בית מאיר ש"ס קמט

ישראל בכניסתם לארץ מהיכן הקריבוהו אם תאמר דעייל שליש ביד גוי קצירכם אמר רחמנא ולא קציר נכרי. אלא דלא עייל שליש. והקשו התוס' ואע"ג דירושה היא לנו מאבותינו. כדאיתא בע"ז ואשיריהם תשרפון באש מכדי ירושה הוא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו. מ"מ יש להם במה שזרע. (ופי' סיום דברי תוס' אלו עיין נמי שם נמצינו למדין דגוף הארץ ניתנה לאברהם מאותה שעה וזכו בה ישראל אף קודם שיעקר ז' עמין. אך מ"מ יש להם במה שזרע שהשאיר להם זכות שיזרעו עד שיעקרו ממנה ז' עמין. ובזה אתי דברי רש"י כפשטן דבפרשת לך לך שהיו מרעים בשדות אחרים והיו סבורים דאין להם אף במה שזרעו גינה אותם הכתוב ואמר והכנעני אז בארץ ויש להם במה שזרעו. אך גבי אברהם שרצה לזכות בקרקע לאחוזת קבר שפיר קאמר ואטלנה מן הדין משום דמשעה שנתנה לו זכה בה. וראי' לזה דמאותה שעה זכה בה בעיקר הקרקע מדאמרינן בפ' המוכר פירות דף ק' תניא הלך בה לארכה ולרחבה קנה מקום הלוכו מ"ט דכתיב קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה. הרי ע"כ דס"ל דמאי דקאמר רחמנא קום התהלך מטעם חזקה נגעו בה כדכתיבנא לעיל. ור"ל דכתב לעיל בשם מהר"ש יפה דאברהם זכה בה מיד מעכשיו כאומרם משוך וקני מעכשיו ולאחר ל' יום דקנה. דאל"כ לא מהניא לי' חזקה דלאימת יקנה לאחר ל' יום ושוב כלתה החזקה עד כאן דבריו. והנה לדעתי שפי' לדברי תוס' שלאברהם ניתן הקרקע מעכשיו. ולהם הי' זכות הפירות עד שיעקרו. לא הועיל כלום ביישובו דאכתי קשה איך הי' אפשר לאברהם ליטול מן הדין. הא קברות אסור בהנאה. וכיון שלהם עדיין זכות לזרוע מקום זה לפירות, איך יגזלם מעכשיו זכות פירותיהן. ואולם בל"ז קשה לדבריהם דמפסוק התהלך בה מוכח שע"י קנין חזקה זכה בה מעכשיו. מה דאיתא בפרק י"נ דף קי"ט יודע הי' משה רבינו שבנות צלפחד יורשות הן אבל לא הי' יודע אם נוטלת חלק בכורה אם לאו. ומסיק הסוגי' דמשה רבינו מסופק בזה אם א"י חשוב מוחזק אם לאו. ות"ל מקרא דקום התהלך בה וכה"ג שמעתי קושי' בשם הגאון ר' אלעזר אב"ד דק"ק אמשטרדם. היה לו למשה רבינו לפשוט ספיקו ממה דאיתא בע"ז דף נ"ג דטעם דאמר רחמנא ואשריהם תשרפון ולא הי' מהני להו ביטול היינו משום דשליחותייהו דישראל עבדו והוי ע"ג של ישראל שאינה בטילה עולמות. והא תינח אם א"י מוחזקת לאבותינו. אבל אי לאו מוחזקת הא הוי ע"ג של כותי ובביטול בעלמא סגי להו. אמנם נראה דשני הקושי' יש לתרץ דודאי מפסוק דקום התהלך מוכח דניתנה לאברהם מעכשיו ואולם תרי גווני מעכשיו איתנייהו יש מעכשיו כמוזכר לעיל חזק וקני מעכשיו ולאחר ל' דהיינו מעכשיו יתחיל הקנין ולאחר ל' יוגמר שאז יהא קנוי למפרע הגוף והפירות מעכשיו. וזה נזכר בתוס' ומובא בסוף סי' קצ"א בח"מ. ויש ג"כ מעכשיו בפשוט הגוף מהיום בלי שום תנאי והפירות לאחר ל'. ובזה האחרון מובא בש"ע ח"מ ס"ס רנ"ח בשם המרדכי דבכור נוטל פי שנים. ואולם בלי ספק אצלי דבגוונא דחזק וקני מעכשיו ולאחר ל' דלא חשוב מוחזק. וא"כ שפיר בזה הי' ספק משה רבינו אם הקנין הי' מעכשיו ולאחר שיגיע זמנם לעקור דהיינו מעכשיו ולאחר ל' וזה אינו חשוב מוחזק לבכור או א"י מוחזקת היא דהיינו שהי' קנין מעכשיו לחלוטין והפירות לאחר שיעקרו ובין כך ובין כך כשנכנסו ישראל לארץ והם הוצרכו לעקור הרי למפרע זכו הישראל משעה ראשונה ושפיר הי' חשיב ע"ג של ישראל שאינה בטילה. אלא שלענין בכורה לא הי' חשוב מוחזק. ויתורץ קושי' אב"ד מאמשטרדם הנ"ל. אבל יתר הדברים שהתחלתי בם וסבור הייתי לתרצם לא עלה בידי עדיין:

איזה הרגשות על פסקי תשובת שבות יעקב חלק ב' סי' פ"ג. יש לעיין משום דאינו דומה דכל עיקר טעם דין זה שם משום דגוף החפץ לא נקנה לחבירו בקנין הראוי כי אם נפשו שנתחייב בהסך. כדאיתא בתוס' ורא"ש מס' ע"ז ע"ש משא"כ בנדר לעני שפוסק הרמ"א סי' רנ"ח בי"ד דשייך גבי צדקה נמי אמירה לגבוה כמסירה להדיוט והכי מסיק הסמ"ע סי' קפ"ה. ובמסירה לחבירו חפץ פשיטא שאינו יכול להחליפו בדמים וה"נ דכוותי'. והראי' יש למצוא בח"מ סי' ס"ו גבי שטרות ובסי' ר"נ גבי מתנת ש"מ ע"ש. ומה שבידו לישאל היינו טעמא דכל זמן שבידו עדיין לא קיים נדרו ויש לו התרה והחכם עוקר מעיקרו והוי כלא מסר משא"כ בשבא ליד אחר כבר קיים נדרו ובתר דקיים א"א להתיר כמבואר במסכת שבועות וא"כ בנ"ד התרה בעי זולת מה שמסיים מכח האומד זה אפשר שפיר. אבל פשט לשונו מבואר דאפילו בלא אומד כגון עשיר שיש לו כמה מלבושים נמי הכי דינו וזה צ"ע:

סי' ל"א עשה סניגורין לדבריו ממה שהקשה הח"צ משבועות וכתב דהתם משום דלב ב"ד מתנה. וזה ליתא דהנאמר בגמ' לב ב"ד מתנה היינו כדי שיהי' אפשר לפדות המשונה אף דהוי קדושת הגוף. אבל מה שס"ל להמשיך ידיו מהראשונה זה אינו כלל מההוא טעמא. ותו אטו הנרות חנוכה יותר קדוש מקדושת דמים:

והעד ר"ש דס"ל התם דלא אמרינן לב ב"ד מתנה ומ"מ ס"ל אפילו פודין ע"ג המערכה ומכ"ש ששייך לומר אפילו להת"ק לולא שהדין נותן למשוך ידו מהראשון מפני הנאה למה לו להתנות על ככה. לכן ראית הח"צ אין עליה תשובה. אגב ארשום פה במס' שבועות י"א ע"ב הנ"ל בסוגיא דמצא אחרת י"ל לפי' רש"י ומה קושי' וקיימו ב"ד ומתנו משום עורה דהא אם מתה לא גרע מנעשית בעל מום דא"צ כלל לתנאי ב"ד. ולפי' תוס' ניחא דמשום העמדה והערכה מוכרח לתנאי ב"ד. ולזה הראה לי המופלא מוה' מרדכי ליסר דברי תוס' ב"ק דף ע"ו ד"ה שחיטה ולק"מ והוא נכון. אך עיין תמורה רש"י לשיטתייהו עדיין ק"ק. ואני תחלה רציתי לדחוק וכתבתי ואפשר משום הפדי' להאכיל לכלבים צריך לב ב"ד מתנה. ונמשך מזה דין דכל קרבנות צבור פודין לכלבים משום עורה ע"י לב ב"ד מתנה. כי דוחק בעיני לחלק בין עור הפרה לעור שאר קדשים. וצ"ע ברמב"ם. וגם עיין תוס' ד"ה משום לדברי ל"ק דשאני בכור דהוא קרבן יחיד:

בסי' קע"א בתשובה הנ"ל יש לתמוה שלא הרגיש לבאר מה שצריך לבאר למסקנת הש"ך שם סי' ע"ב דבדלא טענו יתמי ברי אינו מועיל להם תפיסת המשכן וצריכים להחזירו א"כ צ"ע אם המצא כתוב בפנקסו יהא נחשב לטענת ברי ובפרט לטענת פרעון דאיכא למימר שאביו אולי הי' מודה ללוה שפרע החצי. וזה צ"ע סי' ע"ה וסי' צ"א ע"ש: