בית מאיר ש"ס יד

פסל למעלה מעשרים ודוחק בעיני לומר דסבר כדפרש"י דף ה' דסבר לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם למעלה מעשרים אלא יותר נ"ל לפרש ע"ד הנ"ל דסבר עקרו משים מחיצה וההיכר הוא הטפל דוקא למעלה מכ' דליכא היכר כלל הוא דפסול אבל באלכסון תוך עשרים בהיכר מקצת נמי סגי עיין ודו"ק:

דף יח ע"א אפילו תימא חנניא למאי דקאמר ת"ק קמהדר לי' רש"י ז"ל לא ביאר לנו וע"כ הכי פירושו למאי דקאמר ת"ק עושין פסין לבור וחבלים לשיירא דמשמע חבלים לבור לא. מיהדר איהו אי יש לפלוגי בין פסין לחבלים איפכא י"ל חבלים לבור ולא פסין. אבל איהו לדידי' סובר דבין חבלים ובין פסין לבור. א"נ דהכי פירושו דלעולם לחנניא חלוק בור מבאר ומודה בפסין לבאר והא דלא קאמר חבלים לבור ופסין לבאר למאי דקאמר ס"ק דהיינו בור מיהדר לי' ובבאר דלא איירי ת"ק לא מיהדר לי'. אך דא"כ היינו הלישנא קמא:

דף כ ע"א תוס' ד"ה לא יעמוד. ורש"י תירץ וכו' דמשקין נחין בתוך פיו שהוא מקום פטור. תיבות אלו שהוא מקום פטור. אינם ברש"י ז"ל. וגם אינם מובנים דאחרי דקים לן מחשבתו משוי לי' מקום. מאין יבא להיות מקום פטור. ואף אי נימא דהיכא דעומד ברה"י ושותה ברה"ר מוקמי לי' בששותה ועומד דהוי פיו למעלה מי' מלבד שהוא דחוק. אף גם קשה היכי שעומד בר"ה ושותה ברה"י מאי איכא למימר הא רה"י עולה עד לרקיע ואיך נחו במקום פטור. אבל המעיין בהריטב"א יראה שפירש על פי דברי רש"י ז"ל כפשטן. שכתב וי"ל דבעינן זה אין ראשו נגרר אחר גופו אלא הם נידונין כרשות שעומדין שם ואין כאן הוצאה מרשות לרשות. ואע"פ שאחר שתי' בפי' הם נכנסים בגופו שהוא ברה"י מ"מ הוא לא עשה הנחה אלא בפיו. שהוא עומד באותו רשות שהיו עומדין ומאליהן נגררין ובאין לגופו. וכה"ג שרי אפילו לכתחלה. וע"ש נמי דאך על הוצאות ראשו מרה"י דרך חלון לר"ה הוא דהוצרך לבא בהיתרו ע"י שנח בפיו שברה"ר למעלה מי' דהיינו החלון. והוא מקום פטור. וכן עיקר לענ"ד. ודברי התוס' וכן הרא"ש צ"ע. וכתב הריטב"א נמי שם דקושי' תוס' מריש שבת ל"ק. דשם איירי למטה מי' ולא שייך מקום פטור. וגם זה צ"ע על התוס'. וכדפרש"י וריטב"א דראשו של אדם שהוא ברשות אחר מגופו דנידן כהרשות שהראש שם ולא בתר גופו. יש למשמע דכן הוא מידו של אדם דתנינן עומד אדם ברה"י ומטלטל ברה"ר. ש"מ דנידונית כהרשות שהוא שם ולא בתר גופו. וכן מבואר בהרשב"א ריש שבת וה"ה לראשו:

דף כד ע"ב תוס' ד"ה ליעבד. כתבו ומסיימו ולכך לא הי' מהני אפילו צ"פ לרבי ור"ל לרב דמתני בריש מכילתין צריך למעט מפני שסובר דליותר מי' לא מהני צ"ה. ובדבור שני המתחיל ליעבד צ"ה כתבו וה"ה צ"ה דהוי כמחיצה. וצריך ביאור. אבל דבריהם פשוט שבדבור ראשון אזלו ע"ד פרש"י דמה שנאמר בתר הכי ליעבד צ"ה אפומא דשביל היינו במקום שפתוח לרחבה. ושפיר כתבו דלמה שפירשו שהשביל במקום גודא דנהרא הי' פרוץ יותר מעשר. דבהכי נמי י"ל שבדיוק נקט מחיצה ולא צ"ה משום דאזיל לרב דלא מהני לי' יותר מעשר. ומה דבתר הכי קאמר וליעבד לי' צ"ה אפומא דשביל. היינו במקום שכלה לרחבה ושם באמת לא הי' יותר מעשר אלא במילואו דמהני צ"ה אף לרב. משא"כ לפירושם דפומא דשביל היינו במקום שכלה לגודא דנהרא ומ"מ קאמר דליעבד לי' שם צה"פ ש"מ דלא אזיל לרב. א"כ מה דמעקרא אמר דליעבד מחיצה מעבר שני לנהר ע"כ דה"ה צורת הפתח:

דף כו ע"א תוס' ד"ה דבי תורא. ונראה דמוקפת חומה היתה וכו'. וכן פי' הריטב"א ובעניותי א"י לפרש דעתם. כיון דמחוזא הי' לה חומה סביב ושערי' ננעלות בלילה כדאיתא דף ו' ע"ב. נמצא דהי' כמו ירושלים כולה חציר' של רבים ולא הי' צריכים אלא לערב יחד ע"י שיור אם היתה של רבים. ואם של יחיד אף שיור לא הי' צריכים וכן מבואר בהריטב"א. א"כ א"י מה יזיק הפירא דבי תורי הואיל ולא הוקפה לדירה. ולו יהי' הפירא זו כולה מקום חלק בלא מחיצות כלל. הא הכל רשות היחיד דאורייתא הוא ע"י החומות. וכי אפשר למיהוי רשות כרמלית תוך רה"י וצ"ע. כי עד כאן לא שמעינן אלא דזרעים מסופק להפוסקי' לאם יבטלו דירת חצר. אבל מעולם לא נשמע שיהא היקף שלא לדירה מבטל ההיקף שחוצה לו לדירה. כי ודאי מה"ת דל היקף זה כולו הא משתרי מקום זה ע"י החומות נמי. ובלי ספק הדין עמהם. אך בעוונותי עיני טחו. והקב"ה יאיר עיני עוד. ולולי דבריהם הקדושים הי' נלענ"ד. שאותן הפירא דבי תורי להכי הי' מפסיקין מלערב השכנות יחד אע"פ שלא הי' יותר מבית סאתים. מפני שהי' דיניהם כדין חורבה שבדף ע"ד דפי' רש"י שם דכיון שיש להם בעלים אסור להוציא מן הבתים לחורבו' דהוי מרשות לרשות ומבוי לא נשתתפה שהרי אינה אוסרות דאינו איסר אלא מקום פיתא או לינה כן הנהו חפירות לא היו אוסרות ולהכי לא נשתתפו ונתערבו בעירוב העיר והי' אסור להוציא מן הבתים לתוכו ומפני שהם היו מפסיקין בין הבתים לא היה אפשר לערב אלא שכונות שכונות ודוק. ומזה הוכיח דמחיצה העשוי לנחת לא שמי' דירה. דלולא כן הי' אף הפירא דבי תירא נחשב לכל הפחות מקום לינה והיתה אוסרת וראוי' להשתתף. ועדיין צ"ע. שוב מצאתי בדף ע"ו ע"ב בתוס' ד"ה ובלבד כתבו דאין עירוב מועיל לקרפף ואפילו מקרפף שלו אסור לטלטל בחצירו. כדאמרינן לעיל גבי נזרע רובו. נמצא דעתייהו. אפילו קרפף באמצע חצר חשוב רשות בפני עצמו. ואסור לטלטל ממנו לחצר. ועירוב לא מהני. וא"כ שפיר דבריהם שבדף כ"ו. אבל לענ"ד סתימת הפוסקים בסי' שנ"ח לא משמע הכי. דהא אפילו בזרעים נסתפקו אם לאמר שיבטלו דירת חצר. כמו שמבטלים דירת קרפף. משמע הא קרפף שבתוך החצר ודאי אינו מבטל ודברי חכמים שאמרו קרפיפות וחצירות שתי רשויות אפשר דאיירי בזה בצד זה. וצ"ע עוד בהפוסקים. שוב ראיתי שבפי' שפרשתי אני ע"פ פירש"י שבדף ע"ד בחורבה. כנראה התוס' מיאנו בו ע"פ שיטתם שבדף פ"ה שחולקים בזה על רש"י בד"ה שני בתים וסוברים דכל שאינו מקים דירה אף אינו אסור אפילו יש לו בעלים. ולהכי מוכרחים לבא לפירושם שהי' יותר מבית סאתים עיין ודוק:

דף ל ע"ב אלא סומכוס סבר לה כרבנן וכו'. יש להקשות הא לסומכוס קשיא מה דאקשו ב"ה לב"ש שהרי כ"ע מודים שמערבין לגדול ביה"כ. וע"כ לבא לתירוץ ב"ש התם איכא סעודה הראוי' מבע"י ומבעי' אף תרומה ראוי' ע"י שאלה ותיקן להפריש מיני' ובי'. אך עיין בהריטב"א ול"ק כי מבאר לנכון וכתב וב"ש התם וכו' פי' למ"ד סוף היום קונה עירוב דלמ"ד תחלת היום הא ודאי לא חזיא לי' וא"ת ואפילו למ"ד סוף היום היינו בתחלת בה"ש והרי אסור לאכול אפילו קודם לכן משום תוספת יה"כ. וי"ל דסוף היום דאמרינן היינו סוף היתר היום של אכילה ועירוב י"כ קונה סמוך לתוספת יה"כ. ובתר הכי כתב אלא סומכוס סבר כרבנן וכו' פי' וכיון שכן אסור היה לו להפריש בבין השמשות בשעה שקונה עירוב וכו'. והא דאמרינן דלסומכוס כיון דסבר כרבנן א"א להפריש אתיא אפילו למ"ד סוף היום קונה עירוב. כי סוף היום הזה בערבי שבתות וימים טובים בתחלת בה"ש הוא ובכל בה"ש גזרו רבנן. ויראה לענ"ד להסביר דבריו דדוקא בעי"כ דלכ"ע מיד מזמן מה דקודם בה"ש לא חזיא להו קונה עירוב מסוף היום דהיתר אכילה לכ"ע. משא"כ בערבי שבתות דלכ"ע יש היתר אכילה עד תחלת בה"ש. אף דלדידי' לא הוי היתר ע"י שאלה ותיקין אלא מבע"י סמוך לבה"ש ולא בה"ש גופא. מ"מ לא נשתנה קניות העירוב לדידי' מלכ"ע ולא קונה עירוב אפילו