בית מאיר ש"ס קמח

עד שנסתפק לנו אם מה שאמרו חכמים אין שליח לדבר עבירה הוא דוקא בעבירה דאורייתא או אפילו בעבירה דרבנן והראה לי בני הבחור החריף מו' ליב זצ"ל שכבר קדמני אדם גדול בספק זה. הלא הוא בעל תשובת ר"י טראני ספר ראשון שאלה קי"ו שהניח ספק זה בצ"ע. ושוב אחרי כן כמו שעה שתים צווח ואמר אהו' א"א יש לי ראי' מבוארת דבדרבנן יש שליח לד"ע. מדקי"ל דיוכל אדם לשחרר עבדו ע"י שליח. ותיפוק לי' דהוי עבירה דלעולם בהם תעבודו. א"ו מוכח מזה כשיטת הר"ן בפ' השולח דרק איסור דרבנן הוא והדרשה דלעולם וכו' אינה אלא אסמכתא. ובדרבנן לא אמרינן אשלד"ע. עד כאן לשונו. ושפתים ישק. כי הנה אף שבפוסקים לא נמצא לפום ריהטא מבואר דיוכל לשחרר ע"י שליח להולכה ומן דין שליח לקבלה הנמצא מבואר אין ראי' דהא לגבי העבד ליכא עבירה. אבל האמת מבואר במתני' פ"ק דגיטין י"א ע"ב. האומר תן גט זה לאשתי כו' ר"מ אומר אם רצה לחזור יחזור. הרי דלר"מ אין שליח זה זוכה לו כי אם ע"י שליח הולכה מהארון נשתחרר. הרי מבואר כדבריו דיוכל לשחרר ע"י שליח הולכה. ועיין מ"ל ריש פ"ב מה' רוצח] והוכחתו הנ"ל ברורה א"כ כשמש. ודוק:

שמעתי מבחור עובר ושב בשם הרב מ"ו אלחנן אבדק"ק שאטלאנד. על מה דאיתא במס' ב"מ ל"ט בעובדא דמרי בר איסק. ודחק עצמו הרא"ש במה שהוצרך להביא ראי' דשפיר קאמר לי'. ואמר דמכאן ראי' לשיטת התוס' ריש פרק הפרה הביא הש"ך ח"מ סי' ע"ב. דלא אמרינן הוי לי' מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם. אלא בדהוי לי' לידע. וה"ה במחויב שבועה ע"פ עד כמבואר בש"ך שם. וא"כ הכא דאמר לי' רב חסדא אית לך סהדי דהיינו תרי. וקשה הא בחד נמי סגי כיון שמרי אמר לא ידענא הוי לי' מחויב שבועה ואיל"מ. אבל לשיטת התוס' ניחא משום דלא הוי לי' לידע. ולכך הוצרך להביא ראי' ע"ז כדי לפסוק אח"כ להביא ב' עדים. והם דברים בעלמא שהרי בקרקע הוי דאין נשבעין עליהן:

שמעתי מרב אחד עובר בשם גדול אחד דבר השכל. אף כי אפשר אינו האמת [כי עיין תוס' ד"ה ת"ש] והוא במס' ב"ב דף קמ"ג ע"ב. איתא ההוא דאמר נכסי לבני הוי לי' ברא ובר ברא. ופי' הרשב"ם ובר ברא בן של אותו בן או של אחר שמת. והם דברים שלפ"ר למותר. ואמר שמתרץ בזה קושי'. דקשה ממ"נ אם הי' של אותו הבן הא ע"כ כוונתו נמי על הבר ברא. דאל"ה צוואתו למותר ואם הי' של אחר שמת הא ע"כ כוונתו למעט הבר ברא. דאל"ה ג"כ צוואתו למותר. להכי פי' שהי' ספק ע"י יבום של תוך ג' דהיינו בן של אותו בן אם הוא בן ז' לאחרון או של בן אחר שמת דהיינו בן ט' לראשון. שבזה לולא צוואתו היה נוטל חלק רביע כפסק הלכה דמס' יבמות פ' החולץ. [גם זה אינו האמת וע"ש]. וע"פ צוואתו או דנוטל מחצית או כלום לא והיינו האיבעיא:

מה ששמעתי מפי הבחור מופלא החתן ר' מרדכי מליסא בשם הרב מו' זלמן אב"ד דק"ק פיורדא במס' ב"ב דף קע"ד ע"ב תוס' ד"ה שכיב מרע. ע"ש הקשה מה הקושיא הא בדף קמ"ח איתא ש"מ שכתב כל נכסיו לאחרים אם עמד אינו חוזר חיישינן שמא יש לו נכסים במדה"י עיין ודוק כי הקושיא עצומה היא. וכמדומה אף שמעתי ממנו שיש לתרצה ע"פ תשובת הרשב"א סי' אלף נ"ח. שכתב בלשון זה ועוד כיון דהכא בשקנו מידו הוא דאל"ה אדרבה וכו'. וכיון שקנו מידו הרי נהג במתנתו כמתנת ש"מ במקצת דאי בכולן למה לי קנין וכו' חיישינן שמא יש לו נכסים אחרים. משא"כ בהקדש בודאי איירי בלא קנין דבין בכולה ובין במקצת נגמר בדבור. וא"כ מהיכי תיתי לחוש שמא יש לו נכסים ושפיר עיין ודוק:

בספר בנין אריאל יש כרך הנקרא בית תלמוד שם דף ל' ע"ב על דבור המתחיל ולענ"ד אדרבא וכו'. כתבתי בצדו על מלת דחוק ורחוק מאוד. בלשון זה קרוב מאוד הוא כי ז"ל פי' המשניות למס' תענית על מתני' אלו הן מעמדות כבר נתבאר לך מזה הלשון כי מלת מעמד כוללת משמרת כהונה ולוי' ואנשי אותו מעמד:

איתא בהרמב"ם פ"ד מהל' ביאת מקדש הלכה י"ד היתה כל המשמורה טמאי מת מחזירן על משמרה אחרת אם היו רוב הכהנים נכנסים שם בירושלים בזמן הקבוע טמאים יעשו בטומאה. וכתב הכ"מ ואע"פ שלא הזכירן בגמ' אלא לחזור על בית אב אחר לאו דוקא. ואיכא למידק אחר שנראה לו דבית אב לאו דוקא משום דכיון שדחוי' היא מהראוי ליהדר אטהרה למשמר אחר כמו לבית אב אחר. א"כ מנ"ל דאם הרוב טמאים ומיעוט טהורים דיעשו בטומאה נימא נמי דניהדר על המיעוט למיעבד בטהרה. הא בכיצד צולין דף ע"ט אינו מחלק בין רוב ומיעוט אלא לגבי בכור. וגבי הכהנים סתמא נאמר או שהיו הכהנים טמאים. ויראה דהוכיח הכי מן הש"ס דב"ק דף ק"י אמר רב ששת אם הי' כהן טמא בקרבן צבור נותנה לכל מי שירצה ועבודתה ועורה לאנשי משמר. היכי דמי אי דאיכא טהורים. טמאים מי עבדי. ופרש"י דאיכא טהורים בההוא משמר טמאים מי עבדי. וכיון דלא מצו עבדי שליח היכי מצי משוה. ועיין במהרש"א מה שדחק בפרש"י. ובאמת אין צורך. כי אין מוכרח שרש"י נמי סובר בית אב לאו דוקא עיין וק"ל. עכ"פ דלהרמב"ם ודאי הכי הפי' אי דאיכא טהורים ואפילו במשמר אחר. וע"ש מסקנת רבא דליכא טהורים. וא"כ לשיטת הרמב"ם אלו אף בזה לא נחלוק דאפילו אם מיעוט טהור מחויב למיהדר אטהרה וטמאים לא מצו עבדי. א"כ יהא מוכרח דאיירי דליכא כלל טהורים ואפילו מיעוט דלהכי איהו נמי מצי עביד בטומאה א"כ למה קתני נותנה לכל כהן שירצה ולמה לא יקריב בעצמו הא כולם טמאים כמותו. [ותו איך יאכל ב"מ הבשר הא הבשר נטמא מן הכהנים]. א"ו דעכ"פ בתר מיעוט אין צריך לאהדורי אטהרה ואיהו נמי מצי עביד אלא שאם מרצונו רוצה ליהדר אטהרה נותנה לכל כהן מן המיעוט הטהורים שירצה עיין ודוק. ואולם מה דנאמר בהרמב"ם פ"ד מהל' כלי מקדש הי' טמא בקרבן צבור וכל הכהנים טמאים ע"כ לשונו. וכל לאו דוקא כי בלא זה כל הלשון דבהלכה זו אינו עיקר כמבואר בהכ"מ ע"ש. אמנם מה שפי' הכ"מ על פי הגהתו בלשון זה דפשיטא שאחד מן הכהנים הטמאים מקריבו ולא בעלי מומין אלא לענין בשר הקרבן קאמר שנותנו לבעלי מומין טהורים שבאותו משמר לאוכלו. אין אלו אלא דברי תימה אחרי שהכהנים טמאים הקריבוהו הרי נטמא הבשר מן הכהנים טמאים ואיך יאכלוהו שום אדם. א"ו כדפרשתי עיין ודוק:

בפרשת חיי שרה. גר ותושב אנכי עמכם. כתב רש"י ומדרש אגדה אם תרצו הריני גר ואם לאו אהי' תושב ואטלנה מן הדין שאמר לי הקב"ה לזרעך אתן את הארץ. ויש לדקדק אחרי שכבר הגיד להם שמגיע לו מן הדין וגם ע"כ לומר שהי' יכולת בידו לקחת בחזקה הכל קשה למה חנף אותם ליתן להם מתנות חנם והי' לו ליטול מן הדין והנה איתא בס' פרשת דרכים דף כ"ב איך הקשו על דרשה זו ממה דכתב רש"י ז"ל בפרשת לך לך גבי ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט. שהיו רועיו של לוט רשעים ומרעים בשדות אחרים ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל והם אומרים ניתנה הארץ לאברם ולו אין יורש ולוט יורשו ואין זה גזל והכתוב אומר והכנעני אז בארץ ולא זכה בה אברם עדיין. הרי משמע שכל זמן שהכנעני בארץ אינו זוכה בה ליטול אותה מן הדין. ותי' המחבר ע"פ מה דאיתא פ"ק דר"ה דף י"ג בעו מיני' חברייא מרב כהנא עומר שהקריבו