ודאי צריכים אנו לומר כנ"ל ודבריו נובעים מירושלמי וצ"ל כנ"ל דלא שייך חנ"נ בתרומה ודוק. (אך שגיתי דבמב"מ דד"ת ברובא בטל בלא זה לא אמרינן חנ"נ וק"ל. ועיקר הדברים מבוארים בהר"ן הנ"ל וע"ש]:

פרק ו' משנה ב' ממשנה זו שהובאה לפסק הלכה במיימוני מוכח דאוכל תרומה בשוגג חייב בקרן וחומש אפילו אכל תרומה דנפשי' קודם שבאה ליד כהן. דאל"ה מאי איריא שנשאת לכהן אפילו נשאת לישראל. תיפוק לי' דפטורה מכל וכל. כיון שאכלה מה שלא זכה בה עדיין מדרב חסדא דאמר בפ' הזרוע המזיק מתנות כהונה או שאכלו פטור מתשלומין. ומוכח התם מקושי' הגמ' מברייתא דבעל הבית או לוי שאכל טבליו דאף תרומה נמי הכי דינא. וכן מוכח מן הטעמים של ר"ח. הן לטעם ממון שאין לו תובעים והן לטעם דדשה דוזה דקאי נמי על פסוק דכתיב שם ראשית דגן דהיינו תרומה. אלא ש"מ ממתני' דהכא דדינא דר"ח לא שייך כי אם באוכל במזיד שאז אינו משלם חומש. כמבואר פ"ז משנה א'. ואז אם רצה הכהן למחול מוחל נמצא דאינו הקפידה כי אם על גזל הכהן. ושייכו טעמים של ר"ח. משא"כ בשאכל בשוגג. שאז אם רוצה הכהן למחול אינו מוחל. כמבואר פ' הנ"ל משנה א'. א"כ אף בשלא באה לידו כלל נמי חייב מג"ה. כי היכי דתיהוי לי' כפרה וא"כ על כרחינו המשנה הנ"ל פ"ז מ"א בשבאה ליד כהן דוקא איירי. אך א"כ ק"ק מה דוחקא דהגמ' הנ"ל. לאוקמי הברייתא למידק על טבל שבא ליד כהן. דילמא הברייתא איירי בשוגג. ואז שפיר הדיוק הא הורמה חייב. די"ל חדא דהברייתא סתמא קתני דמשמע אפילו במזיד. ותו דאפשר בשוגג פשיטא ואין צריך לדרשה דירימו. דהא בהדיא כתיב בקרא. ואיש כי יאכל קדש בשגגה. וטבל לא אקרי קדש. וכן נראה כוונת הראב"ד פ' י"א מה"ת שכתב על פסק הרמב"ם הלכה ב'. א"א. ואם באו ליד כהן משלם לו את הקרן לא יהא אלא גזל. נראה כוונתו אבל בלא באו לידו מודה להרמב"ם דפטור אף מתשלומי קרן. וקשה הא מנ"ל דהא כבר הוכחנו דבשוגג החיוב אפילו לא בא לידו ונמצא דברי ר' יהושע דקתני במתני' סתמא ד"י פוטר דקאי נמי על באו ליד כהן לא איירי אלא מחומש כדכתב איהו עצמו. וא"כ מנ"ל לחלק דבלא באו אף מתשלום קרן פטור. [ואולם בברכות דף ל"ח מפרש רש"י הטעם משום דאין שם תרומה חל עליו והיינו בשהב"ב הפריש משקה. וא"כ אפשר הטעם פשוט ולא]. אלא ש"מ דס"ל דהא בהא תלי' דבמזיד כיון דאם רצה הכהן למחול מוחל בלא באו פטור. א"כ ה"ה אף בשוגג. כיון דפטור מחומש. וזה הכלל כל כמבואר משנה ט'. דכל דפטור מחומש אם למחול מוחל. בממילא בהנהו שוגג ומזיד לר"י שוים דאם לא באו ליד כהן פטור אף מקרן. ואולם לפי זה קצת יש לתמוה על הרמב"ם ז"ל פ"י דין אוכל בשוגג הלכה א'. ודין אוכל במזיד הלכה ה'. ומסתם סתים כאלו דיניהם שוה. ולא נחית לבאר החילוק שזה בין בא בין לא בא. וזה דוקא בשבא. כנראה כוונתו דאוכל תרומה מזיד נמי חייב בתשלום קרן אפילו לא בא. ויותר יש לתמוה שעל המתני' דפ"ז משנה א' דקתני התם אם רצה הכהן למחול מוחל. כתב בפי' המשניות שלו זה לשונו וזכה בו אחד מן הכהנים ונותן לו. הרי נראה בעליל שביאר ההוא מתניתין באפילו לא בא ליד כהן. והוקשה לו א"כ מי מהכהנים שימחול לו. וגם לא שייך כלל לשון מחילה במי שלא זכה מעולם בדבר. לכך ביאר שיתננה לאחד מן הכהנים כדי שימצא תשלומי חוביו והוא יתננה לו. ודוחק גדול לומר שביאר הכי כדי שיקיים האוכל לצאת י"ש. דזה אינו במשמע דמי מכריחו לזה דילמא המתני' דינא קתני דלא שייך כל ההוא חיוב כי אם כשבא ליד כהן. וזה מוחל לו בפשוט. אלא ש"מ דעתו כנ"ל. והכי נמי נראה כוונתו במה שהעתיק פ"ב מה' מעשר הלכה ה' הברייתא ככתבה וכלשונה בטעמה שנאמר אשר ירימו לה' אין לך בהן כלום עד שירימו אותה. ולא העתיק תי' הגמ' הנאמר עלי' אליבא דר"ח בפ' הזרוע ש"מ שתופס פשטות הברייתא לעיקר הלכה למידק הא משעת הרמה חייב. דאל"ה קשיא האיך העתיק אותה בלשון זה סתם ולא ביאר בשום מקום דאף לאחר הרמה איכא גוונא דפטור כגון במזיד. וכ"ת שסמך עצמו על מה שהעתיק להלכה דינא דר"ח בפ"ט מה' בכורים הלכה י"ד. דזה אינו ואדרבא משם תברי' וראי' לסתור. דהרי בריש הפרק שם הקדים וכתב. ואלו הם הנקראים מתנות בכל מקום. דלמה כתב זה. דהרי הוא עצמו חשב כ"ד מתנות. ש"מ כוונתו לבאר דינא דר"ח הנאמר בלשון סתם מתנות שלא נאמר כי אם על אלו דוקא. ועל כוונה זו סובב והולך שפיר דעתו הנ"ל. דסובר דאוכל תרומה מזיד חייב אפילו לא בא ליד כהן. והברייתא דאשר ירימו כפשטי'. אבל איני יודע ליישב לדעתו קושי' הגמרא פ' הזרוע הנ"ל. וגם הטעמים של ר"ח ששייכים בתרומה. כמו באלו מתנות. ואלו הי' אפשר להפריד בין הדבקים ולומר דתרומה יותר נקרא ממון שיש לו תובעים ממתנות אלו הזרוע וכו'. שפיר היה אפשר ליישב הסוגיא אליבי'. ולומר דזה איכא בינייהו בין ב' הטעמים. וקושיית הגמ' מן הברייתא דאשר ירימו אזלא לטעם א'. מדרשה דוזה. דלטעם זה ודאי אף תרומה במשמע. ואיהו פסק הא"א. כדי לקיים כל המשניות והברייתא כפשטה. אבל אמרתי אחכמה והיא רחוקה דהא באמת אף לטעם ממון שאין לו תובעים תרומה נמי שייך בגווי' לכן צ"ע. וידעתי גם ידעתי מיעוט ערכי בבקיאות. ואפשר כמה סוגיות הש"ס או דבורי תוס' שנעלמו מאתי בענין זה. אבל מה אעשה אם אזכה אלמוד. אולי אזכה לעמוד על דעתו:

הגה"ה א' ואם נאמר דהמתני' אתיא כמ"ד תרומה בזה"ז דרבנן והכי פסק הרמב"ם סוף פרק א' ניחא. אך א"כ ק"ק למה יחזור ויתרום הא הוי ס"ד ולקולא. ויהא מוכרח דשאני טבל דאתחזיק איסורא. ועיין סי' ק"י בי"ד שהאחרוני' עשו פלוגתא מזה דלהרמב"ם ס"ד לקולא אפילו בהתחזיק לאיסור. אך זה בלא זה צ"ע על הרמב"ם דהא פוסק בזה"ז דרבנן. ועיין מ"ל פ"ז הלכה י"ז. וגם בפ' י"ג באר הלכה דאיירי בתרומה בזה"ז ואלו בפ"ה סתם:

הגה"ה ב' בלא עיון כל הצורך. די"ל נמי דדינא דר"ח לא שייך כי אם בתרומה דנפשי'. אבל זר שאוכל תרומה דחברי' מה שהפריש אף דעדיין לא זכה בה כהן חייב אף במזיד. ומשום דהוי ממון שיש לו תובעים למ"ד טובת הנאה ממון. ותרומה יש להבעלים בהן ט"ה. אך לדרשה דוזה אפשר דאין לחלק. וקושיית הגמ' מן מכור לי בני מעיים דמשמע אפי' פטור י"ל דהתם שאני כיון דהבעלים מכרו לו שפיר הוי ממון שאין לו תובעים. ודוק כי עדיין צ"ע. וכעת אין הזמן מסכים עמדי לעיין כל הצורך. ואולם מתני' א"א לאוקמא בהכי דא"כ למה תשלם לעצמה הא בעל התרומה תובע ט"ה יש לו ורוצה ליתנה לכהן אחר. וצ"ע נמי בכתובות דף ל' ע"ב בתוס' ד"ה זר שאכל]:

פ"ו הנ"ל משנה ג' והוא משלם. עיין בת"י העתיק דבריו ע"פ הרמב"ם בהלכה שנראה מדבריו שם שהירושלמי הקשה ותי' הכי אליבא דרבנן. דאלו לפי' הר"ש מבואר שהירושלמי הקשה ותי' הכי אליבא דר"מ. ונראה