בית מאיר ש"ס קמז

משמעות דברי לוי שמשה ביום הפסידה לילה אינו מורה כלל לכוונה זו. וצ"ע:

דף ס"ו ת"ר הרואה מ"ת. עיין פרש"י ותוס' ד"ה ותיבדק. ולענ"ד ראיית התוס' מן התוספתא נראית ברורה. וקשה לפי' רש"י ז"ל. ונלענ"ד ליישב פרש"י ז"ל. דלא ליקשי עלי' מן התוספתא. דהנה עיין סי' קפ"ז בב"י במה שמקשה על הבדיקה דנימא אצבע השפופרת או כחו אינו דומה. ותי' דלחומרא ל"א לאו שוי. ובס' נ"ב סי' מ"ג כתב דאינו יודע מה קשיא לפי' רש"י דהא הבדיקה אינו אלא לבתר דאתחזקה בכל אצבעות ובכל כחות. ומה דמקשה ותיבדק בביאה ג' של בעל ראשון היינו מקמא דידע לתי' לאו כל אצבעות שוות. ולדבריו זה באמת כוונת פי' רש"י במה שפי' ומוטב שתתגרש ותתקן ולא תבא לידי כרת היינו מההוא טעמא תבא לידי כרת דאצל בעל ראשון י"ל על השפופרת נמי לאו שרי. והנה עיין בנקה"כ סי' הנ"ל במה שמאריך להשיג על הט"ז בדין היולדות. שם מביא דברי הש"ד שכתב בשם תשובת רבינו חננאל איך לומד מן התוספתא דדוקא באשה שנתקלקלה מתחלת נשואיה הוא דתתגרש הא בנתקלקלה אחר נשואיה אמרינן מה דרואה בתר הכי היינו אך מן הצדדין. וכתב שאנן לא פסקינן כוותי'. (והיינו מפני שתלמידן שינה לשון הברייתא ולא קתני נשאת עיין ודוק). ומן הטעם מפני שנתחזקה בראיות דאיסור באחרונה אמרינן שתוספת כח ביאת בעל זה הוא דקגרם. ומפני שנתוסף בכח ממה שהי' תחלה וא"כ בודאי יקשה קושי' הב"י על בדיקות בעל הראשון. ולא שייך לתירוצו דלחומרא לא אמרינן. דהא כל עיקר החשש אינו אלא מכח חומרא דדילמא נתוסף בכח ומה מוציא אותנו מחשש זה בשפופרת. ומוכרח באמת רש"י ז"ל לפירושו. משא"כ התוספתא דחזינן אדרבא דממש לומד כתי' הב"י דלא חייש להחמיר מטעם שנתוסף בכח שפיר דסובר נמי דמועיל בדיקה אף לבעל הראשון. ודוק:

דף ס"ח תוס' ד"ה כך אמרו. ובשאלתות דרב אחאי וכו'. כפסק שלמעלה דדריש מרימר דהלכתא כרב חסדא וכדמתרץ רב יימר. ולפ"ר יש לתמוה הא לפסק זה אם חל י"ט במוצאי שבת וטבילתה במוצאי י"ט. החפיפה ערב שבת זולת במוצאי ב' י"ט שאחר שבת שאז מפני הריחוק כ"כ הוא דחופפת בלילה. ואלו לפסק השאלתות הא תמיד החפיפה בלילה. וע"כ לומר שהתוס' אינם מפרשים כפי' רש"י בדרב יימר דהטעם דבכלהו אמרינן לבר מאשה חופפת באחד וכו' מפני הריחוק יותר מדאי אלא היינו טעמא העיקר מפני שסובר שכן אמרינן וגמרינן אפשר מלא אפשר להכי גומר אף לחל י"ט ביום א' דתחוף בע"ש. הכל ע"י שכן אמרינן וגמרינן מלא אפשר דהיינו בחל ב' ימים דח"ה ה"ו. והטבילה בליל שבת שאז ע"כ לחוף ביום ד'. לבר מאשה חופפת באחד בשבת וכו' שזה תמיד אפשר לטבול בלילה. וא"כ ממילא לפסק מרימר דהלכתא כר"ח דשכן לא אמרינן. אף בי"ט אחר שבת ואפילו במוצאי שבת לחוד נמי לא חפפה בע"ש אלא במוצאי שבת וי"ט כפסק השאלתות. וק"ל:

דף ע"א ע"ב אימא סיפא וכו' מתניתין אבא שאול הוא ע"כ אינו בדרך הש"ס בכל מקום דרך קושיא ותירוץ אלא בניחותא. בסיפא חזרו בב' דברים חדא לחומרא וחדא לקולא לחומרא כא"ש דהוי תחלה לקדש כדין מגע טמא מת וחדא לקולא לענין המים דלאו כקדש דמיא. וכן פי' התוס' וק"ל. והאימא סיפא לאו קושיא ומתני' אבא שאול לאו תירוצא. אלא הכל פירושא דמתני' אך לפ"ר בלי עיון כל הצורך קשה לי לפי שעה מה בכך שחולין הנעשו על טהרות קדש לאו כקדש. הא מ"מ קי"ל כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה ואיך תגע במים אפילו אי הוי שני' הא תטמא אותם ואיך ידיחו הפסח במים טמאין. שוב ראיתי כי לק"מ כי חוץ מטבול יום נאמר שאף שהוא שני אינו מטמא משקין. וגם עם הפי' הנ"ל קדמני המהרש"א ז"ל:

לקוטים שמעתי קושי' מפי ר' אבלי מליסא עובר ושב. איתא שבת דף צ"ו ע"ב. אמר רב יהודא אמר שמואל מקושש מעביר הי'. נ"מ דבא מהנך דלא מספקא. ות"ל הא איתא דף ע' שמואל כר"י ס"ל דהבערה ללאו נמצא הא הוי הבערה דלא מחייב עלה מיתה. וממילא ע"כ כל אחרינא חייב עליהן. ול"ק מידי דהגמ' נ"מ לר"י במה ששמע משמואל דמבעיר הי'. דלפ"ז א"צ לספוקי במבעיר לכל התנאים. וק"ל. ומצאתי אריכות דברים אח"כ בזה בספר נצח ישראל במקומו ע"ש:

שמעתי מעובר ושב ר' יוסף יאסטי מק"ק רגשנא שבפולין גדול בשם המופלג מוה' וואלף איגר מברעסלא. בפסחים מ"ו כיצד מפרישין חלה בטומאה. ומסקנת הסוגיא דף מ"ח טעמא דר"א משום דקסבר טובת הנאה ממון להכי עובר. והקשה הא איתא נדרים דף פ"ח אמר קונם כהנים נהנים לי יטלו בע"כ. ומפרש הגמ' משום דלישראל לא חזיא והנאת כהנים אסר הרי דהטובת הנאה שיש לו בתרומתו שוי' אפרא ולהכי מותר א"כ ה"ה הכא ליאסור כהנים בהנאה מיני'. נמצא דליהוי הט"ה דאית לי' בגווי' אפרא ולא יעבור דהא הוי הפקר. כמבואר התם דמש"ה נוטלין בע"כ והוי כזוכה מהפקר כן כמדומה לי היתה הקושיא כי אני כותב הדברים זמן רב אחר ששמעתי ושכחתי על בורי':

מה ששמעתי מפי מוה' שמעון שדודו המחבר פני משה ממדינת ליטא. מה נסתפקו באלו דברים הבני בתירה אם פסח דוחה שבת. ות"ל דהא איתא במס' שבת פרק ר' עקיבא. תנא אותו יום נטל עשר עטרות וחדא מינייהו ראשון למעשה בראשית. הרי דר"ח ניסן בשנה השנית הי' ביום א' והי' י"ד בשבת. וכבר כתיב בפרשת בהעלותך שבשנה השנית עשו פסח עכ"ל. ועיין במס' קדושין דף ל"ז ע"ב בתוס' ד"ה הואיל בחד תירוצא וי"ל שעשו ע"פ הדיבור. וא"כ לדחי' שבת נמי אין ראי'. ותו דשם במס' שבת איתא נמי בשם תנא דסדר עולם דשנה שיצאו ישראל ממצרים הי' י"ד ניסן בערב שבת. ונהי דלתנאי דפליגי על האחרים אפשר שתיהן אמת מ"מ לאחרי' הא ודאי חד משתי הברייתות אינה הלכה וא"כ שוב א"א לאקשויי מינה. די"ל אף הבני בתירא לא קים להו כההוא ברייתא. וק"ל:

מה ששמעתי מפי הבחור ר' מרדכי מליסא בשם הרב מוה' מאיר מצילך במס' ביצה דף ל"ז ע"ב דאיתא שם שתיק רב. ומ"מ פסק הריף כוותי' ואמר שהוא מטעם זה. שהרי התוס' שם ד"ה לאיסור מוקצה לא חששו. ביארו דטעם האיסור אך ממה שנתגדל בי"ט. וכבר איתא במ"ל פ"א מה' משכב דדוקא לענין איסור אכילה שייך ביטול ולא לענין משא. וא"כ לפום רהיטא קשיא מה מדמה איסור אכילות מוקצה שהוא בטל ואפילו בדבר שיש לו מתירין כמבואר בי"ד סי' ק"ב. משא"כ תחומין שהוא דומי' דמשא. אמנם זה ניחא אי מין מינו בטל. משא"כ רב דס"ל מין במינו לא בטל לפיכך שתק אבל לדידן לק"מ:

בשנת תקל"ב בירח טבת הייתי בק"ק שטארגראד. והי' לי פלפול עם הרב דלשם. ומתוך כך באנו לוויכוח