בית מאיר ש"ס קנה

פ"ט משנה א' אם רוב הגמלים מותר. ע"ש בתוי"ט במחודשיו:

כתב שם זה לשונו. ובמידי דיבש ביבש מין במינו אפילו מדרבנן אין צריך יותר כדתנן במשנה ה' ריש פ"ז דחולין. ובתר שמא אזלינן במין במינו. ואפילו אית לחד שם ליווי כדאיתא בפ' בתרא דע"ז עכ"ל. ורצונו לבאר מה דקשיא לי' הא צמר רחלים וצמר גמלים מין בשאינו מינו הוא ועכ"פ מדרבנן אינו בטל ברוב. ומתרץ זה דהוי מין במינו כיון דבתר שמא אזלינן הואיל דתרווייהו צמר עיקרו. ואף דחדא אית לי' שם ליווי דהיינו צמר גמלים. מ"מ מקרי מין במינו. זה כוונתו אבל דבריו תמוהים דא"כ קנבוס ופשתן עדיין קשה הא ודאי דמבשא"מ הוי בין בשמא בין בסוגן ומדוע בטל ברוב. לכן ודאי יפה עשה בעל המחבר עצמו שהשמיט כל דברים אלו מדפוסי הישנים אשר כמדומה לי שהדפיס בחייו. ואולם בעיקר הקושיא לענ"ד מוכח מזה דלא כדעת המרא"י שהביא הש"ך בי"ד סי' ק"ט. דס"ל דמבשא"מ ד"ת אינו בטל ברוב ואפילו יבש ביבש. דא"כ ודאי תקשי מדוע יהא איסור זה בטל. משא"כ למסקנת הש"ך שם דאינו אלא מדרבנן תו לק"מ. ולא מיבעי' לשיטת טעם הר"ן דהטעם משום שמא יבא לידי איסור דאורייתא ע"י הביטול. דודאי לא שייך הכא ולכך אפילו מדרבנן בטל. אלא אפילו לטעם האו"ה שהביא הש"ך בסי' צ"ח תוך דבריו הארוכים בשם האו"ה דהטעם הואיל ואפשר קצת להכיר החמירו רבנן בבטולו. י"ל הכא כבר הטעים הרמב"ם ז"ל בלשונו הקצר דאיירי באופן שכבר טוה החוט מן התערובות ברוב הצמר גמלים. באופן שבודאי שוב אינו ניכר. ואי אפשר בשום צד להפרידו ולכך אפי' מדרבנן בטל וק"ל. ואפשר לדחוק וליישב דעת המהרא"י דלעיל דסובר מבשא"מ ד"ת אינו בטל ברוב ואפילו ביבש. דהכא שאני דדוקא איסור בהיתר הוא דאמרי' הכי. אבל היתר בהיתר שאני. דהוי עכ"פ בחד צד מב"מ. במה דשניהם מין היתר הם. ושפיר בטלים ברוב כדין מב"מ וכעין סברא זו נאמרה בשם הר"ן בט"ז י"ד סי' ק"ב ע"ש]. אבל לא משמע הכי מדברי הפוסקים. ואדרבא חשו להחמיר קצת בביטול היתר בהיתר מבאיסור בהיתר. כמבואר י"ד סי' צ"ט בפר"ח ס"ק כ"ב. ובא"ח סי' תמ"ז בפר"ח בדין נתבטל קודם פסח אי אמרינן חוזר וניעור ע"ש ודוק. וצ"ע. אבל העיקר לענ"ד קושייתו מעיקרא ליתא. כמבואר בחידושי רשב"א יבמות דף פ"ב ע"ב. דלא נאמר דין ביטול יתר מרוב דהיינו ששים כי אם באיסורי אכילה שהולכים בו אחר נתינת טעם. אבל באיסורים שאינן של אכילה ברבי' בעלמא בטל. וא"כ ה"ה די"ל הכי אפילו לשיטת מהרא"י לענין ביטול מבשא"מ. ודוק:

מסכת תרומות פרק א' משנה א' כתב בתוי"ט במחודשיו. ולא מן החיוב על הפטור וכו'. כגון וכו'. והוסיף דשאך פטורים תנינהו. ודברים אלו שהוסיף תמוהים דאי משום הא לא איריא. דאי לא הדר תני זה הכלל מפורש הא לא הוי ידעינן לפרש דמה דתנא ולא במעשר ראשון שנטלה תרומתו דאיירי בשהקדימו בשבלים. דזה לא שמעינן כי אם משום קושי'. דאלו איירי בשנטלה ממנו הכל כדין פשיטא דהא הוי מן הפטור על החיוב דתנא סיפא בהדיא. וק"ל. וה"ה לכולהו אחרינא כמו מ"ש. ודו"ק, תו כתב שם ועוד קשיא לי סוגי' דבבלי ר"ה י"ב כו'. וזה ל"ק מידי לענ"ד. דהא שם לא הוי לו שעתא כלל משבאו לארץ עד שהקריבו העומר ליזרע ולראות אם יצמחו אם לאו. דהא בעי הזרע לכל הפחות שלשה לקליטה. וק"ל:

שם פ"ג משנה א' ואינה מדמעת בפני עצמה וכן הובאה מתני' זו במיימוני לפסק הלכה פ"ה. ויראה לענ"ד להסתפק מאוד בדין זה אם נפלה חדא תרומה לחולין בתערובות שוה בשוה מה דינא. אי נימא דיטול שיעור התרומה והשאר יהא מותר לזרים. ואי נימא דוקא כשנפלה ברבים דד"ת חד בתרי בטל. וכן מורה לשון ר"ע שכתב שנפל לפחות ממאה. דמשמע אבל רוב עכ"פ איכא]. וכמבואר במס' יבמות גבי שתי קופות שנפלו ונלמד משם בי"ד סי' קי"א ע"ש. והנה אם נאמר דאיירי דוקא בשנפלה ברבים. נשמע מינה דטעמא של דבר כיון דד"ת ברובא בטל לא נשאר כי אם ספק דרבנן ולקולא. אבל א"כ קשיא מאוד דהא פסקינן בי"ד סי' י"ט. וביתר מקומות ע"פ האו"ה כלל כ"ה [העתיקו שם הש"ך סעי' י"ק וגם הפ"ח והט"ז סי' ק' בתחלתן] דספק איסור תורה שנתערב ברוב והוא דבר חשוב אינו בטל. ולא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא. יען שהספק בעצמותו הי' ספק דאורייתא טרם שנתערב. ומה שהוא דרבנן בא לו ממקום אחר לא אמרינן כה"ג ס"ד ולקולא. והאו"ה אין בידי. ולא ידענא ראייתו מהיכא. [ולפ"ר ראייתו מספק דרוסה שנתערב דהיינו פסק הר"י]. ולפום רהיטא משמעות מתני' זו מורה דלא כוותי'. ואי נימא כמשמעות פשטות המתני' ופי' הר"מ דהכא אפילו בתערובות שוה הדין הכי. נעלם מאתי טעם קולא זו דהא הכא ביין וחומץ משתעי דקי"ל ודאי יש בילה. וא"כ מה בכך שנוטל שיעור התרומה. הא הוי ספק איסור תורה שנתערב חד בחד ומדוע לא יאסור. וצ"ע. כי אני כותב דברים אלו בלי שום עיון מחמת שבעונותי איני בקו הבריאה. והמקום יעזרני. אי"ה בלי נדר לעיין עוד כל הצורך שוב ראיתי דאפשר דאיירי בנפל חביות בחביות דהוי יבש ביבש וא"כ אפשר דאין להוכיח מהכא נגד דעת האו"ה. אבל עכ"פ מוכרח דספק אחד בגופו וספק אחד בתערובות ע"י רוב דשרי. וזה במחלוקת גדולה שנוי' בסי' ק"י הנ"ל. ע"ש ודוק כי צ"ע. [ועיין מס' קדושין דף ע"ט ובמס' יבמות דף פ"ט בתוס' שם אולי משם ימצא עיקרן של דברים]. ולימא מילתא בלא טעמא דלא גזרו בדמוע על ספק. אינו נראה לענ"ד. כי לא ידענא להפריד באיסור דמוע יותר משאר כל איסורי תורה וצ"ע. ועיין תוס' מנחות דף כ"ג ע"ב שנסתפקו בדין תרומה העולה באחד ומאה אי דוקא יבש ביבש או אפי' לח בלח]. וכנראה התם מדבריהם דרק אליבא דר"י דאמר מב"מ במשהו הוא דנסתפקו. אבל לרבנן פשיטא דתמי' עולה. וקצת צ"ע משנה דפ' ד' משנה י"א. דאיתא התם וא"כ האיך אמרו. דמשמע דלא שייך כי אם ביבש ולא בלח. ואפשר לדחוקי דשאל א"כ על יבש ביבש:

פרק ה' משנה ה' וחכמים אומרים. לענ"ד לפום רהיטא יש להקשות כיון דרבנן לא ס"ל לומר הוא סאה שעלתה כסברת ר"א משנה ב'. א"כ מדוע תאסור אפי' לפי חשבון. הא ביבש קי"ל אין בילה. וא"כ נימא התערובות ב' מותר ס"ס לשיטת הפוסקים המתירין ס"ס בשני תערובות בי"ד סי' ק"י. וצריכנא לומר דנהי דמחמרינן לומר אין בילה מ"מ נמי יש להחמיר בזרעונים ודכוותי' לומר יש בילה וליכא שום ספק כי אם דיש תמיד תרומה עם חולין לפי חשבון אך א"כ מהראוי בשנתערב תאנים בתאנים וכדומה דברים גסים דליכא למ"ד יש בילה לומר דלא תדמע אפילו לפי חשבון. כמו דפסקו אותן הפוסקים בשני תערובות של טבעת של ע"ז. או רמונים ברמונים של ערלה דתערובות ב' שרי'. וה"נ נימא הכי וצ"ע. כי בלא עיון אני כותב דברים אלו. שם משנה ו' וחכמים אומרים. אי איירי אך ביבש ניחא דלא קשה נימא חתיכה נעשה נבילה. דביבש כ"ע מודו דלא אמרינן חנ"נ. כמבואר בי"ד סי' צ"ב. ואז מוכרחים אנו לומר כנ"ל במשנה ה'. ואי אף בלח איירי לשיטת הפוסקים החולקים על רבינו אפרים ואפילו בשאר איסורים אומרים נ"נ. צ"ל דגבי תרומה שאני הואיל ואינו איסור השוה בכל דומי' דבשר בחלב דהא לכהנים שרי' לא אמרינן