בית מאיר ש"ס קנד

חידושי משניות מסכת דמאי פ"ק משנה א' בתוי"ט שכתב ונראה דאפ"ה לא גזרו כו'. ובהכי ניחא נמי שלא אשתמיט כו'. ומההוא טעמא נמי ניחא דלא גזרו באונן כו'. ולענ"ד כל דבריו בזה תמוהים ואך למותר. חדא דמחלק בין איסור לאו לאיסור מיתה לענין חששא מדבריהם משום ספק. כמו למיעוט במקום רוב. ובהדיא מבואר במס' יבמות דף קי"ט דמקשה רבא על ענין כזה מכדי הא דאורייתא כו' מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת. (שוב מצאתי שיש לעיין בפרט זה מאוד. ועיין במ"ל פ"ב מה' י"ט הלכה י"ז ע"ש ודוק. ונהי דמצינן נמי בנמוקי יוסף מס' יבמות דף ו' בדפוסי אמשטרדם שכתב דגזרו באחות זקוקה משום אחות אשה שהיא בכרת. וכנראה שהוצרך שזה כדי לחלק בין דיעבד זה דמפקינן מיני' לבין ספק חלוצה לכהן. דלא מפקינן מיניה אף שהוא נמי משום גזירה גרושה לכהן. שהוא אך בלאו. הרי שמחלק בספק בין איסור כרת ללאו. זה אינו דומה דהתם עיקר איסור כמו אחות זקוקה או חלוצה אך מדרבנן. ולאו משום חשש ספק כי אם משום גזירה וגדר לאחות גרושה ובכהן משום גדר גרושה שפיר שייך לפליגי דבאיסור חמור החמירו בגדרו. אבל במה שגזרו משום ספק איסור דאורייתא כמו הכא בדמאי מוכח מגמ' הנ"ל דליכא לפלוגי בהכי. וכן מוכח מתי' הר"ן פ' המגרש על קושי' הגמ' הא קלא דבתר נשואין לא חיי' על דיצא קול מגורשת ע"ש שתי' הא מרישא שמעינן לי'. אף דהרישא איירי בקול א"א שהוא בכרת והסיפא בקול גרושה שהיא בלאו. אלא ש"מ כדכתיבנא ע"ש ודוק]. ותו אם לדבריו מ"ט גזרו להפריש מ"ש מדמאי הא נמי טבלו אינו אלא בלאו לדברי הרמב"ם שהביא. ותו מה כתב ובהכי ניחא דלא אשתמיט תנא בשום דוכתא כו' יהא חייב להפרישו ולמוכרו. לא ידענא כלל מה קשיא לי'. אם לשיטת הר"ש שהביא בתר הכי דאף תרומת מעשר מוכרו לכהן. פשיטא דא"צ לבאר לר"מ מה יעשה בהמעשר דכמו שסתם בהפרשת ת"מ כן סתם בגוף המעשר. ולקרות לו שם פשיטא דמחויב דהאיך יוכל להפריש ת"מ אם לא קרא שם תחלה המעשר. ואם לדברי הרמב"ם שמביא שת"מ מחויב ליתן לכהן. הא כבר הביא שם הואיל ודבר מועט הוא. אבל המעשר פשיטא דלר"מ אינו מחויב ליתן כי אם למכור וכמו שהקשה בעצמו. וא"כ לאיזה צורך יבאר. ותו מה שכתב ומהאי טעמא נמי דלא גזרו עליו באונן. הוא תמוה דלקמן הביא בעצמו בשם הירושלמי דטעמא משום דאנינות לא שכיח ובמילתא דלא שכיח לא גזרו. ועיקר דבריו שהתחיל לדבר בהם וכתב ונר דאפ"ה לא גזרו. ר"ל על מ"ע. הוא יותר תמוה. דאם לרבנן התם הרי בהדיא דבאמת קורא שם והן שלו ופשיטא דמ"ע מותר לזרים. ואם לר"א שאמר שא"צ אפילו לקרוא שם. הא מבואר התם לכל הסוגיות שהביא דהיינו טעמו משום דלא נחשדו. ואדרבא מן הירושלמי שהביא התם תמהתי על הרמב"ם מה' מ"א שהביא הכא דטבל מ"ע או בעונש מיתה כי אם בלאו ובירושלמי מבואר להיפך שהוא במיתה. וכבר מבואר בכ"מ שם שאין לרמב"ם ראי' מפורשת לדבריו. כי אם מצד סברת עצמו. וכיון דבירושלמי מבואר דלא כוותי' הוא תמוה וצ"ע. עכ"פ כל דברי תוי"ט בדבור זה לענ"ד תמוהים. ואך למותר. ועיין במס' ב"מ פ"ד משנה ה' שם כתב התוי"ט נמי אבל בחלול כסף וכו'. משום דמ"ש דודאי אינו אלא בלאו. וכן כפל שם משום דלפי האמת ר"מ לא החמיר בלאו. ולענ"ד גם שם לא דק. דדוקא אביי לפום מה דשני לי' באיסורא מיתה כן נמי שני לי' בין איסור מיתה ללאו. אבל רבא דמסיק התם דשמואל שפיר משני דשם מיתה חד הוא ה"ה לדידי' ר"ש שפיר קמותיב ואפי' מלאו וכדמסיק ביבמות כנ"ל. אלא דרב יוסף שפיר משני דאע"פ שמיקל בפדיונו [ור"ל לא משום הקולא דאיסור לאו כי אם משום דאפשר הפדיון שלא אפילו בודאי אינו מעכב. וצ"ע]. מחמיר באכילתו. ודברי רבינו ברטנורא ודאי צריכים ביאור במה שכתב ומעשר ראשון ומ"ע א"צ להוציא וכו'. אף דמ"א הא ודאי צריך לקרות לו שם כדי לאפרושי ממנו תרומת מעשר. ומ"ע נמי פלוגתא הוא פ"ד משנה ג'. אלא ר"ל אף דקורא להם שם מ"מ א"צ להוציאם ליתנם או למוכרם ללוי או לעני משום שיכול לומר וכו'. ומה שכתב אבל תרומת מעשר ליכא למימר הכי. שהאוכל טבל וכו' לשון זה ודאי צ"ע דהא משום הא הי' די בשיפרישנו ויעכבנו לעצמו. אבל הטעם כיון דאף לאחר שמפריש עדיין הוא אסור לזרים. כמו מ"ש שאסור לאוכלו חוץ לירושלים. לכך מפני האיסור צריך ליתן או למכור לכהן. משא"כ המעשר ראשון לאחר הפרשתו אף רק בקריאת שם הוא מותר לזרים לרבנן דפליגי על ר"מ. וה"ה מ"ע לכולי עלמא. וצ"ע. ועיין ברמב"ם פ"ט מה' מעשר ובמס' סוטה שם מבוארים דברי ר"ע מברטנורא שעיקר התקנה תחילה היה משום העון מיתה שהכי דרש להן. אבל מהפלוגתא שגבי מ"ע לא משמע הכי. ודוק. ולפ"ר אפשר דצריך להיות בדברי ר"ע ברטנורא אבל בתרומת מעשר ליכא למימר הכי שהאוכל מתנת כהונה חייב מיתה ובזה הכל נכון. וק"ל:

מסכת כלאים פרק ח' משנה ו' מין בהמה. כתב התוי"ט. ולפי מה שכתבתי לעיל כו'. דבריו תמוהין להמעיין בעיון קל. ויפה עשו בדפוסי משניות הישינים שהשמיטו דבריו אלו. וגם מה שכתב סוף פירושו לפרק זה ששייך להדדי והם שלא כהוגן תו כתב התוי"ט כלב מין כו' כתב ולמאי דמתני' שנאה לעיל ואדני שדה חי' הו"ל לפרש לעיל. וכן כללם הרמב"ם. ודבריו תמוהים דהא באדני שדה איצטריך לאשמועינן דהוא חיה לאפוקי מר' יוסי דפליג וס"ל דהוא מטמא באהל כאדם. משא"כ בכלב דאין נ"מ בהפלוגתא כי אם לענין מקח וממכר. ומה שנסתייע מפי' הרמב"ם המעיין שם יראה להדיא שטעות דמוכח הוא. שהרי כתב ותועלתינו במה שנאמר שהכלב ואדני שדה חיה. ואחרים אומרים שהם בהמה לענין מקח וממכר עכ"ל. הרי מבואר שהוא ט"ס. מדמסיים ואחרים אומרים שהם בהמה. וק"ל: